היחיד והיחידה - ספרים - הארץ

היחיד והיחידה

סיירת מטכ"ל, כפי שעיצב אותה מייסדה אברהם ארנן, היא כת סגורה, שואפת לשלמות, שתעשה הכל כדי לעמוד במשימותיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חוצה גבולות: סיירת מטכ"ל ומייסדה אברהם ארנן אבנר שור. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 315 עמ', 88 שקלים

מימין למעלה ובכיוון השעון: צוות סיירת מטכ"ל בנחל כתובות, 1960. אהוד ברק יושב שני משמאל; אברהם ארנן, מאיר הר-ציון ומנחם דגלי ב"חג היחידה" ; אברהם ארנן בטיול; סיירת מטכ"ל חוזרת ממבצע אנטבה; דליה ואברהם ארנן /תצלומים: מתוך הספר

אהוד ברק, בנימין נתניהו, יוני נתניהו, שבתאי שביט, דני יתום, אבי דיכטר, עמירם לוין, עוזי דיין, עומר בר לב, משה בוגי יעלון, דורון הראל (הישראלי הראשון על האוורסט), ועוד רבים-רבים. למרות שהיחידה הצבאית הזאת קטנה, רשימת הבוגרים שלה ארוכה, ואני מתנצל מראש לפני כל בעלי הזכויות שלא הוזכרו ולפני המוזכרים, שיטענו בוודאי שסדר השמות אינו תואם את סדר החשיבות.

מהו סודה של "היחידה"? איך קרה ששמה הפך למותג המציין איכות וייחוד? מי הקים אותה? איך נקבעו הנורמות שהפכו לנכס צאן ברזל לצה"ל כולו? איך עוצבה היחידה שהוציאה מתוכה ראשי ממשלות, רמטכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד (ובעיקר אזרחים אכפתיים ושאפתניים), ולמה חלק מהם לא מפסיק לריב זה עם זה, כאילו שאין מספיק תהילה לכולם?

אבנר שור, שהיה חייל ביחידה, וכתב ספר על שירותו שם ("צוות איתמר", הוצאת כתר), מנסה לעשות זאת שוב דרך כתיבת הביוגרפיה של מייסדה ומפקדה הראשון, אברהם ארנן (הרלינג). ארנן, כמו ששור מקפיד לכנותו, נולד בירושלים ב-1930, הקים את היחידה, ומת ממחלה ממארת כשהיה בן 50. הוא חי חיים קצרים שהתרכזו סביב סיירת מטכ"ל ומשפחתו - זה היה סדר העדיפות. המחבר יוצא בעקבות ארנן ובעקבות היחידה ושוזר ביניהם, משום שאין דרך אחרת. היחידה היא יציר כפיו של ארנן, מורשתו וממשיכת דרכו.

גילוי נאות: גם אני הייתי שם. אני מכיר את אבנר שור, גדלנו באותו קיבוץ (שובל). הגעתי ליחידה כקצין מנוסה אחרי שכבר פיקדתי על סיירת צנחנים וביחידה למדתי איך עושים את הדברים אחרת: איך מחנכים בלי לטרטר; איך מגיעים למיצוי היכולת דרך הענקת סמכויות למפקדים והטלת אחריות על חיילים; איך ניגשים למשימה, מורכבת ככל שתהיה, ומצליחים לבצע אותה באופן מושלם. אם כן, גם אני לא אובייקטיווי. אני אוהב את היחידה ואת לוחמיה, ומתוך זווית הראייה הזאת אפשר לגשת ולנסות לעסוק בסיפור שלה.

אהובתו האמיתית

שור, שערך תחקיר נרחב, ואף זכה לשיתוף פעולה, לפחות מחלק מבני המשפחה, מושיב את הקוראים מולו ומדבר אליהם, והסיפור קולח וכובש: הוא הולך עם ארנן צעד אחרי צעד מהחדר במאה שערים, דרך השירות בפלמ"ח, פעילות חצי-מחתרתית במסגרת המוסד לעלייה ב' בעיראק ובאיראן, השהייה הקצרה באוניברסיטה ובקיבוץ, והחתונה עם דליה, בת לאצולה הירושלמית.

לפי הניתוח של שור הישיבה לימדה אותו לחשוב ולחקור, הפלמ"ח הנחיל לו את דרכי הלחימה, ובשהייתו בחו"ל למד הצעיר בן ה-20 שאי אפשר לחלק את העולם לרעים ולטובים, ושהתחום האפור רחב מהם לאין שיעור. מה למד גיבור הסיפור מחיי הנישואים שלו? מהאבהות? ומה חלק עם אשתו ובנותיו? קשה לדעת. שור אמנם מתאר את חיי המשפחה של ארנן, אך על הקוראים להבין מבין השורות את המתחים, הקשיים והתסכולים שהיו כרוכים בכך. מבין הרמיזות עולה דבר שנדמה שאין עליו עוררין - ארנן העדיף את היחידה על פני משפחתו והתייחס אליה כמו אל אהובתו, רכושו ופרי בטנו.

מי היה אברהם ארנן? נער ישיבה שהתפקר? פלמ"חניק שהמשיך לחפש את המחר? ארכיטקט ובמאי מתוסכל? ואולי רומנטיקן ציוני קשה עורף ודבק במשימה? שור מנסה לתהות על קנקנו. את תכונותיו החיוביות הוא מתאר בהרחבה; את תכונותיו השליליות הוא עוטף בסגנון נון-שלנטי מלטף, כמו למשל בציטוט שהוא מביא מההספד שאהוד ברק נשא על קברו: "לא בחותם היעילות והתכליתיות הצבאית (ניחנת), אלא בסימנה של רגישות אסתטית ליופי ולשלמות... איש בוהמה בעמקי נפשו, הלובש מדים רק מכורח מציאותנו. כל עשייה היא לאברהם מעשה יצירה... כולם מעוצבים בסימן הרגישות למגעה הבלתי מושג של איכות כמו-אמנותית".

ב-1953 התגייס ארנן מחדש לחיל המודיעין, ליחידה להפעלת סוכנים, יחידה 154. הוא למד בה את צורכי המודיעין, ושם ניסה להשיג מידע איכותי, באמצעים שעמדו לרשותו: סוכנים ערבים שעבדו בתשלום. אחרי כמה כישלונות ארנן הבין שהוא צריך למצוא דרך אחרת להשיג מודיעין. זו נקודת המפנה הראשונה. כאן הוכיח ארנן את מה שאיפיין אותו לאורך כל הדרך - היכולת ללמוד ולהשתנות, ואת אמנות המשא ומתן לא רק עם סוכנים, אלא גם עם מפקדיו. הוא כבר ראה את המטרה לנגד עיניו ופעל בנחישות כדי ליישמה. שור מתאר: "אפשר אולי להעריך שארנן בנה במוחו חזון. מה שהתאים לחזון, במקרה או בכוונה, הועמס על רכבת היחידה הנוסעת... ומה שלא התאים, הושלך מהחלון לצדי המסילה ונשכח שם לנצח".

הקמת סיירת מטכ"ל, כמו הקמת כל ארגון אחר, היתה תהליך אבולוציוני ארוך ורב שינויים, והמחבר מתאר אותו באופן ציורי ומרתק ואינו חוסך בפרטים גם בכל הקשור ב"מלחמות היהודים", ובמתן ולקיחת קרדיטים ממפקדי העבר באגף המודיעין ובמטה הכללי. ארנן הקים את היחידה ב-1957 כפלגה בתוך היחידה להפעלת סוכנים, ושנה מאוחר יותר, ב-1958, זכה לעצמאות ויחידה 269, סיירת מטכ"ל, נהפכה ליחידת מודיעין הכפופה ישירות לראש אמ"ן. עברו עוד חמש שנים תמימות עד שהיחידה החלה לצאת למבצעים המשמעותיים הראשונים שלה וזכתה לתהילה ולהילת המסתורין שלא פגו עד היום.

שיהיו משלנו

בתוך הסיפור הכרונולוגי שוזר המספר כמה פרקים שבהם הוא מנסה לנתח את החומרים שמהם מורכבת היחידה, שמייחדים אותה מיחידות מובחרות אחרות ועושים אותה למה שהיא.

שור למשל מקדיש פרק למושג הרעות, ולקהילת החברים שארנן אסף סביבו, קצינים בכירים, טייסים, ואנשי בוהמה - העיקר שיהיו "משלנו". העיקר שיכירו במנהיגותו. אבנר שור, שלא התיימר לכתוב ביוגרפיה יבשושית, המסתמכת על מקורות ראשוניים והעמוסה בהערות שוליים ומגובה בביבליוגרפיה מרשימה, הרשה לעצמו, ובצדק, להביע את דעתו על החבורה הססגונית ועל חוסר יכולתה להגיע לחברות אמת: "החברות הישראלית בין גברים", כתב בצדק, "מתקיימת בעיקר במישור שמחוץ לגופם של החברים... מה שנשאר הם אותם גינוני חברות רועשים וראוותנים, שיותר משהם מעידים על חברות אמיצה, הם מעין הצהרה קולנית על ההשתייכות הגאה לקבוצת הייחוס המיוחדת".

שור גם לא פוסח על האופי הפרוע, לפעמים פורע חוק, שהעניק ארנן ליחידה: "המועדון דמוי הכת, שדאג לרומם ולקלס את אנשיו, במיוחד את העומד בראשו, בשל פעולותיהם הצבאיות הייחודיות, גם טרם בוצעו, הצליח להנחיל לחבריו מין תחושת עליונות וגאווה אדירה. המשכה הישיר של הגאווה הזאת היתה ההרשאה הגורפת שהם חילקו זה לזה בקריצת עין וביד קלה, להתנהגות מזלזלת בחוקיה ובכלליה של המדינה, שעל הגנתה והתקפתה הם עמלו מבוקר עד ערב."

אני מניח שחלק מהקוראים שמרגישים חלק מהסיפור לא יאהבו את האבחנות האלו ששזורות לאורכו, אולם המחבר משרת באופן זה את הציבור, משום שאבחנותיו חשובות, משום שהן מאזנות את מה שעלול להיראות כסיפור גבורה מוזמן.

אני גם יודע כמה קשה שלא להתלהב מהמבצעים החשאיים, וממי שביצע אותם. אלא שמגבלות הצנזורה לא מאפשרות לשור לספר מה הם עשו שם. על הפער הזה הוא מנסה לגשר באמצעות סגנון כתיבה עמוס בסופרלטיווים עד שמשהו מתחיל לא לעבוד, להישמע נמלץ מדי. נדמה כי חוש המידה לא נשמר למקרא משפטים כמו: "בזה אחר זה הם פיקדו על ארבעה מבצעים באותה מדינת אויב, ששיחקה בלהיטות גוברת בתפקיד החתול, כשהיחידה, מנגד, התחפשה לעכבר. וככל שהחתול היה נחוש יותר לצוד את העכבר, כן הלה נהיה זריז ומתוחכם יותר".

בניגוד לספרו של משה זונדר "סיירת מטכ"ל" (הוצאת כתר), שמתמקד יותר במבצעים ובמפקדים של היחידה, שור עוסק בניתוח אופיה, מתייחס אליה כאל יצור חי, ומצייר לקוראים תמונה מרתקת ורבת גוונים. אני משוכנע שגם קציני המודיעין של מדינות העימות ימהרו לקרוא את הספר ולחפש בו רמזים שיעזרו להם במאבק המודיעיני. על הקוראים לשפוט אם יש או אין בהערה זו שמץ של הסתייגות.

משימה בלתי אפשרית

פרק מיוחד מוקדש לאנשים שמרכיבים את היחידה, ומתאר את הדרך שארנן עבר מגיוס ישראלים עם חזות ערבית ובעלי יכולת התחזות לגיוס בני קיבוצים, ומיטב הנוער של היום. בן גוריון, שביקר ביחידה בתחילת דרכה ושמח לראות את קיבוץ הגלויות מתגשם, היה שמח בוודאי לדעת, שכבר שנים רבות משרתים ביחידה חיילים מצוינים מכל מוצא ומכל שכבות החברה. אלא שהתהליך היה ארוך.

ארנן, למרות שקידש את ההווי והמסורת, הבין שכדי לבצע את המשימות של היחידה לא די בנכונות להתקבץ סביבו, לגנוב ציוד ממחנות צה"ל, ולהתהדר בחוסר גינונים: צריך גם כושר גופני מעולה, יכולות אישיות יוצאות דופן, יצירתיות ודבקות במשימה. בשביל אלו צריך להגיע לבסיס קליטה ומיון ולברור את הטובים ביותר; צריך לחפש בכל צה"ל, לפנות למתאימים ולא להתבייש לבקש את עזרתם. וכך עשה. שור רואה בהכשרה שניתנת ללוחמים להתמודד עם משימות "בלתי אפשריות", ובהכרח להיות "מוכן תמיד", את אחד המפתחות הנחוצים כדי לפענח את החידה: מה מייחד כל כך את סיירת מטכ"ל ומבצעיה.

אלא שהשאלה הזאת נשארת פתוחה. את הסוד של היחידה, ומה היא בדיוק עושה בארצות אויב, יש להשאיר לדעתי במקומו, במרתפי חיל המודיעין ובלבות החיילים. והחידה? אני לוקח לעצמי זכות להציע פרשנות משלי, בתוספת לזו של שור ואחרים, לדבר שעושה את היחידה למיוחדת, לדבר שהופך אותה לכור היתוך שממשיך להוציא מתוכו מבצעים, נורמות ביצוע ומפקדים מעולים.

הסוד לדעתי טמון בכך שחיילי היחידה ומפקדיה מתאמנים למבצעים מוגדרים היטב. בהתאם למורשתו של אברהם ארנן כולם שותפים לעשייה (ביחד עם הגופים המודיעיניים). הם לומדים להתכונן היטב, לא להשאיר דבר ליד המקרה, ובכל זאת לדעת לטפל בבלתי צפוי. במלחמת לבנון השנייה הוכיחה היחידה שהיא מסוגלת להתאים את יכולותיה המיוחדות לצורכי המלחמה, וביצעה בזמן קצר ובתנאי אי ודאות רבים את הפשיטה המוטסת בבעל בק. על פי המסורת של ארנן הלוחמים יודעים להיעזר במי שיודע יותר מהם, לשכנע את מפקדיהם שהם מסוגלים לבצע, לעצור מבצע אם התנאים לביצועו לא הבשילו, ולא להפסיק את תהליכי השיפור וההשתנות.

אברהם ארנן גם קבע שחיילי המילואים ימשיכו לשרת ביחידה. זה מקור ידע ויכולת בלתי נדלה. ארנן קבע שהיחידה תבחר את הדרך שבה תבצע את משימותיה. גם זה לא השתנה עם השנים.

אבנר שור מתאר את היחידה כצמח שהצליח לגדול ולפרוח על אף הסכנות והקשיים, אך חבל שהוא מרשה לעצמו גם תיאורים אחרים: דעתו הנחרצת על "סביבה צה"לית וישראלית מצהיבה ודועכת" חריפה, אך אינה מנומקת דיה. חבל, כי גם ליחידה היו רגעי החושך שלה - פרשת צאלים ב' היא רק אחת מהן, ובכל זאת אף אחד לא טען שהיא דועכת. על "פרשת רותם" - הכשל המודיעיני בדבר ריכוז הצבא המצרי בסיני בפברואר 1960 - הוא כותב ש"הדם הרב שאזל מפניו של (חיים) הרצוג, היה עלול לשטוף את הנגב" זה תיאור שעושה עוול למי שהיה ראש אמ"ן, שגריר באו"ם ונשיא המדינה. אולם, וזה חשוב יותר - ספרו של שור שופך אור על מקור לגאווה לאומי, ומציב את ארנן במקום הראוי לו - הוגה ומייסד. אלא שגם אחרי כל הדברים האלה החידה - מה עושה סיירת מטכ"ל, ומה עושה אותה למה שהיא - נותרת בעינה.

תא"ל (במיל') יפתח רייכר-עתיר שירת בתפקידים בכירים בסיירת מטכ"ל ובחיל המודיעין. ספרו, "עסקת חבילה", ראה אור בהוצאת מעריב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ