בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי התום

התרגום החדש של שרון פרמינגר להרפתקאותיו של תום סוייר טוב. זו ההזדמנות להציב סימן שאלה אחרי מה שעוללו לספר הזה מתרגמיו הקודמים לעברית

תגובות

הרפתקאותיו של תום סוייר מארק טוויין. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 324 עמ', 78 שקלים

פירוש השם תום סוייר הוא תום המנסר, אך בהגייה אמריקאית-דרומית, השם יכול להישמע גם כ"תום ראה אותך". מנגינת המלים של מארק טוויין היא חלק בלתי נפרד מהסיפורים שלו. ואכן באחד מרגעי השיא של הספר, מעיד תום בבית המשפט שהוא ראה את הרוצח האמיתי בחשכת בית הקברות במחצית הלילה. בניגוד לדין שכבר כמעט נחרץ, לא היה זה מאף פוטר השיכור. אלא מי? ג'ו האינדיאני, זה שמו בתרגום; Injun Joe זה שמו במקור. נסו לדמיין את ג'ורג' דאבל-יו בוש מבטא את שמו באנגלית: "אינג'ן ג'ו".

שמות כאלה גרמו לא מעט בעיות למתרגמים לדורותיהם, והתוצאה היתה לעתים שימוש בצירופים בלתי אפשריים כדי לחקות את המצלול: "אינדזשן דזשו" (על פי התעתיק המקובל לפני 70 שנה לאות J), או איני'ון י'ו (בתרגום של א"א עקביא). הבחירה המהוגנת ב"ג'ו האינדיאני" נכונה, אבל לא משמיעה את צלילי הדרום האמריקאי בעברית (בחרו בה שלושה מארבעת המתרגמים: אהרון אמיר, ברוך מודן ושרון פרמינגר בתרגום החדש).

התרגום החדש של פרמינגר להרפתקאותיו של תום סוייר מאתגר את קודמיו, או בעברית פשוטה הוא טוב בהרבה מקודמיו. נקודה. זו גם הזדמנות להציב סימן שאלה אחרי תרגומו של המנוח, חתן פרס ישראל, אהרון אמיר, תרגום שראה אור ב"ספריית מעריב" לפני כ-20 שנה. אמיר לא עשה את מלאכתו רמייה. לפחות הסתכל במילונים ובתנ"ך, אבל לשון התרגום שלו היתה גבוהה ואחידה; עקביא קיצר וערך ושינה החל מאורכו ושפתו של הספר במקור וכלה בחלוקה לפרקים. גם בקטנות לא בחל. למשל הביטוי Played Hookey, שפירושו להסתלק מבית הספר, הפך אצל עקביא ל"שיחק הוקי" - והדיוק היה במרחק עיון קצר במילון "ובסטר". התרגום של פרמינגר לא כשל בנקודה הזאת, אם כי חשוב להגיד שזו לא חוכמה גדולה לתפוס מתרגם מועד או טועה פה ושם. גם סופר לא סולח לעצמו על דברים שהיה שמח לכתוב שוב. טוויין היה כזה.

בתחילת הפרק השני תום מבקש מג'ים לסייד את הגדר של הדודה פולי, אבל זה מפחד: "הגיברת היא תולשת לי ת'ראש" (פרמינגר). אצל אהרון אמיר היא "תלקח זפת ותוריד לי את הראש". התחבטתי בעניין הזפת ובמקור ראיתי שהזקנה: "Take and tar de head off me". כלומר תתלוש את הראש בהיגוי דרומי. זה אמנם נראה כמו זפת, אבל נשמע כמו להוריד את הראש במיסיסיפית. טוב, אצל עקביא זה היה פשוט: "הגברת אסרה עלי לעשות כך". וואלה, יופי.

ומכאן לשאלה חשובה ותכליתית: עותקים של תרגומים ישנים ל"תום סוייר" ולקלאסיקה אחרת זוכים לחיי מדף נצחיים על מדפי ספריות ההשאלה ו(בחלקם) מוציאים שם רע לסופר ובעיקר לספר. תרגום לא חי לנצח (אלא אם אלה תרגומי אליעזר כרמי לדמון ראניון). נכון שלחלקם של התרגומים הישנים יש ערך ספרותי, נוסטלגי, רומנטי, לשוני, מחקרי ופולקלוריסטי, אבל האם אפשר לדבר על לבו של הענק (ידיעות ספרים) לנסות ולפתות ספריות (אולי באמצעות מרכז ההדרכה לספריות) להוריד תרגומים ישנים מן המדף ולזכות במחיר מיוחד ביותר? מעין טרייד-אין. אבל הסינון (של התרגום הישן) וההכוונה (לתרגום החדש) הם תפקידים המוטלים על הספרנים והספרניות, ואלה תלויים בתקציב הרכש וזה תלוי בקדימויות תרבותיות היונקות מהקדימויות הפוליטיות וכו' וכו' וכו'.

שפה שלישית ורביעית

במאמר על אמנות התרגום דימה אברהם שלונסקי את המתרגם לשחקן הנכנס לדמות, ואני מבקש להוסיף שהדמות שאליה נכנס המתרגם היא לעתים זו של המחבר ולעתים זו של גיבוריו (לעולם לא לדמותו של המתרגם הקודם). כך נוצר תרגום. מתוך הזדהות. התרגום הוא לשונו של הסופר בשפתו של הקורא ובמובן הזה התרגום של שרון פרמינגר הוא טוויין בעברית, עם הליכה זהירה בעקבות השפה הפרחחית הדרומית.

בספר הרשימות שלו, "Sketches", קורע טוויין את אחד ממתרגמיו כשהוא מביא תרגום לצרפתית של הסיפור על הצפרדע ממחוז קאלברס (שהושקה אלכוהול כדי שייכשל בתחרות ויגרום לבעליו להפסיד בהתערבות) ומתרגם אותו בחזרה לאנגלית. התוצאה נראית כמו תרגום במחשב, מאה שנים לפני שתוכנות התרגום החלו להיאחז במערכת ההפעלה שלנו. ובכן, אין תרגום אוטומטי. מוטב שנגיד "בינתיים אין". מחשב כבר יכול לספר בדיחות, אבל עוד לא להבין אותן ועד אז מובטחת לנו, המתרגמים, פרנסה מצומקת (במיוחד בולט הדבר כשכבר פגו זכויות היוצרים ולא צריך לשלם לסופר תמלוגים). אהרון אמיר אמר לי פעם, אם כי בוודאי אמר זאת גם לאחרים: "עבדתי מהר כדי להתקיים". קשה להגיד שזה תורן שאפשר להניף עליו דגל של גאווה מקצועית.

בסיפוריו משתמש מארק טוויין בשפה גבוהה ונמוכה, מצוחצחת ומשועשעת, מעודנת וגסה, הכל על פי הדמות. אחד מהספרים הרבים שנכתבו על יכולותיו הלשוניות הלולייניות של טוויין נקרא "השפות של מארק טוויין", אף שלכאורה כתב רק אנגלית. בלשונות של ספריו מתאימים תמיד הדברים לדובריהם וטיפשות המסתווה לחוכמה לעולם לא תיראה אצלו כחוכמה המסתווה לטיפשות. כאלה היו שפותיו. האחת יותר אמינה, עשירה ומשעשעת מהשנייה (והשלישית והרביעית). הלשון שלו לעולם לא תהיה אחידה לכל גיבוריו והיא נעה מן האמירים הגבוהים ביותר של עץ הלשון ועד לעשבים השוטים היונקים מן השבילים הבוציים של דרום-מערב ארצות הברית.

הנער מהמיסיסיפי

סמואל לאנגהורן קלמנס עבד כנער על ספינות ששטו בנהר המיסיסיפי, ואת שמו הספרותי אימץ מנווט שנשא כינוי זה ומת זמן קצר לפני בואו. קלמנס חיפש שם ספרותי כשהחל לדרוך כוכבו העיתונאי ובחר במארק טוויין - "סימן שתיים" - שמסמן עומק שיוט נינוח נטול סיכונים. יש גרסה לשונית הטוענת שסוייר הוא בכלל שם לעץ הצומח מקרקעית הנהר וענפיו מגיעים עד לפני המים והנתב צועק "ראיתי אותך".

מדידת מפלס המים בעת השיט היתה רק אחד מן העיסוקים של טוויין הצעיר. הוא סיפר את תולדות חייו בהזדמנויות שונות ותיבל אותן עד אבסורד. מעולם לא שכח לערב דמיון במציאות ולהוסיף מעט פנטסיה לדמיון. בבורלסקה ביוגרפית שכתב פעם הציג את ראשון אבותיו במאה ה-11 באנגליה, ידיד המשפחה היגינס, ידיד במובן השכן הג'ינג'י. אחריו באים הטוויינים ה"אמיתיים" לדורותיהם, מארתור טוויין ובנו אוגוסטוס, "שאהב להשחיז את חרבו ולארוב בפינה אפלה שם דקר את העוברים ושבים כדי לראות אותם מקפצים. הוא היה בדחן מושבע, אוגוסטוס זה", סיכם טוויין.

סמואל קלמנס כתב גם אוטוביוגרפיה אמיתית (לך תדע), שממנה עולה שילדותו הממשית, בכפר האניבל (חניבעל) שבמדינת מיזורי, היתה מקור חלקי ולא אכזב לסיפוריו. "תום סוייר" יצא לאור בשנת המאה להכרזת העצמאות האמריקאית ועד היום נערכת בהאניבל, בארבעה ביולי, יום העצמאות, חגיגה שבשיאה בוחרים בנער המזכיר ביותר את האקלברי פין, גיבורו האלמותי של טוויין.

פין וסוייר, דמויותיו של טוויין, ממשיכות לחיות היום גם במשחקי מחשב, בסרטים ובאביזרי וולט דיסני למיניהם. וגם באיורים של הספרים. טוויין לא היה מאושר בתחילה מן האיורים שליוו את המהדורה הראשונה לספרו. האיור נמסר למאייר בן 24, שקיבל 1,500 דולר בעבור עבודתו (ב-1875). במהדורה שבתרגום א"א עקביא מלווים את הסיפור איוריו של וולטר טריר, מאיירו הקבוע של אריך קסטנר. קסטנר אמר פעם שטריר היה טוב לב מכדי לאייר סיפורים "מרושעים". הוא צדק.

במהדורה החדשה בעברית יש רק ציור שער על העטיפה (של חסמן ולדילן). מה קרה? נגמר התקציב? הציור חי, יפה, צבעוני ונקי (מדי?), אם גם הבגדים לא דווקא כמפורט בטקסט, אבל מה זה משנה. היום די באזכור השם תום סוייר או הקלברי פין כדי ליצור דימוי חזותי של הנער על המיסיסיפי.

בנוגע ליהודים

עניין לשוני המטריד אולי את הקוראים בעברית, הוא השימוש במלה "כושי". בתרגום החדש הכושי הוא כושי ולא הופך עורו, וטוב שכך. אין זה מתפקידו של המתרגם "לתקן" את המקור, או לעדכן אותו. באמריקה של סוף המאה ה-19 נאסרה אמנם העבדות, אך לא חוסלה. היחס לבעלי גוון עור שונה, שאצל טוויין נקראו גם "צבעוניים", בא מסביבת ילדותו של טוויין והיחס התבטא בין השאר גם בכינויים שתרגומם מציב שאלות עכשוויות. המונח העברי העתיק "כושי" היה התרגום התקני ל"ניגר" או "נגרו". לימים, כשהשתנה המינוח האמריקאי, התעורר הצורך(?) בתחליף תקין-פוליטית, ואז הוחלף המונח "כושי" במונח העברי "שחור", על פי המושג האמריקאי "בלק". לימי-ימים החלו להשתמש באמריקה במונח "אפרו-אמריקאי", שמבטא את השורשים האתניים האמיתיים של רבים מהעבדים שהובאו בכוח, באכזריות ובעורמה מחופי אפריקה לאמריקה וחיו שם חיי עבדות, השפלה וניצול, גם אחרי אברהם לינקולן. מארק טוויין לא ראה בעצמו גזען ותפקיד המתרגם לא כולל תיקון לשוני עדכני של עוולות העבר בשפת המקור.

בעניין עוולות, זו הזדמנות להעלות את שאלת יחסו של טוויין ליהודים. טוויין פירסם מאמר מפורט שנקרא "Concerning the Jews" ("בנוגע ליהודים"). במאמר הזה הוא מדבר בין השאר על נטייתם כביכול של היהודים להשתמט מהשירות הצבאי. בעקבות תגובות שקיבל, חזר טוויין לנושא, אחרי שבדק את הנתונים במשרד ההגנה האמריקאי. הוא חזר בו בכתב מהטענות שהתגלו לו כבלתי מבוססות. הוא הפליג בשבחם של הקצינים היהודים, שבעת שירותם הצבאי נאלצו גם להתגבר על דעות קדומות ואי-קבלה בשל היותם יהודים ועל כן ראויה גבורתם ליתר הערכה.

אם היה לי צורך למצוא עילה, נוסף על ספריו, לרחוש אהדה למארק טוויין, פרשת "בנוגע ליהודים" סיפקה לי אותה ואני מבקש לתרום בזאת משהו לטיהור שמו מן העניין הזה. יש כמובן גם סיבות אחרות לאהדה: תמיד הסכמתי עם כל מלה שכתב על איכות הקפה הירודה בארץ הקודש שבה סייר (דומה שהוא היה הראשון שהזכיר את המונח "בוץ" בהקשר של הקפה המקומי, "יורד כמו נייר זכוכית בגרון"), ושאר עלילותיו וחוויותיו בארץ הקודש הלא הן כתובות בספר המסעות שלו "תמימים בחוץ לארץ".

אגב, קשריו "אתנו" מזכירים לי שברשימותיו העיתונאיות מספר חוזה המדינה, תיאודור הרצל, שהתבקש פעם למלא את מקומו של חבר אמריקאי, עיתונאי שיצא לחופשה, ולשלוח לעיתונו (של האמריקאי) בבוסטון דו"ח על ערב קריאה ומפגש עם מארק טוויין בשגרירות ארצות הברית בפאריס. זה היה בשנים שבהן כיהן הרצל ככתב ה"נויה פריה פרסה" הווינאי בבירת צרפת. תחילת הפיליטון של הרצל מבטיחה. המפגש בין טוויין להרצל בסופו של דבר לא מתעלה לדרגת סיפור עיתונאי או ספרותי מבריק, ובוודאי לא משתווה להישגיו האידיאולוגיים של הרצל או הסיפוריים של טוויין.

מסופר על מפגש אחר, בניו יורק, בין סמואל קלמנס לשלום אברמוביץ'. השניים, שענו לשמות-העט "מארק טוויין" ו"שלום עליכם", הוצגו זה לפני זה, וטוויין פתח במשפט האלמותי הבא: "עלי אומרים לפעמים שאני ה'שלום עליכם' האמריקאי". נעים מאוד.

מיכאל דק תירגם לעברית את ספרי הנוער של אריך קסטנר



תום סוייר מסייד את הגדר. נראה כמו זפת אבל נשמע כמו להוריד את הראש


מארק טוויין. שפה גבוהה ונמוכה, מעודנת וגסה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו