בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרה'לה שרון של ההיסטוריונים הישנים

בעזרת תמרוני-תמרונים - פעם למעלה פעם למטה, פעם ימינה פעם שמאלה, פעם מזרחה פעם מערבה - הפרופסור אניטה שפירא יוצרת את ה"יחד" המיוחל שעליו היא מנצחת בגאון: כל הכבוד לך, הציונות, שמחלצייך יצאה מדינת ישראל. הסתכלות מאוחרת על הספר "יהודים, ציונים ומה שביניהם"

תגובות

זה כשנה ויותר נשאתי אתי את קובץ המאמרים "יהודים, ציונים ומה שביניהם" מאת פרופ' אניטה שפירא (עם עובד, 2007) ממקום למקום. פטרתי את עצמי מקריאת שני המאמרים על ברנר, ואחרים קראתי יותר מפעם, אך לא מצאתי את הנקודה הארכימדית שתאפשר לי להתחיל בכתיבה. מן המפורסמות שכתיבת ביקורת על קובץ מאמרים קשה יותר מכתיבת ביקורת על ספר בעל מסר אחד ברור (שאותו אפשר לקלס או לקלל). המאמרים כמו חמקו בין אצבעותי. דבריה של שפירא היו מנוסחים בבהירות, בשיקול דעת ובאיזון שהקשו עלי למצוא אותה נקודה נכספת, שבלעדיה איאלץ להסתפק בסקירת תוכנם של המאמרים.

בכל פעם שפתחתי בקריאה נתקלתי בהערה יחידה, שרשמתי בעיפרון אחרי קריאת המאמר הקצר ביותר "גולדה - נשיות ופמיניזם": "שרה'לה שרון של החברה ההיסטורית הישראלית". היה בדעתי לסיים את מאמרי לפני יום העצמאות השישים, והנה בין שאר השידורים לקראת היום הזה זכיתי לצפות בטלוויזיה בכמה וכמה מן ההופעות של שרה'לה שרון לדורותיה. יום העצמאות חלף עבר לו, ושרה'לה שרון המשיכה לככב על המרקע הקטן, ליצור אחדות לבבות בקרב חסידיה, במקביל למה שבת דמותה, פרופ' שפירא, היטיבה לעשות באחת מנקודות השיא של יום העצמאות, בדברי תודה מנוסחים היטב, שקולים, נבונים ומביעים בצורה משכנעת את עמדתה של אותה חברה היסטורית ישראלית, נציגתה בה"א הידיעה, כשקיבלה את פרס ישראל. הכל היה מושלם: נימוקי ועדת השופטים, העיתוי הסמלי ורב המשמעות, הבחירה הנבונה, דברי התודה הענווים. ובה בעת הלכו ונתעבו בעיני רוחי קווי הדמיון בין פרופ' שפירא לבין שרה'לה שרון.

מה שהוציאני מן התרדמה שנסכה עלי ההתבוננות באופן שבו שתיהן תיזמרו את מעריציהן, היתה מודעה שהופיעה ב"הארץ" ב-27 ביולי 2008 מטעם "מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל" ו"קרן הזיכרון לתרבות יהודית", הקוראת לציבור להשתתף ביום עיון על "הציונות כתנועת השחרור של העם היהודי", יום עיון שהוקדש לפרופ' אניטה שפירא עם תום תפקידה כנשיאת "קרן הזיכרון לתרבות יהודית". גם בלי להיות נוכח באותו אירוע, אני בטוח שחלק מן המרצים פתחו את דבריהם, כמנהגם בכתב ובעל פה מזה כשני עשורים, במנטרות שחוקות של דברי ביקורת על היסטוריונים "חדשים" ו"פוסט-ציונים" ועוד גידולי פרא שיש לבערם.

כעשרה היסטוריונים מכובדים השתתפו באותו אירוע מרשים ונשאו הרצאות על "הציונות כתנועת השחרור של העם היהודי", נושא שעשוי לשמש מאין נייר לקמוס נוח לזהות אותה ואותם כהיסטוריונים "ישנים", כלומר, אלה העושים את מה שהיסטוריונים מיטיבים לעשות משחר ימיה של כתיבת ההיסטוריה - מתן לגיטימציה לשררה המזינה אותם. היסטוריונים "ישנים" אלה סבורים שבשנת השישים למדינת ישראל, עליה להתהדר בהישגיה, ובעיקר ב-5.5 מיליון יהודים ריבונים בני ריבונים, השוררים במדינה יהודית ריבונית, חמושים בכמאתיים פצצות אטום נישאות טילים ובעלת ברית ונושאת כלים של המעצמה העולמית היחידה שבנמצא; מדינה שאזרחיה הם בעלי תל"ג העולה על זה של כמה ממדינות אירופה וקוצרים שלל פרסי נובל המאשרים שהגניוס היהודי שורה בה. כל הכבוד לך, הציונות, שמחלצייך יצאה מדינת ישראל.

זו שעה יפה מאין כמותה להזכיר לכולם שפעם היית תנועת שחרור. על פני כדור הארץ יש עמים רבים שהשתחררו ממשעבדיהם, הרגו בהם ואף גירשום לארץ שממנה באו. בני העם היהודי הם היחידים אשר בבואם לארץ הבחירה שלהם נישלו, גירשו ושיעבדו את אלה שאיתרע מזלם וישבו בנחלת ארץ שעיניהם שלהם היו נשואות אליה. היש על פני תבל תנועת שחרור לאומי, שבני אדם רבים כל כך שילמו - וממשיכים לשלם! - מחיר כה כבד כדי שתוכל להתהדר בתואר זה? כמיליון וחצי פלשתינאים אזרחי ישראל הם אזרחים סוג ב' וימשיכו להיות כאלה, סובלים מאינסוף אפליות חוקיות וחברתיות (שהיו עשויות להזין תריסר כתבי "אוטואמנציפציה" נוסח פינסקר). כשני מיליונים וחצי פלשתינאים בשטחים הכבושים חיים במציאות טריטוריאלית שרק התואר "אפרטהייד" יאה לה; הם יישארו כבושים לנצח, ואיבדו את סיכוייהם לחיים נורמליים בשל חמדנותה מדינת ישראל לפיסות קרקע עלובות נוספות. כמיליון וחצי פלשתינאים נוספים חיים במכלאה-מחראה ששמה "רצועת עזה", שאין כמוה על פני תבל. ולא הזכרנו את מיליוני הפלשתינאים המשליכים את יהבם ב"זכות השיבה".

איני יודע אם נמצאו בין ההיסטוריונים ה"ישנים" באותו אירוע לכבוד שפירא מי שהעלו את השאלה, שמא להיטותה של אותה "תנועת שחרור" יהודית-ציונית ליצור מקסימום של הומוגניות לאומית באותה פינה במזרח התיכון - מקום רב-אתני ורב-דתי ביסודו - היתה בעוכריה? האם נמצא מי מבין ההיסטוריונים ה"ישנים" הללו שדן בשאלה, שמא המקום המרכזי של המושג "מדינת לאום" - תכופות בעלת תווים קולוניאליים ואתנו-צנטריים - בתפישה העצמית של אותה תנועת שחרור, היה גם הוא בעוכריה?

סוגיות הקרובות לאלה עלו פעם בכתיבתה של שפירא, כשעדיין היתה מודעת לפן הטראגי שביישום עקרון העבודה העצמית, פן שחסם אפשרויות של הידברות ושיתוף פעולה בין בני העמים שישבו אז בפלשתינה המנדטורית ("המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929-1939"). מאז "ברל" סוגיות כאלה נדחקו ונעלמו לטובת כתיבה אפולוגטית נוסח "חרב היונה" והן אינן מצויות כלל בקובץ הנדון, המעלה על נס את הציונות ואת מדינת ישראל כסיפור הצלחה. נדמה שרוח של טריומפאליזם נודף מספר זה, מן הסוג הנודף גם משירת הצוותא הכמו-לוחמנית של שרה'לה שרון. שרה'לה קולעת לטעמו של מגזר זה בקהל מבלי לאבד את הקשר עם המגזר הקודם, ובאמצעות תמרוני-תמרונים כאלה היא יוצרת את ה"יחד" המיוחל שהוא תכלית המפגש החברתי-הלאומי שעליו היא מנצחת בגאון. שהרי, כידוע, שירה בציבור היא התחליף של החילונים לתפילה בציבור.

לכותב שורות אלה נדמה ששפירא פעלה באופן דומה בכתיבת חלק מן המאמרים בקובץ: גם בו התנועה היא פעם "ימינה" ופעם "שמאלה", פעם "למעלה" (תרבות גבוהה) ופעם "למטה" (תרבות "נמוכה", עממית), פעם "מערבה" ופעם "מזרחה" - תכופות באותו מאמר עצמו. בתחום זה יש לשרה'לה עמדת יתרון ברורה: היא פתוחה יותר לתרבות המוסיקלית של בני עדות המזרח, נכונה יותר לשלב את השירים שלהם ברפרטואר המוסיקלי שלה מכפי ששפירא נכונה לקלוט במסגרת הרפרטואר ההיסטוריוגרפי שלה את חוויית ההתקבלות - והאי-התקבלות - של בני עדות המזרח. הרפרטואר של שפירא צר למדי והוא מייצג את העמדות המאפיינות את כור מחצבתה ההיסטוריוגרפית, עמדות שבזכותן קנתה את עולמה וזכתה שיכתירוה לכלת פרס ישראל. עמדות אלה באות לידי ביטוי, בין היתר, "בספרי הביוגרפיה המרתקים שכתבה במיטב כשרונה הספרותי על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון" (כדברי ועדת הפרס). לסוציולוג ברוך קימרלינג המנוח היו בוודאי דברים נוקבים לומר על האופי המוגבל והאליטיסטי של קשתות ההתנסות וההתייחסות של שפירא; לשם כך טבע גירסה ישראלית-מקומית של נוסחת הניתוח הסוציולוגי WASP: "אחוס"ל" (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסטי, לאומי).

האין זה תמוה, שבדיון בתחום טעון ורב-פנים כמו "מדור הפלמ"ח לדור ילדי הנרות - זהות ישראלית בהשתנות", אין כל התייחסות להשתנות שהיתה מנת גורלם של בני עדות המזרח? האם אין זה תמוה, שבדיון במאמר "יהדות וישראליות - מבט היסטורי" המבט ההיסטורי של שפירא נעדר התייחסות לעדות המזרח? ותמוה מכל: במאמר "התנ"ך והזהות הישראלית", שפירא ממשיכה שלא לשאול את עצמה, שמא יחסם של בני עדות המזרח לתנ"ך - נאמר של יוצאי תימן - היה שונה במשהו מזה המוכר לה מן המקורות שבהם היא רגילה לעסוק ושחוברו, כולם כאחד, בידי אותם אחוס"לים הקרובים ללבה? אל להם לבני עדות המזרח להלין על שפירא על כי לא הזכירה אותם כשמדובר בעיצוב של זהות ישראלית - גם ערבים ופלשתינאים אינם ראויים לאזכור בהקשר זה. גם תופעה מרתקת כמו ש"ס, יוצאי עדות המזרח המחקים בכל את אגו"י (ולא, משום מה, את האחוס"לים), לא חדרה לתודעתה של מי ש"תרמה רבות כמורה וכמחנכת והעמידה דורות של תלמידים וחוקרים מן השורה הראשונה" (כדברי ועדת השופטים). אולי זו הדרך הנאותה לזכות בפרס יקר ערך זה?

נתעכב על שניים מן המאמרים כדי להדגים את הדמיון בינה לבין בת-דמותה, המתמרנת גם היא בזריזות להבטיח לעצמה מקום טוב בצוותא. המאמר היסודי "לאן הלכה 'שלילת הגלות'", למשל, מציין, ובצדק, שלמושג "שלילת הגולה" משקל מרכזי באידיאולוגיה הציונית מראשיתה (גם כאן אין ייצוג לעדות המזרח). אך כמחצית מן המאמר מוקדש לניגוח של "הכנענים" על חלקם בהפצתה של "שלילת הגולה", שמקומה לא יכירנה בתנועה ציונית בוגרת ובריאה בנפשה, ובמיוחד לא אחרי "השואה". האם אין בזה וידוא הריגה? הרי מדובר בזרם ספרותי שלא הותיר אפילו יצירת מופת אחת בקנון של התרבות הישראלית המתחדשת, בזרם שמספר חבריו כמספר היושבים סביב שולחן בית קפה.

המאמר העוקב מעניין יותר: "משפט אייכמן - דברים שרואים מכאן לא רואים משם". מדובר בהנגדה בין תגובותיהם של שני גיבורי תרבות: משורר שהנושאים אותו על כתפיים מזהים את עצמם מיידית בתור אחוס"לים: חיים חפר; וחנה ארנדט, שהנושאים אותה על כתפיים מזהים את עצמם מיידית בתור קוסמופוליטים נטולי שורשים. מספר הציטטות מפיו של חיים חפר כפול לערך מאלה של חנה ארנדט, ודמותה מוצגת באופן קריקטוריסטי ותוך עיוות של עמדותיה ודעותיה ואף של תולדות חייה. מדוע כה עז רצונה להטיל מום - "העדר אמפתיה כלפי קורבנות 'השואה'" - בחנה ארנדט? האם אין בכך לאשש את הנהגת המדינה אז מבחינת ניהול המשפט? האם שפירא לא שמה לב לכך, שכאשר היא מחרחת הנגדה קיצונית בין תגובתו הראויה לשבח כביכול של חיים חפר לנעשה במשפט אייכמן לבין תגובתה הראויה לבוז של חנה ארנדט, היא מאששת את עמדותיהם של הדוגלים בשלילת הגלות? בשלילת גלותיותם של אינטלקטואלים הדוגלים, מבחינה אידיאולוגית ופילוסופית, בערכים הומניסטיים ואוניוורסליים?

המאמר החמישי, המופיע באמצע הספר ממש, "גולדה - נשיות ופמיניזם", הוא דוגמה ברורה לכך שבכתיבתה של שפירא לא ברור תמיד מתי היא מכוננת מיתוס ומתי היא "מתקנת" מיתוס (תכופות כתיבתה היא תערובת של השניים). המאמר אינו מתייחס, אפילו פעם אחת, לכך שכראש ממשלה גולדה דחתה פעם אחר פעם את הצעות השלום של נשיא מצרים, ובשל חמדנות לשטחים ואטימות בכלל גרמה למותם של 2,526 ישראלים צעירים ולפציעתם של עוד כ-7,500 (ולמותם של מספר גדול פי עשרה של ערבים; אך מי סופר אותם? גולדה ודאי שלא). שפירא מעלה על נס את "הישירות, הכנות והחמימות האנושית" של גולדה. היכן היו כל המעלות האנושיות הללו כשהיה צורך בהן?

שפירא משבחת את עוז רוחה בימים השחורים הראשונים של אותה מלחמה, כשרוחם של גנרלים ופוליטיקאים נפלה: "משה דיין מעיד על יכולת השליטה העצמית והתפקוד המדהים של גולדה בתקופת המלחמה, כאשר הוא עצמו וחבריו איבדו את לא אחת את שיקול הדעת ונחישות ההחלטה" (עמ' 203). לדעתה של שפירא, ככתוב בפיסקת הפתיחה, "שגיאותיה ומחדליה, שהורידו את קרנה (של גולדה) בקרב האינטליגנציה הישראלית ואף בקרב הציבור הישראלי בכלל, לא פגמו במעמד העל שלה כאישיות נערצת... גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, היא עדיין עוררה את התמיכה הספונטנית של ציבורים רחבים... איכשהו, הכריזמה שלה המשיכה למשוך לבבות בלא קשר למעמדה. היה בדמותה המגושמת, הכבדה, משהו מן המוצקות של סלע, שמצליח לעמוד נגד השחיקה של סערות הזמן, ומעורר אמינות וביטחון, דווקא בשל היותו כה יציב, כה בלתי משתנה". מדוע יש לשכוח ולסלוח לה? האם חובה לסנגר על גולדה כי חובה לסנגר על הכל?

הנטייה לסנגוריה מטביעה בקובץ זה חותם של אטימות ושביעות רצון עצמית, ובמיוחד מפני ששפירא מתעקשת להבטיח שהתנועה הלאומית "שלה" תוכל להתהדר בתואר המצדיק הכל, "תנועת שחרור". אך הארץ לא תשקוט כל עוד הקורבנות של אותה "תנועת שחרור" לא ישתחררו גם הם. כי, כפי שציין הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט כשרק החל לתת דעתו לשחרור של בני עמו מעול הכיבוש של נפוליאון, תועבה בעיני אלוהים היא שבני אדם יוסיפו להיות עבדים.



עולים מארה"ב מגיעים לישראל. רוח של טריומפאליזם


אניטה שפירא. מדוע כה עז רצונה להטיל מום בחנה ארנדט?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו