שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קובי בן-שמחון
קובי בן-שמחון

רוח רעה מתעוררת באמצע הקיץ בשכונת הקטמונים בירושלים. פעילת השכונות הוותיקה איילה מרציאנו-סבאג חיכתה לרגע הזה, למשב לוחמני שינער את הרחובות והאנשים התשושים. מחוץ למועדון של תנועת השומר הצעיר, שריד לזרם הציונות הסוציאליסטית, היא מביטה בגאווה בחמישה פעילים לבושים בחולצות שעליהן מתנוססים בזעם אגרופים שחורים קמוצים. "הפנתרים השחורים חוזרים אחרי 37 שנים לעשות קצת רעש, להביא קצת צדק", היא חורצת בטון מיליטנטי וחגיגי.

החגיגה הזאת ממלאת את יומה. "תחושות הקיפוח והנישול שהיו נחלת המזרחים מאז שנות ה-50 לא נעלמו", היא אומרת ומכבה שני מכשירי טלפון שמצלצלים יחד בתוך ידיה. "הקיפוח רק שינה את פרצופו. במקום הגזענות הגלויה של ממשלות מפא"י, מסתתרת היום מדיניות לא פחות מפלה. רומסים פה אנשים תחת מושגים קדושים כמו הפרטה, רפורמות שקריות המיטיבות עם העשירים, קיצוץ קצבאות כדי שהעניים 'ייצאו סוף סוף לעבוד', או תוכניות עבדות כמו חברות הקבלן ו'תוכנית ויסקונסין'. אלה מושגים מטונפים שהביא ביבי נתניהו לתרבות הישראלית, והם השתלטו עלינו וחנקו את חיינו. עכשיו אנחנו אומרים מספיק, נמאס מזה. לא מוכנים להתרגל לחיים כאלה".

חצי שנה אחרי מותו של סעדיה מרציאנו, אחד המנהיגים המיתולוגיים של תנועת הפנתרים השחורים, מרגישה אחותו הצעירה שהיא פורעת חוב. לקראת הבחירות המקומיות בירושלים, שיתקיימו בעוד ארבעה חודשים, היא מחדשת את פעילותה של תנועת המחאה הרדיקלית, שהדליקה אש במארס 71'. פעילת השכונות הוותיקה, שפרצה לראשונה לתודעה כמי שהיתה האופוזיציה המיליטנטית של ויקי קנפו במאהל האמהות למשפחות חד-הוריות מול הכנסת ב-2004, חוזרת אל קדמת הבמה. היא מרגישה שהגיע תורה להרים את הדגל השחור. להצית מחדש את האש.

שכונות שחורות

רגע לפני תחילת כנס הייסוד של מפלגת "הפנתרים השחורים - תנועת השכונות לשינוי ירושלים", היא מתיישבת על ספה באחד מהחדרים הצדדיים במועדון הנוער. היא זקוקה למנוחה קצרה. אחרי יום מתיש של הכנות ומאות טלפונים לפעילים, מרציאנו-סבאג מכינה את עצמה לקראת הרגע הגדול שלה. "החלטתי לחדש את המאבק הישן אחרי מותו של סעדיה", היא מספרת. "לא הייתי מגיעה למקום הזה ללא השיחות איתו. הוא עודד אותי לעשות את הצעד הזה".

השיחות ביניהם התנהלו בחורף האחרון, בבתי חולים. "זו היתה תקופה איומה. הוא נאבק במחלת הסרטן שלא ריחמה עליו אפילו לשנייה. זו היתה שנה שהיתה בה גם השלמה בינינו, אחרי חמש שנים שלא דיברנו בגלל סכסוך משפחתי. המחלה שלו חיברה אותנו מחדש אחרי נתק די אכזרי. סעדתי אותו יום יום, מבית החולים שערי צדק, דרך הבית שלו במרכז העיר ועד להדסה עין כרם, שם הוא נפטר".

למרות שהיה לה קשה לראות אותו דועך, מהחודשים האחרונים איתו נשארו בזיכרונה רגעי חסד מחזקים. "אני זוכרת איך התכרבלנו תחת השמיכה בבית החולים ודיברנו כמו שלא דיברנו כל החיים שלנו. משהו נפתח. דיברנו על המשפחה, על הפנתרים, על הדרכים שבהן הלכנו. היו פעמים שהסתכלתי עליו ושאלתי את אלוהים איך יכול להיות שגיבור כמו אח שלי מגיע למקום שהוא כל כך חלוש וכואב. חצי שנה מאז שהוא עזב ועוד לא השלמתי עם המוות שלו. הוא השאיר אותי לבד, אבל עם צוואה - ללכת בדרכו".

בשעה שמונה בערב היא יוצאת לדרך, לבושה חולצת טריקו ובשיער סתור שאסוף ברישול. אבל הפעם היא לא לבדה. בתוך האולם החנוק נאספים חמישים פעילים שנענו לקריאתה: תושבים אפורים משכונת הקטמונים, סטודנטים לוחמניים, אמהות למשפחות חד-הוריות ונערים בהירי שיער בחולצות כחולות ושרוך לבן. לאה להן כחולת העיניים, מעצבת טקסטיל ופעילת שמאל ותיקה, באה משכונת עין כרם. "הייתי סטודנטית צעירה בגלגול הראשון של הפנתרים", היא אומרת. "אמנם אני אשכנזייה לבנה ממשפחה בורגנית שמעולם לא חוויתי אפליה, אבל חשוב לי להביע את ההזדהות שלי עם אנשים שמרגישים מופלים. אני מבינה מאיפה זה בא. ריגש אותי נורא לשמוע על הכינוס וההתעוררות המחודשת של הפנתרים השחורים".

"ירושלים, היום יותר מתמיד, מחולקת לאזורי יוקרה ואזורי מצוקה", פותחת מרציאנו-סבאג את הערב ולהן משיבה לה במחיאות כפיים. "חלוקה כזאת בוטה לא היתה אפילו בשנות ה-70, אז המרחק בין עניים לעשירים לא היה גדול כל כך. אין סיבה שב-2008 לא יהיה בשכונת הקטמונים מתנ"ס. אני רוצה לצעוק את זה. אני רוצה שכמו ברחביה, גם בשכונה שלי יהיה מתנ"ס, שיעורי עזר ופרחים לאורך הרחוב. נמאס לי ללכת על אדמה חרוכה, נמאס לראות מזרקים ברחובות, נשים בגילי שעובדות בזנות. הקטמונים היא שכונה שחורה וכמוה יש יותר מדי שכונות בירושלים. המפלגה שלנו תהיה הקול של השכונות בירושלים, של הקטמונים, של מוסררה, של קרית יובל וקרית מנחם", היא ממשיכה ומקבלת שאגות תמיכה נוספות. "הפנתרים השחורים החדשים ייאבקו למען שוויון בחינוך, בייצוג הפוליטי, בדיור ובפרנסה שגזלו מאיתנו".

צעקה של חלשים

היא מביטה בהתרגשות בעיתונאים שבאו לשמוע אותה מחזירה את הטרמינולוגיה הישנה למערכת הבחירות הירושלמית, למעגל החיים הישראלי. הם מכוונים אליה מצלמות גדולות, מאירים את פניה בתאורה חזקה שמקשה עליה לפעמים להוציא את המלים שבוערות בתוכה. "יותר משלושים שנה אחרי פעילות הפנתרים במוסררה ובקטמונים, אחרי ההפגנות הגדולות בכיכר הדוידקה, כשמצבנו הכלכלי רק מידרדר, אני חושבת שאנחנו מוכרחים להקים מחדש את הפנתרים השחורים ולהיאבק על השלטון. אנחנו חייבים להציל את עצמנו מידי העשירים, המושחתים, הגנרלים וכל אלה שיורקים בפרצופינו כבר שנים".

לא פעם היא עצמה היתה זקוקה להצלה. מרציאנו-סבאג, בת 47, אם לחמישה ילדים במשפחה חד-הורית, החלה את הפעילות החברתית-פוליטית שלה מתוך משבר משפחתי. הפעם הראשונה שבה יצאה למאבק אישי מול הרשויות היתה כשמוסדות הרווחה בירושלים סגרו את הדלתות בפני בעלה, מכור לסמים קשים, שביקש לעבור גמילה. "התחתנתי בגיל 19", היא מספרת. "כמה שנים אחרי החתונה, בעלי נפל לסמים. זו היתה תקופה שהרבה מאוד סמים נכנסו מהעיר המזרחית ושטפו את מוסררה. בעלי טבע. יחד איתו היתה קבוצה של שבעה גברים מהשכונה שהיו צריכים לעבור באופן דחוף גמילה. רציתי להציל אותו, את המשפחה שלי, אבל כשפניתי למשרד הרווחה לעזרה, ענו לי שאין מקום, שצריך לחכות עד שמיטות יתפנו במוסדות גמילה".

באותו היום הפך משרד הרווחה בתלפיות לשדה קרב והאשה הצעירה החלה ללמוד משהו על כוחה. תחושת חוסר האונים התפרצה בזעם חייתי. "שברתי כל מה שראיתי, טלפונים, הפכתי שולחנות. נעלתי את המשרד של אחד העובדים ודרשתי ממנו פתרון", היא משחזרת. "הייתי במצוקה נוראה. בסופו של דבר הגיעו שוטרים ולקחו אותי למעצר. אבל לא ויתרתי. במעצר ביקרו אותי אמהות ונשים של מכורים בשכונה. כשחזרתי הביתה נשבעתי להילחם עד הסוף. בסופו של דבר נפגשתי עם פסיכולוג שטיפל בנרקומנים והוא הצליח לעזור לי להכניס שמונה מכורים למרכז גמילה, ביניהם בעלי.

"אבל לא ממש הצלחתי לעזור לו", היא מוסיפה. "החיים של בעלי היו די עצובים, הוא לא יצא מהסמים. הוא נכנס ויצא מבתי כלא, היום אני לא נמצאת בקשר איתו. התגרשתי ממנו כשהייתי בת 28. אבל אחרי שהצלחתי להכניס אותו למוסד גמילה, קרה משהו, הפכתי לכתובת במוסררה, אנשים התחילו לפנות אלי כדי שאסייע להם בבעיות אישיות. אז גיליתי שהעזרה שאני נותנת לאנשים נותנת לי כוח להמשיך לתפקד בתוך האסונות הפרטיים שלי".

אולי בזכות נסיבות החיים המחוספסות הללו אין בה פחד כשהיא מתייצבת עכשיו לקרב מול ראש העיר אורי לופוליאנסקי, נציג החרדים, ואנשי העסקים ניר ברקת וארקדי גאידמק. "אני לא חוששת מהם", היא פוסקת. "אמנם יש להם כסף וקשרים, אבל אין להם לב. אני מגיעה עם צעקה של אנשים חלשים. וזה יותר חזק מכל דבר אחר".

ללופוליאנסקי שהקים את "יד שרה" אין לב?

"לופוליאנסקי הוא אחד מראשי הערים היותר רעים שהיו לירושלים. המהלכים המשמעותיים בכהונה שלו היו העברת תקציבים לישיבות, הפיכת גני ילדים לבתי כנסת והוצאת שני מיליון שקל על טקס חנוכת גשר המיתרים. רק כדי להבין את שיעור האיוולת, כל תקציב התרבות השנתי של עיריית ירושלים עומד על חמישה מיליון שקל".

את מאמינה שיש סיכוי להתמודדות מול מיליונרים כניר ברקת וארקדי גאידמק?

"הם שני עשירים שמגיעים עם אינטרסים אישיים לתפקיד ציבורי. ברקת מגיע מתוך שעמום, אני בטוחה שאם הוא היה בא ממקום כן הוא כבר היה ראש עיר. גאידמק הוא אחד הדברים האיומים שאני מכירה. האיש שעשה את ההון שלו בעסקאות נשק עם מדינות באפריקה שנמצאו בקטסטרופה אנושית, מדבר איתנו על צדק חברתי. כשאלה המנהיגים שמתמודדים לראשות העיר, אני חושבת שהפנתרים השחורים מציעים הזדמנות אמיתית לכל המדוכאים: המזרחים, האתיופים, הרוסים והערבים. תנועת הפנתרים השחורים היא הבית היחידי שיכול להכיל את כל הקבוצות האלו שמשוועות לשוויון. מה מיליונרים מבינים בשוויון?"

מחיר המאבק

המסע לתוך עולמה של מרציאנו-סבאג מטלטל. בתקופת השיא של הפנתרים היא היתה עוד ילדה, אבל האידיאלים שהיא נושאת כמטען גנטי כמעט, נטבעו בה לצד זיכרונות מרים. החיים בצד האפל של המהפכה לא היו פשוטים. "אנשים חושבים ש'פנתרים שחורים' זה סיפור רומנטי, אבל נשארו המון משקעים. ההורים שלי נפטרו כל כך צעירים, באמצע שנות החמישים שלהם. בגיל 11 כבר הייתי יתומה. קודם אמא נפטרה ושנה וחצי אחריה אבא".

היא מאמינה שהוריה מתו מצער. "לאמא לא היה שקט, בכל יום שמעתי אותה בוכה. הבית שלנו היה עצוב. היא ראתה איך המשטרה מכה את הילדים שלה וזה קרע את נפשה. לפני כל פעולה שלהם היא הדליקה נרות והתפללה שאחי לא יפלו בידי השוטרים. אני זוכרת אותה מסתובבת בין חדרי הבית וממלמלת תפילות".

אחד האירועים שנצרבו בזיכרונה הוא הפגנה שהתקיימה בגן "בור שיבר" שבעיר, בשנת 71'. "הייתי בת עשר וההפגנה הזאת, כמו רוב ההפגנות של הפנתרים, הסתיימה במהומה ומעצרים אלימים. כשאמא רצה אחרי האחים שלי, סעדיה ורפי, חיפשה אותם בתוך הבלגן, אני עמדתי על גבעת חול קטנה ובכיתי. היא השתוללה בין השוטרים ונישקה להם את הידיים", מספרת מרציאנו-סבאג ובכי מר מתפרץ ממנה.

"אמא ביקשה במרוקאית מהשוטרים לא להרביץ לילדים שלה, והמשיכה לנשק להם את הידיים. זה היה מראה משפיל. הצטערתי עליה כל כך", היא ממשיכה לספר בבכי מיוסר. "ואז, כשהיא עומדת מול פרש, פתאום הסוס זינק קדימה. הסוס קפץ עליה והפיל אותה על הרצפה. הרגליים שלו רמסו אותה. מסביב שוטרים היכו את המפגינים, הייתי מבוהלת. רצתי אליה וסידרתי לה את השמלה ואת מטפחת הראש שנפלה לה. אין לי מחילה על דברים כאלה". חידוש מחאת הפנתרים, המרד הזה, הוא הגשמת חלומה. "ההורים שלי לא הספיקו לחיות, הם שילמו את מחיר המאבק. אני אדאג שאנשים כמוה יחיו כמו שהיא היתה רוצה לחיות".

דקות ארוכות עוברות עד שהיא נרגעת. ואז, אחרי שפניה יבשו מדמעות, היא מבקשת להעלות גם זיכרונות משמחים, כמו ליל הפריצה למחסני תנובה בעיר. "זה דווקא היה לילה יפה. אני זוכרת שהיתה הרגשה שהולך לקרות משהו גדול. כולם דיברו בשקט, אנשי מצפן הגיעו לבית שלנו ואמא בישלה לכל האורחים".

מחוץ לבית חנו כבר שני טנדרים לבנים ומשאית צבאית. "סעדיה החליט לקחת אותי לפעולה. פחדתי מאוד, אבל גם שמחתי. אני זוכרת איך הם ניפצו עם לומים את המנעולים הכבדים של המחסנים ופרצו פנימה. החבר'ה נעמדו בטור ארוך והעבירו עוד ועוד ארגזי חלב לתוך המשאית הצבאית הגדולה. בקבוקי החלב היו סגורים אז במכסה כסף ואני, שלא יכולתי להתאפק, פתחתי את הבקבוקים וליקקתי מהם חלב. בסוף הלילה הגענו למוסררה, השחר כמעט עלה. עלינו לבלוקים והנחנו את הארגזים מחוץ לדלתות הבתים עם פתק של הפנתרים. זו היתה הרגשה נדירה של גאווה".

תיבת פנדורה

פילוגים קרעו את התנועה עוד לפני שהתחילה להתמסד. ב-73', למרות התנגדות קבוצה בראשות ראובן אברג'יל, התמודדו הפנתרים בבחירות לכנסת ולא עברו את אחוז החסימה. מלחמת יום כיפור טרפה את הקלפים, ודחקה את המסר החברתי שלהם לשוליים. ב-77' התפלגו הפנתרים עוד: קבוצה בראשות צ'רלי ביטון כרתה ברית עם המפלגה הקומוניסטית והצטרפה לחד"ש, ואילו קבוצה בראשות סעדיה מרציאנו הצטרפה לרשימת של"י, שאיחדה את תנועות השמאל מוקד, מר"י והסוציאליסטים העצמאים. בבחירות זכתה של"י בשני מנדטים והנהיגה רוטציה בין חבריה. לאחר פרישתו של ח"כ מאיר פעיל, נכנס מרציאנו לכנסת.

"שמעתי את הבשורה הזאת ברדיו ומיד התחלתי לרקוד ולקפוץ על המיטה", מספרת מרציאנו-סבאג. "הייתי אז בבית של סעדיה, גדלתי אצלו אחרי שההורים נפטרו. כמה ימים אחרי ההודעה ברדיו הלכנו לטקס ההשבעה שלו. משם החיים שלי די השתנו, מדי יום הגעתי מבית הספר לכנסת. יחד עם הבן של סעדיה הכנתי שיעורים בלשכה, רצתי יחפה במסדרונות. אני זוכרת שנורא אהבתי לראות את בגין אוכל ספגטי במזנון. הוא היה מסובב את האטריות עם המזלג בתוך הכף וזה נורא הרשים אותי".

בבגרותה נקלעה למקום רגיש ביותר בין המחנות הפוליטיים של ותיקי הפנתרים. השבועון הירושלמי "כל העיר" דיווח לפני כמה שנים על רומן שהתרקם בינה לבין ראובן אברג'יל, שנמנע מהשתלבות במערכת המפלגתית. "הרבה שנים לא רציתי לדבר על זה", היא אומרת עכשיו. "זה היתה כמו תיבת פנדורה ולא רציתי להתחיל לחפור בה. פחדתי להתחרפן מזה, זה רק גורם לי צער. עכשיו אני מוכנה לספר שלפני חמש שנים ביני ובין ראובן היה קשר רומנטי. מדובר במשהו מאוד אישי ואני לא רוצה לפתח את זה. אני מוכנה רק להגיד שבעקבות הקשר עם ראובן נותק הקשר ביני לבין אחי סעדיה. זו היתה הסיבה לריב המשפחתי".

ההתחברות שלה עם אברג'יל התפרשה בעיני אחיה כבגידה שאין עליה כפרה. "כיוון שסעדיה היה מסוכסך עם ראובן, הוא התנגד בכל תוקף לקשר בינינו. לא הצלחתי להבין אף פעם למה, הוא רצה לשמור על אחותו הקטנה והוא כנראה ידע למה הוא מתכוון. כל הסיפור היה קשה מאוד ולא פשוט בשבילי. ראובן ואני כבר קבענו תאריך לחתונה, אבל בסופו של דבר ביטלנו אותה. אחרי זה התנתק הקשר ביני ובין סעדיה והיחסים בינינו הפכו מכוערים, עד שהשלמנו לאחרונה כשהוא חלה".

ראובן אברג'יל מאשר. "אני חושב שהסכסוך ביני ובין סעדיה לא חצה גבולות מיוחדים, כמו בכל תנועה היו מאבקי כוח ושליטה על דרך ועל הנהגה", הוא אומר בשיחת טלפון. "העניין הוא שתמיד המשכנו לעבוד יחד בעניינים חברתיים, הקמנו למשל את כפר הגמילה 'זוהרים' בשנות ה-90. אנשים חושבים שהיה בינינו נתק מוחלט, וזה לא נכון. אין לי מושג מדוע הוא התנגד כל כך לקשר ביני ובין איילה. מעולם לא דיברנו על הנושא הזה. סיפורים כאלה מתרחשים כנראה בכל משפחה, זו דרכו של עולם".

אברג'יל, שנישא בינתיים, אינו נוטר טינה לאהובתו לשעבר. "אני מברך את איילה בדרכה החדשה, אני חושב שהחברה שלנו זקוקה לה. העיר שלנו התברכה במהפכנית, ז'אן ד'ארק ירושלמית שתנער את הציבור הרדום. יש לה את כל הגיבוי מהפנתרים וממני, כמובן. אני מאמין בה שהיא תצליח להניע את האנשים כפי שהיא הוכיחה שהיא יודעת לעשות במהלכים חברתיים אחרים שהיא הובילה. אני מתכוון להצביע בשבילה".

שטיפת מוח

הבחירות שיתקיימו ב-11 בנובמבר יעידו אם המאבקים החברתיים של מרציאנו-סבאג אכן חילחלו לתודעתם של תומכיה הפוטנציאליים. המאבק האחרון שהנהיגה, בקיץ שעבר, מאבק מחוסרי הדיור בירושלים, זכה לסיקור תקשורתי רחב ואף הסתיים בהצלחה לאחר ארבעה חודשים.

"המאבק התחיל כאשר אמהות למשפחות חד-הוריות חסרות בית ביקשו את עזרתי", היא מספרת לקראת חצות, אחרי שהפעילים התפזרו. "הן גרו עם הילדים שלהם במקלטים ובגנים ציבוריים. החלטתי לארגן אותן לקבוצה של 18 אמהות. הקמנו מאהל במרכז העיר, כי לא רציתי את גן הוורדים מול הכנסת, רציתי שהציבור הירושלמי יראה אותן. עברתי המון בחיים שלי, אבל שם למדתי עד כמה החברה הישראלית מכוערת. שהיא מפלה. שלמרות כל הסבל שהכרתי, יש פה אנשים שחיים בגיהנום גדול משלי, ואני לא חושבת שהמציאות הזאת מוסתרת, מי שרוצה יכול לראות את העולם הזה. אבל לצערי רוב האנשים פה לא מוכנים להפנות מבט לאנשים במצוקה. קרה משהו לישראלים. הציבור עבר שטיפת מוח ממסדית, והיום זה קול להרחיק את העניים. עוני הפך לשם נרדף לטפיל".

מלבד הרשימות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, צריכים הפנתרים השחורים להתמודד מול 16 רשימות חילוניות על 32 המושבים שבמועצת העירייה. מרציאנו-סבאג כבר חושבת קדימה. "ירושלים היא צעד ראשון בדרך שאפתנית יותר. אנחנו מכוונים את צעדינו גם לכנסת".

ואם לא תעברו את אחוז החסימה בירושלים?

"היום, רוב העיר, הן שכונות מצוקה. את האנשים שחיים בתוך השכונות האלו אני ליוויתי במשך שנים. הלכתי איתם ללשכות הרווחה, הייתי העובדת הסוציאלית שלהם, ליוויתי אותם במאבקים וביקרתי אותם בבתים, הם יודעים כמה קשה התאמצתי כדי להביא תיקון לחיים שלהם. הם הקולות שלי, אנשים שמקבלים קצבאות, אמהות למשפחות חד-הוריות, אנשים שהולכים לעבודה וחוזרים הביתה עניים. הקולות שלי זה אנשים שחיים חיים מחורבנים. כאלה יש בירושלים לא מעט, מעבר לאחוז החסימה". * musaf@haaretz.co.il

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ