בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נגיעה בשולי אדרתו

זו גלימת המלך ליר של שלמה מיכאלס וזו הפאה הנוכרית שלו

2תגובות

על מיכאלס יש לכתוב דיוקן גדול ומקיף ולא רשימה אישית. שלמה מיכאלס (יש לקרוא: מיכואלס) - השחקן הדגול ומנהלו האמנותי של התיאטרון היהודי במוסקווה, מגדולי השחקנים בלשון יידיש, שהיה ממנהיגיהם הרוחניים של יהודי רוסיה בעידן הסובייטי ונרצח לפני שישים שנה, בחורף 48', בידי שליחיו של סטאלין - ראוי לאנדרטה של אמת (במוסקווה קרוי על שמו היום מרכז תרבות בינלאומי גדול). בתו, נטליה ופסי-מיכאלס, כתבה ביוגרפיה מרתקת שלו - "חייו ומותו של שחקן יהודי" (הקיבוץ המאוחד, 83') - המגוללת את הרדיפה הנוראה שבסופה נקרא מיכאלס על ידי אגף התרבות המפלגתי לעיר מינסק ובה נלקח ממלונו, נרצח ואחר כך נדרס כדי ליצור רושם שהוא נהרג בתאונת דרכים.

מיכאלס ידע שהוא נרדף והוא ידע שהוא נרדף על יהדותו. לא היה סמל מובהק ממנו ליהודי באותם ימים במשטר ההוא. התיאטרון היהודי, לשונו היידית והישגיו האמנותיים שאיש לא יכול, גם שם גם אז, להתכחש להם, היו מובלעת של עצמאות רוחנית שאי-אפשר היה להתעלם ממנה. הנוכחות הזאת תבעה בעיני המשטר הסובייטי חיסול: הריגה ושריפה, בפועל ממש.

אבל בצד האנדרטה הגדולה, החסרה, לשלמה מיכאלס, אניח את הדף הזה כמין פרח של איש אחד בישראל, שדמותו של מיכאלס הבליחה אליו פעם אחת.

אני איני יידישיסט. הבנתי בלשון הזאת אינה עמוקה ואין בי הקשר הנפשי העז הקושר את אנשי היידיש אליה. כמו רבים מאלה שנולדו כאן חשבתי בילדותי שהיידיש היא שפתם של זקנים בלבד, כאלה שנולדו עוד בגולה. בשנות בית הספר הפכה היידיש, ובעצם רק מין מבטא יידישאי, לסימן מובהק של גיחוך. כל שחקן מתחיל וכל מצחיקן ידע לקמט את דיבורו ולהפריח מתוכו העוויות של יידיש. הלשון הזאת היתה קרובה לריחות גסים, לגופים מכוערים, לפינות הנבזיות של הדמיון. אי-אפשר היה להעלות על הדעת דיבור רציני, ובוודאי שלא דיבור רומנטי, בין נער לנערה למשל, ביידיש.

אני זוכר היטב מערכון מצחיק שהייתי שותף לעשייתו, שבו שיחקנו סצנה מתוך "רומיאו ויוליה" ביידיש. אילו צווחות של צחוק עפו שם כבר לשמע השם "ג'וליע". שיאו המוחלט של המיאוס שאפף את הלשון הזאת היה בסרט "שבלול" שראיתי בנעורי. אורי זוהר מסביר שם לצבי שיסל, בסצנה ארוכה ומעיקה, את תורת הקראטה או הג'ודו במין יידיש כזאת, תמציתה המרוכזת ביותר של ה"קומיות" הישראלית של אותם ימים. המטען הנפשי העובר בסצנה הוא כה גס עד שלא יכולתי אחר כך לשמוע את הלשון הזאת בלי להיזכר בתנועותיו הדוחות של אורי זוהר, המטעינות את יחסו לאחורי גופו שלו ושל בן זוגו לסצנה, במשהו כוזב, ומשום הכזב - מגעיל במיוחד; השימוש שלו במלים היידישאיות לאברי הגוף כה טעון בכפל פנים, עד שהוא כמו משליך על השפה את הדמיון הפרוורטי, או מוטב - משתמש בה כדי להסוותו ולהביעו בעת ובעונה אחת.

אני זוכר היטב את הגועל שעלה מן הסצנה הזאת, אבל יותר מדי הייתי שייך עדיין לעולם הנעורים הזה ולא ידעתי להבדיל בין אורי זוהר והקשרים הלא-מודעים שלו ליידיש, לבין סתם ציונות. היידיש כולה נצבעה בעיני בהבעת פניו השוקקת-אימתנית-טורפנית וגסה לאין-קץ של אורי זוהר.

רק לאט ורק במקרה הוסר מעל היידיש שבעיני הכיסוי הישראלי הזה. לא המורים הדגולים לספרות באוניברסיטה, שהטיפו ללימוד היידיש ותרבותה, עשו זאת, אלא שכנה אחת שדיברה יידיש באופן שסתר באמת את כל הגסות שטפלה עליה הישראליות; ומראהו וקולו של שלמה מיכאלס.

כל מה שראיתי ממשחקו של מיכאלס לא היה יותר משניות מעטות שהוקרנו בטלוויזיה, מתוך סרט ארכיוני קרוע, ובו רואים אותו בסצנה מתוך "המלך ליר", ובצדן היתה הקלטה של קולו באחד המונולוגים מתוך אותו מחזה. בקטע הזה נראה השחקן מציץ מתוך תא במין מבנה-עץ, שיער שיבה מדובלל מקיף את קרחתו וכמה קווי איפור אקספרסיוניסטיים על פניו החדים. פיו הדק, האירוני כפיו של וולטר, מעוקם משהו ועיניו כמו פוזלות לרגע ושבות למקומן. גם אילו היו מצלמים אותו בסרט אילם באורך מלא - אי-אפשר היה להתיק את המבט מפניו. בעיני - זהו המשחק התיאטרוני החזק ביותר שראיתי בחיי.

מה שיצא שם מפניו, באותו הרף-עין, אין לו שיעור. משהו שהוא כאב טהור; שיברון. ובכל זאת הוא מבקיע מבעד לאיזו אירוניה אדירה. ארמונות של אירוניה היו בפנים האלה, זה על זה. אירוניה עצמית ואירוניה על דרכו של העולם ואירוניה על הזולת שאליו הוא מדבר ואפילו על המעשה התיאטרוני עצמו. ובכל זאת, כמו מבעד לכל זה - צער גמור.

ואני זוכר את הקול. והקול הזה והיידיש שלו כמו התיזו לכל רוח כל מה שישראלי כלשהו יכול לגחך עליו. הבנתי כל מלה. הקול צלול וחריף. וידעתי לשמע המלים הללו שהוא אומר אותן מתוך עצמו. ממש ולחלוטין מתוך עצמו. והיידיש נשמעה באמת אחרת. איזו מונומנטליות קרנה ממנה. נדמה היה לי אז שהיא מין על-שפה. כאילו היא סכום של שפות רבות שהזדקק לתמצית הדיבור בכל השפות יחד. הרעיון בדבר על-מקומיותם של היהודים הזדהר מתוכה. הרעיון הזה תמיד קומם אותי (לאו דווקא משום הישראליות, אלא בעיקר משום הרומנטיות היתרה שבו. היהודים הם מקומיים במקומותיהם. מיכאלס נרדף ונרצח באופן מקומי מאוד), אבל כאן, במונולוג השייקספירי הזה, הוא היה נכון. נדמה היה שלשפה עצמה מחוברים מרחבי ענק של מקום וניסיון אנושי, ושמיכאלס הוא האפרכסת שמבעדה הכל נשמע.

לפני כמה ימים נכנסתי לראשונה לארכיון והמוזיאון לתיאטרון על שם ישראל גור, הנמצא באוניברסיטה העברית בהר הצופים. הספרנית, דינה גיל, במאור פנים מלבב, הציעה להראות לי כמה מגנזי הארכיון. שמחתי על ההזמנה. בין כמה כרזות ישנות, מצהיבות מיושן, של תיאטרון הבימה בשנותיו הראשונות, היתה גם כרזה של התיאטרון היהודי במוסקווה עם שמו של מיכאלס. כשראיתי את שמו אמרתי לספרנית משהו על כך שאיני יכול לשכוח את פניו ב"המלך ליר" כפי שנראו באותו סרט. "ראית אותו ב'ליר'?" היא שאלה במין פליאה שעוד לא ידעתי מה היא צופנת. "כן, בטלוויזיה, לפני שנים רבות ורק קטע קצרצר", עניתי.

"בוא, בוא איתי", אמרה והובילה אותי לחדר פנימי, פתחה אותו, הדליקה את האור והצביעה אל פינתו. שם, על קולב עץ פשוט, היו תלויות גלימה שחורה ופאה נוכרית של קרחת המוקפת בשיער שיבה ארוך ומדובלל. עוד לפני שאמרה הספרנית מה שאמרה הבנתי: זו גלימת המלך ליר של שלמה מיכאלס וזאת הפאה הנוכרית שלו. נגעתי באריג.

אני לא פטישיסט. ראיתי תלבושות של שרה ברנרד ושל מריה קאלאס ועוד מיני בוקי סריקי תיאטרוניים שלונדון ופאריס עמוסות בהם ולא מצאתי בהם כלום. אבל אדרת המשי השחורה הזאת, עם הכתרים הרקומים בה בחוט זהב שהשחיר והקרע הגדול בכתף, היתה שוברת-לב. דינה גיל הוציאה צרור תמונות של מיכאלס שהצילו מן התיאטרון היהודי שנשרף, קצותיהן חרוכים. ואחריהן - את שעונו שכופף תחת גלגלי המשאית שדרסה את גופתו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו