בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פלשבק בתוך פלשבק

תגובות

צללים בראי

חנה בת שחר. הוצאת זמורה ביתן, 223 עמ', 84 שקלים

רק מעט יוצרים דתיים הצליחו לחצות את הגבול החוצה בין התרבות היהודית הדתית לזו החילונית, ולכתוב ספרים שדיברו אל קוראיהם החילונים האמונים על קריאת טקסטים מודרניים (ייזכרו לטוב שיריה הנפלאים של זלדה מישקובסקי). כמה מסיפוריה המוקדמים של חנה בת שחר - זה שמה הספרותי של בתו של רב ידוע ואשת ראש ישיבה, החיה בקהילה חרדית בירושלים - עוררו תקווה שהפלא הזה ישוב ויתחולל. ספרה השמיני של המחברת, הרומן "צללים בראי", מלמד שהתקווה הזאת נכזבה.

צריך הרבה רצון טוב והרבה סבלנות כדי לצלוח את הספר הזה, המספר על תסכוליה ולבטיה של אשה דתית בירושלים של סוף המאה הקודמת. בלה היא לכאורה אשה דתית מודרנית, שאינה מוכנה להקדיש את כל זמנה לילדיה או לנכדיה, ומקדישה חלק ניכר מזמנה ללימודים באוניברסיטה. אבל כשהיא מגלה שהבעל של בתה הבכורה מטריד מינית את בתה הצעירה, היא מניחה לבעלה להחליט מה יש לעשות בעניין, וזה אכן מטפל בדבר ביד רמה ומסכם עם הבעל ללמוד יחד הלכות תשובה. הבת הצעירה חשה נבגדת על ידי אמה, ובלה מאבדת למעשה את שתי בנותיה.

העלילה, שנשברת שוב ושוב על ידי זיכרונות מהעבר, פלשבקים (לא פעם פלשבק בתוך פלשבק בתוך פלשבק) ועל ידי הסטות תיאוריות, עוקבת אחרי חיי המשפחה של בלה וניסיונה לחדש את הקשר עם בתה הצעירה. הצרה היא שהכל כאן מוכר מדי מיצירותיה הקודמות של המחברת, החל באשה שחיי הנישואים שלה משמימים והיא מתרפקת על אהבת ילדות, דרך האב האהוב, הבעל המתנכר והאם שאינה יודעת להעניק אהבה, וכלה בגישושים של אהבת נשים.

גם קוראים שנפגשים לראשונה עם כתיבתה של בת שחר לא ימצאו ברומן עניין רב. עולמה של הגיבורה, כמו עולמם של האנשים הסובבים אותה, פשוט לא מעניין דיו ואינו מובע בדרכים שיש בהן עניין. הנה, למשל, מחשבותיה של בלה על אופיה של האהבה: "אבל האם אהבה היא משחק של העמדת פנים? רטט הקול ונעימתו, המבטים החמים והחיוכים, המגעים החשאיים וכל יתר הגינונים שקוראים עליהם בספרים, האם אינם אלא מסכה שהאדם לובש כדי לחפות על יצר אחר, אנוכי?" בהזדמנות נוספת, כשלא עולה בידה לפגוש את אהוב נעוריה, מהרהרת בלה: "אכן, דודך חמק עבר, היא דוחפת את הספר המיותר לתיקה. ואיך האמינה שגם הוא רוצה בפגישה הזו, בנה של הדודה לובה, הנער של חלומותיה. במשך שנים פירנס את דמיונה, מעניק משמעות לגעגועיה ולריקנותה הרגשית. והאם לזאת ייקרא אהבה". סליחה? אחרי שפע הספרות שנכתבה על אופיה וטיבה של האהבה, מנסה כאן הגיבורה להמציא את הגלגל מחדש.

הבעיה אינה רק שהמחשבה על אהבה היא כל כך ראשונית ובוסרית כאן. הבעיה היא שהכל מפורש עד הסוף, לא מותיר דבר לדמיון הקורא. והבעיה היא שכל צירופי הלשון כאן ("פירנס את דמיונה", "ריקנותה הרגשית" וכו') הם שגורים ושטוחים. המחברת לא הבינה שאין די בדיבורים על ריקנות רגשית כדי להפוך ריקנות כזו לספרות, והריקנות הרגשית נותרת גם ריקנות סגנונית. למעשה, העניין היחיד בהרהוריה האדולסנטיים של הגיבורה הוא עניין אנתרופולוגי בתרבות המצמיחה אשה מבוגרת השבויה עדיין בתפישות ראשוניות כל כך של אהבה. אותם דברים אפשר לומר גם על תגובת חצקל, בעלה של בלה, כשהוא שומע על חתנו המטריד מינית את אחותה הצעירה של אשתו: "את לא יכולה להאשים את עזרא על חולשה אנושית. יוכי בטח היתה קרה אליו לאחרונה בגלל הריונה, ורותה גירתה את יצרו. את מוכרחה להבין בלה, גבר צריך אשה". מה מצפה כאן המחברת מן הקוראים? שיזדעזעו משמרנותו של הבעל ומכך שדאגתו לשמה הטוב של המשפחה גדולה מדאגתו לבתו? דעותיו הנחשלות של הבעל ישמשו חומר טוב לדיון פמיניסטי על מעמד האשה בחברה היהודית הדתית, אבל בת שחר לא מצליחה להופכן לחומר ספרותי מעניין.

דווקא תיאורי המציאות החיצונית כאן הם לא פעם רעננים ומקוריים. אלא שבסגנונה האימפרסיוניסטי-לירי של בת שחר, התיאורים האלה הם כמעט ללא יוצא מן הכלל הסטות, המיועדות לשקף את הלוך רוחן של הדמויות, והסטות אלה הופכות להיות מהר מאוד צפויות מדי, כמעט אוטומטיות: "אבל על מה הוא מדבר, בלה נעצה את עיניה בחלון המטבח. פרפר פלסטיק צבעוני הודבק על השמשה, פורש כנפיים כמו בעצם מעופו, מציג מוות בחיים". ריבוי התיאורים מאט ומפצל עוד יותר עלילה שהיא גם כך מפוצלת וחסרת כיוון. הקוראים מיטלטלים, אם כן, בין קטעים ישירים ומפורשים מדי: "אבל לא היה לו (לחצקל) פנאי בשביל הילדה. היא היתה תמיד שולית לעיסוקיו. אמנם הוא היה איש רעים להתרועע, אבל ילדים לא היו בתחומו", לבין הסטות תיאוריות רבות מדי.

כמו בספריה הקודמים נוטה המחברת להסתמך על תיאורי מצב שמקדימים אותם פעלים בעבר. לא פעם היא משתמשת בסגנון הזה היטב, ויוצרת תחושה של זרם תודעה או של מסירת רצף הרשמים של הגיבורה: "אותה שעה שעטה פנימה קבוצה מילדי הגן. מתפזרים ברעש ברחבה, מטפסים בצעקות ובצחוק על המתקנים". אבל גם הטכניקה הזאת חוזרת על עצמה כאן לעתים קרובות כל כך, עד שגם היא הופכת להיות אוטומטית וחבוטה.

הפרופ' אברהם בלבן הוא סופר וחוקר ספרות. הרומן האחרון שלו, "אומרים אהבה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו