שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

החלומות הניבלונגיים של שרה

ספרו של המלומד הירושלמי יעקב הסינג "החלום והמוות" מנסה להביא לירושלים את סימפטום הטראומה היהודית-גרמנית ביצירתו של היינריך היינה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גלילי שחר

החלום והמוות, מאת יעקב הסינג, תירגמה מגרמנית קטיה מנור, הוצאת ספרית פועלים, 2008

מה נותר היום מהיינריך היינה? ואיך אפשר עוד לקרוא ביצירותיו? ומה פשרו של היינה בעברית? היינה "בתרגום", היינה "בירושלים"? ספרו של יעקב הסינג, "החלום והמוות", מנסה להביא את היינה ל"כאן", אבל גם ספרו מופיע בעברית בתרגום מגרמנית. היינה בא בתרגום, והתרגום - המסע בין הלשונות ובין המקומות, הדיאלקטיקה של שפה ובית - הוא עניינו של היינה. הרי היינה היה סופר מסעות, ועם יצירותיו הגדולות נמנו "תמונות מסע" (1826-1831), ו"גרמניה - אגדת חורף" (1844), המספרות על ביקורו בחבל הרץ ועל מסעות באיטליה ובמולדתו, גרמניה, שאליה שב כמבקר, כגולה פוליטי, כ"חסר בית".

המסע הוא נושא מובהק של היינה, ולכן נפתח גם ספרו של הסינג בשיר "לורליי", שהוא שיר על נסיעה שאין ממנה שיבה; שיר שנכתב כ"תנועה-ללא-חזרה". בסופו של המסע האדם אינו שב אל ביתו ואינו מוצא מחדש את עצמו, אלא פוגש במוות. מסעו אינו מסתיים, בניגוד למסעו של אודיסאוס, בניצחון על שירת הסירנה ובחזרתו של הנוסע אל ביתו. שירתו של היינה נטולת פתרון, וגיבוריו, כותב הסינג, אינם מוצאים מקום וגאולה. יצירתו של היינה, במובן זה, היא יצירה חסרת בית; זו שירה על היסוד האיום, היסוד הבלתי-ביתי (unheimlich).

לכאורה הולמת יצירתו של היינה את מה שהתגלה במרחב השירה והמחשבה הגרמנית מאז הרומנטיקה המוקדמת ועד ריכרד וגנר. בספרי השירה של היינה אכן טבועה רגישות רומנטית, אולם נושאים רומנטיים מובהקים כגון מיתוס האהבה, אתוס הנדודים, השהייה בטבע, תודעת החלום, בדידות האדם או זהות האמן, נשזרים אצלו בדרך כלל באירוניה כפולה, בהפרזות והשתמעויות פרודיות. הנושא הרומנטי מוצג אצל היינה כפרספקטיווה מעוותת, או כפי שהציע תיאודור אדורנו, כ"דיסוננס". את "ספר השירים" (Buch der Lieder), שבו קיבץ היינה מחזורי שירי אהבה ומסע מן השנים 1817-1827, יש לקרוא, לפיכך, גם כפרודיה על מסורת השירה הרומנטית. במחזורי השירים "תמונות חלום" ו"השיבה" מאיר היינה את צדו המחוספס, הדמוני של שיח האהבה. שיריו מציירים דיוקנות של מאהב כושל, "משורר גרמני" השבוי בפחד מוות, ובאוזניו מהדהד צחוק שטני של נערות השמות ללעג את תחינות האהבה שלו ומייחלות לו מוות שחור וקבורה אפלה. וכך גם במחזור "אינטרמצו לירי", שאת גיבורו מצייר היינה בפרולוג בדיוקן של אביר שוטה, רדוף הזיות המתגורר בבדידות.

והרי זה גורלה של שירת האהבה ב"ספר השירים": ההבטחות הפורחות "בחודש מאי הנפלא" סופן להיקבר בארונות מתים. שירת הזמיר תתחלף בזעקות העורב ומכאובי העולם יתגלגלו בדמויות מקאבריות. חייו של הגוף הארוטי הם חיים קצרים; הפה האדום של האהובה הוא כפצע מוות, ובקצה כל שיר מוטל גופו הגווע של המשורר. השירה של היינה מלאה בהזחות, בהסטות, בהכפלות ובהיפוכים אירוניים. כתיבתו מדובבת את היסוד הדו-משמעי של שיח התשוקה ומסמנת את הרבדים הכוזבים של השפה החברתית, "הזעיר-הבורגנית".

בדרך דומה אפשר לקרוא את חיבורו של היינה על "האסכולה הרומנטית" (1835) כפרודיה פילוסופית. הספר מצייר קריקטורות ספרותיות משעשעות של דמויות בולטות מחוג הרומנטיקה בגרמניה (שלגל, נובליס, טיק ואחרים), ומציע פרשנויות הומוריסטיות ליצירותיהן הראשיות. היינה מציג בחיבורו את מורכבותה ופוריותה של הרומנטיקה כתופעה אסתטית וסוקר את הישגיה הפואטיים הגדולים, אך דן גם בהקשרים הפוליטיים, בהיבטים האידיאולוגיים ובמבנה החברתי של החוג. הוא מוכיח את אנשיה על קנאות נוצרית, שקיעה במיסטיקה ימי-ביניימית, נטישת האידיאל הקוסמופוליטי של הנאורות והתמסרות לאומית צרת אופקים.

שירתו של היינה היא יצירה חסרת בית (והאין זו מהותו של היסוד השירי? השיר הוא הנדודים, השיר הוא היוצא מן הבית). את פשר הניסיון השירי של היינה קורא הסינג בהקשר של הזמן והמקום, אירופה-1800. זו אירופה "אחרי נפוליאון" המתלבטת בין מורשת המהפיכה הצרפתית לשמרנות, אירופה של עידן החירויות הפוליטיות, הקידמה והניכור התעשייתי, אירופה של האמנציפציה והאנטישמיות. בכתביו טבועה לכן דיאלקטיקה היסטורית, תודעה של מצבים היסטוריים דו-משמעיים.

הדו-משמעות, הסתירה, היא ההתנסות השירית של היינה, החווה לפעמים את העולם כדבר והיפוכו. יצירתו היא דוגמה לשירה פוליטית המתנסה במצבי גבול - שירה הנושאת את לחץ הצנזורה, המתעמתת עם הריבון. היינה כותב בגלות פוליטית (מאז 1831 התגורר היינה בפאריס), וביצירתו ניכרת משאלה מהפכנית אך גם פיכחון וזהות מלנכולית - תודעה של אבידה, כישלון ומצבי תוגה קוסמיים.

את הניסיון הזה, השירי, את ההתמצאות האמביוולנטית בעולם, את התודעה האירונית, את "ההזיה" של היינה, מבאר הסינג גם כמצב יהודי-גרמני. יצירתו של היינה מגלמת, לפי קריאה זו, לא רק את הפרדוקסים של הפוליטיקה העולמית, אלא בה בשעה טבועה בה התנסות ביוגרפית של משורר ואינטלקטואל היודע את מוצאו. אך מה פירוש הדבר? במקרה של היינה מדובר שוב בתודעה אמביוולנטית. היינה בא לעולם כיהודי וראה ביהדות היבטים רבים. את חלקן דחה כחסרות תוחלת ובמקצתן מצא עניין. זמן קצר (1822-1823) השתייך ל"אגודה לתרבות ולמדעי היהדות", ואחר כך סבר שאין בתנועה זו בשורה של ממש בשבילו. חברי האגודה, שאול אשר, ליאופולד צונץ, אדוארד גנץ ומוזס מוזר, עוררו בו רשמים מעורבים. במכתביו הוא מספר כיצד שבות דמויות אלה ופוקדות את חלומותיו כרוחות רפאים, כדמויות מבוהלות, צעקניות, שבפיהן אידיאות הגליאניות ריקות. בהערותיו של היינה על היהדות ועל החיים היהודיים טבוע חותם של ביקורת עצמית וגם קורטוב של רשעות. היינה, האינטלקטואל היהודי-הגרמני, ניחן גם במידה בריאה של "שנאה עצמית".

בשנת 1825 נטבל היינה לנצרות. אך המרת הדת לא ביטאה בעיניו הכרעה תיאולוגית; היינה לא נכבש על ידי האמונה הנוצרית, שגילמה לדידו את "הוויתור על העולם", כלומר את אידיאל הפרישות והחומרה, והתהדר דווקא בהשקפות "פגאניות". ואולי גם על דרך זו יש לתפוש את פשר המרת הדת בעולמו: לא היתה זו רק מחווה פרגמטית ("כרטיס כניסה לתרבות האירופית" כלשונו), או מטאפיסית (ביטול דיאלקטי של היהדות בשלב גבוה יותר של תודעה), אלא גם מהלך "דרמטורגי" - מחווה במשחק אירוני של זהויות. לקראת סוף חייו, שעה שבגופו קיננה מחלה קשה, נעשתה מחשבתו על היהדות והמסורת המונותיאיסטית בכלל קודרת יותר. לכאורה חוזר בו היינה מן הפאתוס ההלני ומסתלק מהלך הרוח החילוני, "הפגאני", של הגותו המוקדמת.

"המנגינות העבריות" שכלל בספרו המאוחר "רומנסרו" עשויות להעיד, כפי שמטעים הסינג, על מפנה זה שהתרחש בערוב ימיו. אך גם כאן נדרש סייג: הרהוריו המאוחרים, הפייסניים, של היינה, שבהם חוזרים ונשזרים מוטיווים יהודיים, אינם ממצים ואינם חותמים את מפעלו. הערותיו על שיילוק ומחשבותיו על משה ו"עם ישראל", שהסינג מצטט בסוף חיבורו, אינם צריכים בהכרח להיחשב כחתימה, או כ"שורה האחרונה" של יצירתו של היינה. וגם אם חיפש היינה בעולמה של היהדות מקלט לגופו החולה ומצא בגיבורו של שיילוק אח ורע (יהודי נרדף המזדקר כרודף צדק) הרי שיצירתו היא ללא זהות. ההקדשה הכנה ביותר של השירה היא הקדשה ללא שם; היינה נועד לכל קורא שיבוא.

העניין היהודי אצל היינה אינו עניין קל. על כך כותב הסינג בפרק על "הרבי מבכרך" (1840/1824) שהוא, בעיני, הפרק הטוב ביותר בספר. בתחילת הפרק שב הסינג ומזכיר כי "הרבי מבכרך" של היינה הוא פרגמנט, טקסט בלתי גמור. הפרגמנט של היינה מעיד כבר בצורתו על תודעה של שבר. קשיי הכתיבה של היינה והעובדה שלא עלה בידו להשלים את הרומאן היהודי שלו, מעידים כמה קשה ושבורה היתה תודעת המוצא שלו. הרומאן של היינה נפתח כמעשייה רומנטית, בתיאור של נהר זועף, חורבות מצודה ומראה של עיירה קודרת. כך מספר היינה את העת החדשה בתולדות יהדות גרמניה: כורך את הסיפור היהודי בנוף גרמאני וקושר בו חורבות גותיות. רב ורעייתו נמלטים על נפשם מביתם בעיירה בכרך שעל נהר הריין, בערב חג הפסח. הרב ורעייתו, שלהם העניק היינה את השמות המקראיים אברהם ושרה, מסתלקים בחשאי לאחר שהרב מבחין בגופתו של ילד שהוטמנה על ידי שני זרים ומתעורר חשש לפוגרום. כך הופך היינה את המסורת על פיה: חג החירות מתגלגל בקטסטרופה, מיתוס "היציאה ממצרים" נכתב מחדש כסיפורה של הגירה כפויה. הרב מבכרך אינו עשוי מן החומר של "אבות האומה". דיוקנו הוא דיוקן אנושי מאוד, שסוע ובוגדני.

בדיוקן הרב הנמלט על נפשו ונוטש את תלמידיו וקהילת המאמינים טמן אולי היינה אלגוריה בדבר עיוותי המסורת ומשבר המודרנה. במסעו לחפש מקלט בפרנקפורט (שוב נסיעה שהיא "תנועה ללא חזרה", הסובייקט של היינה מגורש לעד מן המרחב הביתי) חולמת שרה חלומות ניבלונגיים שבהם מהדהד פתאום קולו העברי של שמש הקהילה. "הסגנון המעורב" של היינה, האופן שבו הוא אורג הזיות יהודיות במיתוסים ספרותיים גרמניים, הוא הישג המבשר כבר את המונטאז' היהודי-הגרמני. היינה מסמן את האופן שבו ישובו במאה העשרים סופרים ואמנים מודרניסטיים כגון פרנץ ורפל, ארנסט טולר ואלזה לסקר-שילר להשקיף על שאלת היהדות: שאלת המסורת, ההתגלות וההבטחה התיאולוגית בדבר גאולה מועתקות אל מישורים של הזיה ספרותית, מוטבעות בפרגמנטים ושברים כמו-מיתולוגיים, ונקשרות בדיוקנות אירוניים של הסיפור המקראי.

בפרק על "הרבי מבכרך" עומד הסינג על "פואטיקת הכישלון" של היינה, שהיא, בעיניו, סימפטום של טראומה יהודית-גרמנית. קשיי הכתיבה של היינה הם סימפטום של חזרת המודחק: הריאקציה הפוליטית, עליית האנטישמיות וסכנת הרדיפות. הפרגמנט של היינה מגלם, לפי קריאה זו, סיבוכיות פסיכו-תרבותית, קושי לכתוב מחדש את זיכרון הגירוש ועלילות הדם בתרבות היהודית-הגרמנית. את הרומאן היהודי של היינה קורא הסינג ככישלון ספרותי. הפרגמנט מעיד בעיניו על סגנון בוסר ואירוניה קהה. ואולם הטקסט של היינה, יש להוסיף, קשייו, נפילותיו ובעיקר חוסר הגימור שבו, מעידים בה בעת גם על תודעה אמביוולנטית המתקפלת בשתיקה, באי אפשרות לייצוג. וכך מניח היינה את חיבורו ב-1824, קטוע וללא סוף. למעלה מעשור שנים מאוחר יותר, בצל פרשת דמשק, הוא שב לעבד פרק נוסף ברומאן, ואף הוא נותר ללא סיום. בפרק זה הוא מצייר את דיוקנו של דון יצחק, "אביר ספרדי", כופר גנדרן, "עובד אלילים" המכחיש את האמונה המונותיאיסטית. ואולי בקריקטורה זו של משורר פאגאני התכוון היינה לשים עצמו ללעג כמחווה של אירוניה עצמית וביקורת על יצירתו המוקדמת.

יצירתו של היינה אוצרת איפוא את היסוד הדיאלקטי של שיח המודרנה. הפרספקטיווה האירונית שדרכה הוא מסתכל על אירופה של עידן התיעוש והמהפיכות, התובנה הפסימית שהוא טובע בהרהוריו על גרמניה, הדיוקנות הפרודיים שהוא מעניק לשירה ולפילוסופיה, מגלמים תודעה שעתידה לשוב וללבוש צורה אצל פרידריך ניטשה וקרל קראוס וכמובן אצל זיגמונד פרויד. יעקב הסינג מביא את קולה של תודעה זו בספר שעשוי בעצמו כחיבור שבין הלשונות, כתרגום - ויפה הוא התרגום פרי ידה של קטיה מנור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ