בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוות אהבה של קורא לדן צלקה

במלאות שלוש שנים למותו של מחבר "אלף לבבות"

תגובות

כמה מספריו של דן צלקה הם "ספרי מראשות" שלי, ספרים המונחים על מדף ליד מיטתי לקריאות חוזרות. אחד מהם, "פולחן חורף", אהבתי כל כך שבמחוות תודה פניתי למו"ל הוותיק של צלקה, אוהד זמורה ז"ל, וביקשתי ממנו שידפיס לי בפורמט גדול במקצת מהפורמט הרגיל כ-25 עותקים ממוספרים של הספר על נייר "פבריאנו" מיוחד. את הספרים נתתי לכורך האמן יהודה מיקלף בירושלים. מיקלף כרך אותם בדפי נייר "אברו" מעשה ידיו של האמן מוסטפה דוזגונמן, זה שחידש את האמנות הטורקית המסורתית הזאת והביא אותה לשיאים חדשים. שניים מהעותקים נתתי לאוהד זמורה, שניים שמרתי לעצמי ואת היתר נתתי לצלקה, לחלוקה בין ידידיו.

לדעתי, מיטבו של צלקה היה בסיפוריו הקצרים, אך הוא עצמו ראה כ"אופוס מגנום" של עבודתו את ספרו רחב היריעה "אלף לבבות". מי שמכיר את הספר זוכר את המבנה המיוחד שלו, מחווה דן צלקאית טיפוסית למושגי יסוד באמנות הציור בתקופת הרנסנס (דיסניו, סטודיו, סקיצו ופנסיירו). המחווה הזאת עשתה את הספר מורכב ביותר מבחינת עריכתו ולא הקל על הקורא. הספר הוא מכלול, miscellany בלעז, של סיפורים תפורים ביניהם בתפרים מסובכים, המבוססים רובם ככולם על עיבוד זיכרונות וחוויות של דן.

עם צאת הספר לאור נתן לי צלקה עותק שלו (עם הקדשה חביבה: "לדן ושלוש נשותיו", הלא הן רעייתי ושתי בנותי). העזתי להעיר לדן שחבל שהספר מסתיים בנטישתה של מאדי, בתו של האדריכל מרינסקי ואהובתו של אלק (בן דמות רחוק של דן צלקה עצמו) את ישראל בדרכה לאנגליה לחיים חדשים. נראה לי נכון יותר לו היתה נשארת עם אלק, נשואה באושר ואולי בעושר בארץ שאת בתיה תיכנן אביה ואת עפרה חונן, פשוטו כמשמעו. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את דן מתרגז ממש. האם פגעתי בתוכנית האב של הסיפור שביקש לספר? או שמא, במבט מרחיק הראות שהיה לו כאמן, "חזה" את סוף המפעל הציוני?

את "אלף לבבות" קראתי יותר מפעם אחת. עם זאת, נראה לי שברור היה, וגם לצלקה, שהספר ראוי לעריכה והגהה קפדנית יותר. אופיינית, אולם, לצלקה היתה העובדה שמעולם לא התלונן על טעויות העריכה והסדר שנפלו בהדפסת הספר. עתה, כשהולך ונדפס הספר מחדש בהשתדלות מוקיריו וידידיו, אני בטוח שיתוקנו המשגים שנפלו בהוצאה הראשונה.

אחד הסיפורים הנפלאים בספר מתרחש בקזחסטאן, שבה שהה צלקה כילד קטן בשנות מלחמת העולם השנייה. הסיפור נסב על מכונה ושמה "אלגרו" להשחזת סכיני גילוח משומשים (!) המחליפה ידיים בין גיבורי הסיפור. שאלתי את צלקה אם היתה מכונה כזאת במציאות, ולהפתעתי לא זו בלבד שאישר, אלא גילה שהיא ברשותו והציע לתת לי אותה במתנה (סירבתי). לעומת זאת קיבלתי בתודה מתנה אחרת שהעניק לי ליום הולדתי, מחברת שבה העתיק בכתב יד את הסיפור המצחיק-עצוב בספר המתאר ביקור ילדים ב"בית ביאליק" בתל-אביב בהדרכתו של מנהל הבית הקפדן, אונגרפלד.

בשנה הראשונה לאחר צאת הספר בשנת 1991 טיילתי עם דן צלקה באחד הערבים במתחם "שבוע הספר העברי" בכיכר מלכי ישראל. פגשתי שם את מי שהיה לימים נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, משוטט בין הדוכנים כפי שאפשר היה לאנשי מדינה לעשות באותם ימים שלא ישובו עוד. הכרתי בינו לבין צלקה והמלצתי באוזניו לקרוא את ספרו החדש. פרס, שהכיר את הספר, הגיב בשליפה אופיינית: "אלף לבבות אבל גם אלף עמודים, לא קל" (פרס טעה. בספר רק 837 עמודים). נראה היה לי שצלקה קצת נפגע.

גם ל"אלף לבבות" רציתי לחזור על המחווה של הדפסת מהדורה ביבליופילית של הספר, וקיבלתי מהוצאת "עם עובד" כמה עותקים לא כרוכים שלו. ידיד במחלקת שיקום הספרים בבית הספרים הלאומי כרך לי שבעה עותקים, וכל אחד מהם מונח בקופסת קרטון מיוחדת. התוצאה היתה סבירה, לא יותר. עם הספרים ניגשנו, צלקה ואני, לצייר, אהוב לבו של דן, יחזקאל שטרייכמן. איש יקר זה, מתוך ידידות לצלקה, צייר על כל אחת מכריכות הספרים והקופסאות שבהן הונחו ציורים נאים שהפכו כל ספר ליצירת אמנות. שוב, השארתי בידי עותק ואת שאר הספרים נתתי לצלקה לחלקם כראות עיניו.

דן לא זכה בחייו ולאחר מותו להכרה שהיה ראוי לה - כסופר, משורר ומתרגם - ולא מעט מבחירתו שלו. צלקה היה אליטיסט בכתיבתו, וממש כיוון להרחיק את עצמו מקהל הקוראים שבשבילם כותבים סופרי "רבי המכר", והרבה להשתמש באסוציאציות ובמובאות שאינן מוכרות גם לאנשים בעלי השכלה כללית רחבה. אני מניח שעשה זאת במודע, מפני שאת שלושת הספרים היפים לבני הנעורים, כתב בלשון המתאימה לגילם.

פעם הערתי לצלקה שכתיבתו מזכירה לי קצת את דרך כתיבתו של בנימין תמוז, שאת ספריו אני אוהב מאוד. דן חשב קצת ואמר שבתחילת דרכו ביקש מבנימין תמוז שידריך אותו בכתיבה ותמוז ענה לו לקונית: "תראה איך אני כותב ותכתוב כמוני". ביקשתי ממנו שבהזדמנות יפגיש אותי עם את תמוז, ואכן בפתיחת תערוכה בגלריה לאמנות ששכנה זמן קצר ברחוב שינקין בתל-אביב פגשנו את תמוז (היה זה זמן קצר לפני מותו בשנת 1989, באותו גיל ומאותה מחלה כצלקה). דיברנו קצת. תמוז היה ידידותי למדי אתי ואילו לצלקה הוא התייחס בקרירות מופגנת. צלקה לא רצה ואני לא דחקתי בו לספר מהו "החתול השחור" שעבר ביניהם.



דן צלקה. ממש כיוון עצמו להרחיק מקהל הקוראים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו