שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קולו המינורי של ישעיהו קורן הוא אוויר לנשימה

"כשמתחילים לקרוא את הספר חושבים שמדובר במימייה שאבדה ומישהי מנסה להחזיר אותה לבעליה. אבל כשאתה מסיים אותו, אתה מבין שקראת המון חומר נפץ". המו"ל שגילה את ישעיהו קורן ופירסם את ספריו מספר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

כשמבקשים ממנחם פרי לבחור את הקטע האהוב עליו ביותר מתוך ספרו של ישעיהו קורן, "לוויה בצהריים", שייצא בקרוב במהדורה חדשה בספריית הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, הוא מתקשה להחליט. "אני נורא אוהב את הספר הזה, את כולו", הוא אומר. בסוף הוא בוחר בקטע שמתאר את הפרידה בין טוביה להגר:

"אתה תעזור לי להעביר את המזוודות לתחנה?" שאלה את טוביה בבוקר, כשחזר. עמדה על הסולם וטיפסה אל הגגון שהיה במקלחת. פלסטר היה דבוק במצחה ואבק לבן נשר על שערותיה. קיבל ממנה את המזוודות המאובקות והניחן על הרצפה. מזווית עיניה ראתה שהוא מנקה בידיו את האבק. "כן", אמר. אחר כך הם לא דיברו יותר. בעזרת סכין חד ניסתה הגר לגרד את תחתית הקומקום. ללוויה הלך לבד".

"בקטע הזה רואים את כל כתיבתו של קורן", אומר פרי. "אנשים בעצם לא מדברים, היא לא הסבירה, כאילו הכל מובן מאליו ובעצם שום דבר לא מובן. הוא לא אומר, למה, איך, הוא רק אומר, כן. הדבר האחרון שהיא עושה לפני שהיא הולכת זה לגרד את האבנית מהקומקום שיישאר אצלו כמובן".

כיצד ומתי התוודעת ליצירתו של ישעיהו קורן?

הכרתי את קורן באוניברסיטה. הוא צעיר ממני או מבוגר ממני בשנה או בשנתיים וכבר אז היה אדם חשאי מאוד. בשנות השישים הוציא את ספר הסיפורים הראשונים שלו. כש"סימן קריאה" נוסד ב-1972 ניסינו, מאיר ויזלטיר ואני, להוביל קו שיביע את אי שביעות הרצון שלנו ממצבה של הפרוזה הישראלית באותה עת. בפתיח לחוברת הראשונה של "סימן קריאה" כתבנו על הצורך להשתחרר מהעגנוניות, ועל הצורך לעסוק במציאות הישראלית. נראה לנו אז, שלפרוזה הישראלית אין קיום משל עצמה, אלא היא תמיד עמוסת סמליות ומכוונת למשהו אחר, גדול ממנה.

ולכן, בין היתר, הדפסנו בחוברת הראשונה את חנוך לוין ואת יהושע קנז. ראיתי בזה פרוזה של מלאות של מציאות, לאו דווקא של ניאו-ריאליזם כמו שכינו אותו לאחר מכן. קנז הוא שהזכיר לי את קיומו של קורן, ואמר לי שכתיבתו היא בדיוק מה שאני מחפש. מצאתי אותו בירושלים והוא אמר לי שיש לו רומאן, "לוויה בצהריים", שכבר סיים את כתיבתו ב-1967, חמש שנים קודם לכן, אבל מו"לים לא ששו להדפיס אותו. בחוברת השנייה של סימן קריאה, שיצאה כמה חודשים אחר כך, הדפסנו שני פרקים מתוך הספר, ועד מהרה יצא גם הספר עצמו. מאז אני בקשר אתו. הוצאתי במשך השנים גם את כל ספריו האחרים.

קראתי את "לוויה בצהריים" כמה פעמים במשך השנים ועכשיו, לקראת הוצאתו המחודשת, קראתי אותו שוב. למרות שאני יודע את העלילה, כשהגעתי לנקודה מסוימת כבר לא יכולתי להפסיק. כל מיני דברים שידעתי שהם הולכים לקרות, לא רציתי שיקרו. ראיתי המון עלילות שנמצאות בתוך העלילה ובכלל לא שמתי לב אליהן קודם. דברים ששמים לב אליהם רק בקריאה שמינית או שביעית.

ומי הרג את הילד?

"הספר בנוי על זה שהקורא יכול לבנות כמה עלילות שהוא רוצה. יכול להיות שהילד התאבד, שהיתה לו תאונה או שנרצח על ידי מסתננים.

בכתיבתו קורן אומר שהרומאנים הריאליסטיים הם בעצם לא ריאליסטיים. ברומאן הריאליסטי יש עלילה דרמטית שאנחנו מחלצים את קיומה מתוך העולם, כי בעולם קורים כל מיני דברים ועל ידם קורים דברים נוספים וכדי ליצור דרמה, אנחנו שולפים אותם מהסביבה שלהם. כשאנחנו מדברים על אשמה, או על הגר כאשה שלא מתקשרת עם בעלה, שאין לה ילדים והיא כמהה אליהם, אנחנו עושים סלקציה וחידוד של דברים שהם אולי לא מנוסחים עד הסוף. הכתיבה של קורן מאפשרת לקורא להגיד מה שהוא רוצה.

הכתיבה של קורן, ואת זה הוא למד מהמינגווי, אבל לקח את זה הרבה יותר רחוק, לא נכנסת לנפש הדמויות. אין מונולוגים פנימיים שהסופר הכל יודע ממציא לגיבוריו. ואכן, מתקבלות דמ ויות שלא ברור אם הן עמומות, כי אין ניסוח מפורש של תחושותיהן או של כוונותיהן. טוביה שואל את הגר מה חסר לה, והיא מתחמקת מתשובה ובזה נגמרת השיחה.

הדמויות של קורן דומות לו: הן שתקניות כמוהו ואם הן מדברות זה במשפטים קצרים ובוודאי שהן אינן דנות במשמעות החיים. קורן מתאר את ההתנהגות שלהן באמצעות הצפה של המון פרטים ונוצר עולם שנראה כאילו הוא נתון תחת מיקרוסקופ. הרזולוציה הגבוהה הזאת מאפשרת לקורא לספר לעצמו המון סיפורים ולתאר לעצמו מה היה שם. קורן מפזר המון פרטים בעלילה, אבל בניגוד למה שקורה בסיפור של שרלוק הולמס, שבו הכל מתברר בסוף, קורן לא מודה במאומה ומשאיר את העבודה לקורא.

יאיר הורוביץ היה המגיה של הספר ב-1974 והוא נורא לא אהב אותו. הורוביץ קרא לספר "פרקי מימייה" כדי ללגלג עלי. היום אני חושב שהיה בזה משהו במובן הטוב של המלה. כשמתחילים לקרוא את הספר חושבים שמדובר באיזו מימייה שאבדה ומישהי מנסה להחזיר אותה לבעליה. אבל כשאתה מסיים אותו, אתה מבין שקראת המון חומר נפץ בזמן שחשבת שקראת על מימייה.

אתה לא חושב שיש קושי בהתקבלות של יצירה כזאת?

אני חושב שקורא שיגיע לאמצע הספר הזה כבר לא יוכל לעזוב אותו. אני חושב שהספר הזה יכול להפוך לספר פולחן לאניני הטעם במובן החיובי של המלה, בדיוק כמו שקרה ל"זכרון דברים" של שבתאי. למין ספר שכל מי שרוצה משהו אחר וכבר נשבר לו מכל הפרוזה הזולה, הפשטנית, ספרי הטיסות וכל זה, פונה אליו. אם קורן יישאר הסופר שיש איזו כת סודית שהוא הסופר שלה, ושיהיו בה יותר משני אנשים, זה גם לא רע. הוא יותר קל לקריאה מפרוסט והוא סופר יותר טוב ממנו". קורן הוא בן דורם של א"ב יהושע, עמוס עוז ויהושע קנז, אבל הוא שונה מהם. במה בעצם?

לקנז הוא קצת יותר קרוב, אבל מא"ב יהושע ומעוז הוא שונה משום שאין אצלו דיבור על תהליכים נפשיים דרמטיים. אם היה כותב את הטקסטים שלהם, היה מוחק חלק גדול מהם, ומצד שני אולי מרחיב בפרטים שהם לא מגיעים אליהם. הם משתעשעים יותר עם הקורא, קורצים לו ויש להם יחסי אהבה עם הקורא שלהם. קורן הוא הרבה יותר מיובש.

גרשון שקד קידם את עוז, את יהושע ואת בני הדור ההוא. למרות זאת, כתב איפיון של קורן, ציין במה הוא מנוגד לבני דורו ושיבח אותו על מה שהוא לא. שקד משבח את יצירתו של קורן על כך שאינה נושאת בשורה. גיבוריו, אומר שקד, אינם אבות שכולים ואינם מנסים לגעת במים או לגעת ברוח, קורן אינו כותב את המלודרמה של הדור, וקולו המינורי של קורן הוא אוויר לנשימה.

מה קרה בסך הכל ב"לוויה בצהריים"? אשה שבעלה עובד כל הזמן ואין להם ילדים, אנחנו לא יודעים למה. לא ברור אם הריחוק ביניהם מעומעם על ידי בני הזוג או על ידי המחבר. היא שוכבת פעם אחת עם החייל במין משכב כזה שלא ברור אם הוא אמהי או מה, ובאותה הזדמנות היא לא שומרת על הילד שיש לה תחושות מאוד אמהיות כלפיו. כולם מאשימים אותה במותו של הילד אמנם, אבל היא חשה אשמה כלפי בעלה בעיקר. אם אשה תשכב עם גבר זר אצל עוז או יהושע או אצל גרוסמן ואפילו אצל שבתאי יהיה לנו הרבה יותר ברור למה היא עושה את זה.

הסיפור הזה מזכיר במשהו את "מנוחה נכונה".

"מנוחה נכונה" הולך בטורים גבוהים, וקורן בכלל לא הולך בטורים, אלא בהתפזרות לכל הכיוונים.

ויליאם פוקנר אמר על עצמו שהוא שאינו סופר אלא איכר מספר סיפורים. האם גם אתה רואה דמיון מסוים ביצירותיהם של שני הסופרים הללו?

אילו המינגווי היה כותב סיפור של פוקנר היה יוצא סיפור של קורן. מה שפוקנרי ביצירתו של קורן זה היכולת לקחת מקום נידח כמו כפר סבא לפני ארבעים שנה ולהפוך את האבק שלו ואת הדרמות המשפחתיות שלו ליצירה בעלת ניחוח אוניוורסלי. הצד ההמינגוואי שלו זה החשדנות הגדולה שהוא מביע כלפי המלים והסיפור, וכך מתנהלות הדמויות בעלילה ללא חדירה למחשבותיהן. אילו היינו יושבים שם בכפר סבא הזאת כצופים נעלמים, זה הסיפור שהיינו יכולים לספר בלי הפריווילגיה של ידיעה שאין לנו, וללא היכולת לפרש דברים עד תומם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ