בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהחזרוני צירלל

משמעותו האמיתית, העמוקה של הנונסנס היא שאין זהות, אין משמעות, אין מובן למיידי ולעכשווי, במנותק ממה שקדם לו תחת השמש

תגובות

בסיפורו הזעיר של אדוארד ליר "ארבעת הילדים הקטנים שיצאו להקיף את העולם" מגיעים הנוסעים לארץ שאין בה בתים, רק מספר אינסופי של בקבוקים ענקיים ללא פקקים, שצבעם תכלת מסנוור. בכל בקבוק כזה מתגורר זבוב. שיח הזבובים הללו רגוע ומעודן, אם כי מצטיין במבטא זמזומי מאחר שלכל אחד מהם מברשת בגדים זעירה בין השיניים, המפיקה מפעם לפעם קול אוושוש מוזר.

"התואילו בטובכם ליידע אותנו", מבקשת הילדה, "מדוע אתם מתגוררים בבקבוקים? ואם כבר בבקבוקים, למה לא בירוקים או סגולים, או צהובים?" על כך עונה לה זבובה באה בימים: "מצאנו את הבקבוקים כאן מוכנים למגורים, כלומר, אבות אבותינו מצאו אותם, ועל כן השתכנו בהם מיד. כשבא החורף אנחנו הופכים אותם בפיהם כלפי מטה, וכך אנחנו בקושי מרגישים את הקור, ואת יודעת יפה שזה לא היה אפשרי, אלא בבקבוקים כחולים בלבד".

הזבובה הבאה בימים צודקת, שהרי כל הנוף הטבעי והחי בארץ המוזרה הזאת בעולם שהוא - לא במקרה - אי, נגזר מן המלה "bottle-blue" (זבוב התכלת), שמו של הזבוב המסוים באנגלית. הזבוב מובלע בתוך הבקבוק ומכאן כנראה גם זמזומו המיוחד המעניק לו את שמו. מרכיבי השם המטאפורי "bottle-blue" - צבע (תכלת), צורה (בקבוק), חומר וצליל (זכוכית) - הופכים כאן למציאות קונקרטית, על פי הסגנון האופייני של נונסנס כסוגה ספרותית.

הזבובה צודקת, אבל רק באנגלית. בעברית יהיו היצורים, וממילא הנוף שהנוסעים הצעירים מגיעים אליו, שונים לחלוטין, בשל העובדה הפשוטה שאין הזבוב הזה נקרא כך בעברית ("בקבוק-תכלת"). בעברית עשויים, למשל, הילדים הקטנים להגיע לא לאי, כי אם לאזור מדברי או חרב, הדומה לא לאיים הבריטיים, כי אם לנוף הקדום של ארצנו, ושם במקום בקבוקים יעמדו כוסות ובכל כוס תקנן ציפור מקוננת, שתשמיע קולות קינים והגה והי. הציפור הזאת תהיה כוס החורבות, ובחורף, כמובן, יהפכו הציפורים את הכוסות כדי להתגונן מפני הרוח, שעל כן נקראות הן "כוסות רוח", וכן הלאה וכן הלאה. זבוב, כמובן, אינו ציפור, אבל לא מובן המלה מעניין את יוצר הנונסנס וממילא את מתרגמו, כי אם העיקרון שלפיו מלה יוצרת עולם.

בסוגת הנונסנס העיקרון הזה הוא ריאליזציה של מטאפורה: מושג מושאל מקבל המחשה קונקרטית. כי מחבר הנונסנס, על פי הגיונה המיוחד של הסוגה, מתעלם מן המובן המטאפורי של המלה, מהמלה כמושג, ומתמקד במובן הליטרלי שלה, או כפי שמתאר ליר את עצמו בשיר: "מוחו מדויק וקונקרטי" - וכמוח היוצר כן יצירתו. הסיפור התמים של ליר אינו אלא מסע שעשוע המתבונן, תוך כדי סיפור, ביחסי מלה-עולם. כבדרך אגב מעלה הסיפור הקטן והזניח שאלה כלל לא פשוטה: אם ננתק את המלה מהמובן שהיא צברה בתולדותיה, מעולם העבר שיצר אותה ושמוטבע בה - מנוף, מהיסטוריה, ממוסכמות תרבות, מקונוטציות שהוטמעו בה במשך דורות - ונתמקד רק במובן המיידי, הקונקרטי, כדי ליצור כביכול, עולם "חדש", העומד בזכות עצמו, מה יהיה טיבו של עולם כזה?

בעולם הזבובים ייתכן שלא יהיה זה עולם שונה בהרבה מקודמו המטאפורי: בשניהם התקשורת והיצירה הזבוביים מתמצים, פחות או יותר, ב"הזזז" וב"בזזז". סך הכל מדובר בעולם מוגבל לפני הניתוק ולאחריו, עולם שפריטיו הבודדים מספיקים לעולמם המושגי של ילדים קטנים מאוד, ולסיפור קטן ושולי.

לואיס קרול, בן ארצו וזמנו של ליר, היוצר באותה הסוגה, מרחיב את השאלה לתחומים נוספים: מה קורה בתקשורת הבין-אישית כאשר מנתקים את מובנן הקונקרטי, העכשווי של המלים מרבדיהן הישנים, הרבדים שנצברו בהן במשך ההיסטוריה. יצורי ארץ הפלאות שלו מייצגים את הניתוק הזה, ואילו אליס, נציגת התרבות, נושאת אתה את הקשר אליהם. התוצאה נשמעת כך:

"למה אתה יושב כאן לגמרי לבד?" שואלת אליס את המפטי-דמפטי שעל החומה. "מפני שאין אף אחד אתי" - הוא עונה, תשובה לוגית, קונקרטית וחד-משמעית כפתרונה של חידה. אלא שאליס לא התכוונה לחידה, והתשובה אינה על השאלה שהיא שואלת. נוצר איפוא קצר תקשורתי. אפשר לומר שאבד להם המכנה המשותף המאפשר תקשורת, והשיח הופך לשיח של חירשים.

איכשהו, על פי חוקי הנפש, הניתוק מהמובן המושאל, המושגי - פרי תהודות מצטברות של קונוטציות העבר - מביא עמו לעקרות רגשית וחווייתית: "את זוועת הרגע הזה", אומר המלך האדום, "לעולם, לעולם לא אשכח!" "תשכח", עונה לו המלכה, "אם לא תרשום אותו בספר הזיכרונות". השניים מתכוונים, כמובן, לזיכרונות מסוגים שונים לגמרי: ספר הזיכרונות של הנפש, הספר החווייתי, קשור ברגשות ("לעולם, לעולם לא אשכח!") מה שאין כן ספר תיעודי, המדווח על הרגשות כעובדות.

אבל קרול מרחיב את השאלה עוד יותר ושואל: האם אפשר בכלל ליצור עולם משמעותי חדש, המתייחס לכאן ולעכשיו בלבד, מנותק מנופי עבר, ממוסכמות של דורות קודמים, מהיסטוריה, מערכי תרבות של ימים רחוקים, שכביכול כבר אינם רלוונטיים? השאלה המופשטת, כביכול, נשאלה כבר אינספור פעמים, בהקשרים קונקרטיים עד מאוד: אידיאולוגיות ותיאוריות של "אדם חדש" בדקו אותה, הלכה למעשה; מהפיכות חברתיות ופוליטיות קמו ונפלו עליה; אפילו מדע הספרות ניסה ליישם אותה ב"ביקורת החדשה" שלו, והאקלים הרוחני במדינת ישראל הצעירה ביקש ליישם אותה ב"יהודי חדש", כזה שיפנה עורף לכל מה שהוא "גלותי" ומזכיר עבר טראגי, משפיל ועלוב של אדם ללא מדינה; "ישן מפני חדש תוציאו" - אומרת גם רוח הזמן הזה, המפרקת מיתוסים לאומיים, משכתבת "נראטיווים" היסטוריים, מעלה את קרנם של מקצועות קונקרטיים ועכשוויים ומדרדרת בעיקר את מעמדה של ההומניסטיקה - לימודי הלשון, התנ"ך, ההיסטוריה, הספרות - כל התשתית התרבותית שעליה קמה המדינה הלאומית ועליה נוסדה החברה הישראלית.

ובכן, שואל קרול, הייתכן לברוא עולם חדש בעל משמעות, המנותק מכל הקשר של מה שקדם לו? קרול בודק את השאלה בדרכו הייחודית באמצעות המלים, ברוב חן ובחיוך של חתול צ'שייר. שיר הנונסנס המפורסם ביותר בספרות העולם: ה"ג'ברווקי", הוא מבחנת הניסוי שלו:

הבריל כבר, זחלצים קליחים

חגוו ועגו בשבילל,

מסים היו הסמרלחים

וחזרוני צרלל.

זהר מגבריק, בחור!

שניו נושכות, טפרו חזק!

זהר מגבגב עף, וסור

מבנדרצבט הזף!

נטל חרבו הסרפלית,

זמן רב חפש צרו משחור,

נח לו שם, תחת עץ טמטם,

שקוע בהרהור.

ובעוד הוא מהרהר באוס,

הגבריק, עיניו רושפות,

בא שף ביער הקסוס,

ברבק בהתקפות.

אחת, אחת, חבט בחד,

חרבו סרפל בקניק וקנק!

הפיל חלל, ראשו שלל,

דהר, גלפ, רחק.

"הרגת את הגבריק!

בוא אחבקך, בן מהל!

זה יום שהיא! יהו! יהי!"

צחר בקול צוהל.

הבריל כבר, זחלצים קליחים

חגוו ועגו בשבלל,

מסים היו הסמרלחים

וחזרוני צרלל.

- זה נראה נחמד מאוד, אומרת אליס לאחר שהיא גומרת לקרוא את השיר. - אבל די קשה להבנה!... בכל אופן, מישהו הרג משהו: זה, לפחות, ברור".

לשם הניסוי שלו יוצר איפוא קרול טקסט ששתולות בו מלים "חדשות לגמרי", שאינן קיימות בשום מילון. איך אנחנו בכלל מבינים שיר כזה? מנין לנו בכלל שמדובר בשיר? ואם - כמו אליס - אנחנו מבינים, לבסוף, ש"מישהו הרג משהו" - איך אנחנו מבינים זאת? כיצד אנחנו בכלל משערים את מובנן של המלים המומצאות? איך אנחנו מאתרים את הסיטואציה? על סמך מה אנחנו מדמיינים את העולם שבו?

עצם הזיהוי של הטקסט כשיר, אומר קרול, אפשרי בזכות הצורה הקשורה למוסכמות ולמסורת: מבנה, ומצלול (במקרה זה בלדה); גובה סגנוני ונימה (במקרה זה פארודיה); חלקי דיבר על סיומותיהם האופייניות (כאן פעלים שמות עצם או תארים); אונומטופיאה (במקרה זה - צלילים של עלווה, של דהרה, של קרב חרבות) וכן הלאה. אם יש זהות ומשמעות לטקסט היא מזוהה איפוא מהקשר בין צורתו לצורות שקדמו לו: צורות ספרות, צורות לשון, צורות וצלילים בטבע, מלים מוכרות המגדירות את המלים המומצאות, מוסכמות שונות של עבר תרבותי והיסטורי - לצורות המופיעות עכשיו בטקסט שלפנינו, לצורות של הטקסטים שקדמו לו.

הניסוי של קרול בשפה אומר לנו כי אין זהות, אין משמעות, אין מובן למיידי ולעכשווי, במנותק ממה שקדם לו תחת השמש. הניסיון ליצור עולם "חדש לגמרי", מתוך אמנזיה היסטורית ותרבותית, תוצאתו לא רק רידוד ההווה ורישושו מזהות וממשמעות, אלא נונסנס במובן הליטרלי: שטות המעידה על אי-הבנה בסיסית של הדפוסים שבתוכן פועלת לא בלבד התרבות, כי אם עצם החשיבה האנושית.



למעלה: איור של אדוארד ליר. הזבובה צודקת, אבל רק באנגלית. למטה: המפטי דמפטי ואליס בארץ הפלאות. "חרבו סרפל בקניק וקנק!"


ויליאם הולמן האנט, אדוארד ליר, 1907



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו