שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך נהפך הצייר מאוריצי גוטליב לאייקון?

ישראל יעקב יובל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ישראל יעקב יובל

פרס ביאליק לחוכמת ישראל מחולק כבר 75 שנים, אולם זו השנה הראשונה שהוא מוענק לספר שעניינו אמנות ויזואלית. אין בעובדה זו כדי להפתיע; כבר במעמד הר סיני נאמר על עם ישראל: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד, יב). המסורת הלימודית העברית העדיפה את הנשמע על הנראה בעין, וגם הפרופ' עזרא מנדלסון מעיד על כך שבמשך תקופה ארוכה סבר ש"הטקסט הכתוב הוא המקור הלגיטימי היחיד לחקר ההיסטוריה".

זכייתו של מנדלסון בפרס ביאליק על ספרו "מאוריצי גוטליב - אמנות, היסטוריה, זיכרון", היא עדות לתמורה בהבנתנו את המושג "חוכמת ישראל": לא עוד חוכמת האותיות בלבד, אלא גם חוכמת התמונות. עזרא מנדלסון החוקר ומאוריצי גוטליב הצייר שותפים לתמורה שהביאה לנטישת הבלעדיות של "ההיגיון העברי השמעי", לטובת פנייה אל תרבות ויזואלית-אסתטית.

בספרו מצטט מנדלסון את דבריו של הסופר הפולני יוליאן קלצקו, שכתב בשנת 1857: "סלאווים הננו, ויש לאל ידינו להיות אדוני השפה בלבד". ציטוט זה מבהיר את העול הכפול שנשאו גוטליב וציירים מזרח-אירופאים אחרים בני דורו, שביקשו לשקף את יהדותם באמצעות הדימוי הפלסטי. שילוב המיומנות הקלאסית של המחקר ההיסטורי עם נקודת המבט של חקר האמנות, מאפשר להתחקות אחר הישגי פעילותם האמנותית של האמנים הללו; ושילוב זה גם מפעיל את מקוריותו של ספר זה ואת העומק האינטלקטואלי שמאפיין אותו.

מנדלסון לא רק כותב על חיי היהודים בגליציה במחצית השנייה של המאה ה-19 אלא גם מצייר תמונות חיוניות ורבות רושם המאירות אותם. מנדלסון מעיין בציוריו של גוטליב כדי לספר סיפור היסטורי מרתק: סיפורם של יהודים דוברי יידיש, החיים בתווך שבין פולניות קתולית ואריסטוקרטית לבין אוקראיניות אורתודוקסית מוכת עוני - וכל זאת תחת שלטון אוסטרי ותרבות גרמנית. סיפור זה מפגיש בין קנאות לאומית ודתית לבין אוניוורסליות וחזון של אחוות לאומים.

היהדות המתוארת בספר מרוחקת עד מאוד מהדימוי המקובל של הדלות הגלותית של השטעטל. מנדלסון מוכיח, שבניגוד לדעה המקובלת גוטליב לא הגיע "ממוצא שפל" ומעיר מוזנחת: צילום בית הכנסת הקורלי המפואר בדרוהוביץ', עיר ילדותו של גוטליב, וציורו של ליליין "כיכר השוק בדרוהוביץ'" משנת 1913, מבהירים זאת היטב. הם מציגים עיר מתקדמת הכוללת קהילה יהודית משגשגת. גוטליב עצמו גדל במשפחה דתית ולמד ב"חדר", אך התחנך גם באווירה של השכלה וליברליזם. יצירתו האמנותית של גוטליב נעה לפיכך על קו התפר שבין יהדות, פולניות וגרמניות, בין מסורת יהודית להשכלה כללית, בין פרטיקולריות קהילתית לאוניוורסליות.

מנדלסון מתאר את זיקתו של גוטליב לגיבורי יצירותיו - ביניהם ישוע, אוריאל דה קוסטה, אסתרקה והמלך קזימיר, ואפילו שיילוק - במלים: "כמו גוטליב עצמו, גם הדמויות שכלל בפנתיאון היהודי שלו ניהלו אורח חיים מסוכן שנע בין שני עולמות וכמותו שילמו על כך מחיר כבד". לפיכך, ספרו של מנדלסון אינו עוסק רק בגוטליב האמן או היהודי בן התקופה, אלא גם בהתקבלותו ובתנאים שהכשירו את מעמדו הקאנוני.

דיונו בציור המפורסם ביותר של גוטליב, "יהודים מתפללים בבית כנסת ביום כיפור", מוקדש לפרשנות של היצירה, אך גם לניתוח מעמדה כאייקון תרבותי בישראל ובעולם היהודי. מנדלסון מתבונן בציורים בעיניו שלו, אך מתחקה גם אחר מבטים חלופיים ומשלימים; הוא דן במיקומם במוזיאון, באופיין של התערוכות שמציגות אותם ובטקסטים שמופיעים בקטלוגים שלהן. כך נפרש מבט פנורמי רחב של מנגנונים פרשניים ומוזיאליים המלווים את התקבלות היצירה וקובעים את מעמדה התרבותי ואת טווח השפעתה. דיונו של מנדלסון בחלל התצוגה המוזיאלי מניח, שמוזיאון אינו ארכיון נייטרלי נטול הקשר, אלא משמש בעצמו טקסט תרבותי שמתייחס למוצגיו, מגיב עליהם ומפרש אותם. גם למבקרים במוזיאון יש תפקיד ביצירת שפה תרבותית מתחדשת: הם מנהלים דו-שיח עם היצירה, וגם אותו יש לשלב בדיון ההיסטורי.

רוחב היריעה של מבטים, מיקומים, פירושים וטקסטים שמופגן בספר, מאפשר להבין את הקאנוניות של גוטליב, ואת האופן שבו יצירתו ממשיכה להסעיר את הדמיון העברי עד ימינו. ואכן, מנדלסון אינו נרתע מהתייחסות להיבטים תרבותיים עכשוויים; לדידו, משמעותה של היסטוריה נעוצה במה שביכולתה להורות לנו על אודות ההווה. הנחה זו חושפת את דמותו של מנדלסון במקביל לזו של מושא מחקרו, גוטליב: מתוך האיפוק המחקרי מזדהרת דמותו של המחבר, על רחשי לבו ונטיות דעתו, על זהותו היהודית המורכבת וגעגועיו לעולם היהודי שנכחד וגם על חזונו האוניוורסלי. את תבנית נוף מולדתו של גוטליב מתאר מנדלסון כ"פינה רב-לאומית באימפריה, מקום שנקרע בין תביעותיהם המנוגדות של הלאומים הנצים: הוא (גוטליב) היה דובר גרמנית אך ודאי שלא גרמני, יליד 'אדמת פולין' שלא חש בה כבתוך שלו".

מציאות זו מעוררת שאלות של זהות המעסיקות אותנו עד היום, והספר מעניק להן עומק היסטורי ופרספקטיווה תרבותית עשירה. מי בסופו של דבר ניצח, שואל מנדלסון: הצייר הפולני מטייקו, הלאומן האנטישמי הפולני שראה ביהודים גורם זר, או תלמידו ובן חסותו היהודי גוטליב, שחלם על היהודי והנוצרי שדרים בכפיפה אחת? לכאורה, השואה נתנה מענה לשאלה זו, אולם מנדלסון מקווה שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי יצוצו הזדמנויות חדשות לפיוס היסטורי בין העם הפולני לעם היהודי. הוא מנחם את עצמו, ואת קוראיו, במלים: "אולי, בכל זאת, המלה האחרונה איננה זו של מטייקו אלא של האמן הצעיר מדרוהוביץ'". מנדלסון מתגלה במלים אלו לא רק כהיסטוריון של התרבות, אלא גם כאדם בעל השקפת עולם אתית; "גוטליב נתפש כיום בעולם היהודי כאחד מאבותיה של האמנות הלאומית היהודית", הוא כותב, "כעד לתרבות שנחרבה בפשע האיום ביותר שבוצע נגד העם היהודי, כמתעדה של רוחניות יהודית אותנטית. ואולם אין לשכוח גם את קריאתו לפיוס בין העמים. יש לקוות כי תוחלת זו, שאמנם יהודים רבים וחשובים שאפו אליה, לא תיעלם וכי פועלו של מאוריצי גוטליב לא היה לשווא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ