שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

דולרים נגד סטלין

כיצד גרמה תוכנית מרשל לניצחונה של ארצות הברית במלחמה הקרה, היתה השלב הראשון בקריסת ברית המועצות והאיצה את איחודה של אירופה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי שאלתיאל

The Most Noble Adventure: The Marshall Plan and the Time When America Helped Save Europe

27.00$ .Greg Behrman. Free Press, 448pp

גם בקרב מנאציה הגדולים ביותר של ברית המועצות ומורשתה נתקשה למצוא היום - כשימי האימה של עידן המלחמה הקרה כבר נשכחו מלב - מי שיאשימו במלחמה הזאת באופן חד-משמעי את מולדת הקומוניזם ומנהיגה-שואף-ההתפשטות. היסטוריונים אמריקאים, המכונים רוויזיוניסטים, אף מוצאים סימנים לכך שלארצות הברית ולנשיאה, הארי טרומן, היו יותר מניעים ואינטרסים ללבות ולטפח מלחמה זו.

האימה שהשתלטה על אירופה ביצרה את אחיזת ארצות הברית ביבשת. טרומן רצה חיץ ברור וחד משמעי בין מזרח למערב, ותוכנית הסיוע של מזכיר המדינה האמריקאי , ג'ורג' מרשל, העמידה את החומה הדרושה: שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה עדיין לא נראו ניצנים של העולם החדש והטוב שהובטח ללוחמים ולאזרחים הסובלים. הכלכלה לא התייצבה והמחסור היכה בכל. בבריטניה הנהיגו קיצוב בלחם, אמצעי שלא נדרשו לו אפילו בשנות המלחמה. עם גבור המצוקה ואובדן התקווה עלה כוחם של נביאי האושר והשגשוג מהמזרח. יותר ויותר אזרחים אמרו לעצמם: "לא הקרבנו את חיינו ואת אוננו למען קפיטליסטים שיודעים להתעשר ולהפיק רווחים לעצמם גם במצבים קשים". השפעת מוסקווה ניכרה בעליית המפלגות הקומוניסטיות, בעיקר בצרפת ובאיטליה, ובהתגברות חוסר הנחת, ההפגנות וההתנגדות למשטרים הפרלמנטריים.

המלחמה הקרה נולדת

הרעיון היה פשוט: מנהיגי המדינות באירופה לא התקשו לשכנע את טרומן שנדרשת פעולת חירום חדשנית ומהפכנית בעקרונותיה. כל סימן של אור בקצה המנהרה ישכנע את אזרחי המדינות המוכות באירופה שיש תקווה, ולכן אין טעם באשליות לרווחה ולקדמה הבאות ממוסקווה. בקיצור, קצת רוח חיים בכלכלה המקרטעת - והעתיד ייראה טוב יותר. נותר רק לתכנן את הסיוע באופן שיעודד ויטפח עשייה מקומית, ויהיה זמני ומכוון היטב כדי שלא ליצור יחסי תלות תמידיים. בשלב זה הוסכם להציע את הסיוע גם למדינות אירופה שמעבר ל"מסך הברזל", מתוך תקווה שסטלין ידחה את היד המושטת; ברית המועצות וסטלין מילאו בקפדנות את התפקיד שנועד להם בתסריט המחוכם הזה. תחילה היססה מוסקווה ואף לא מנעה מכמה ממנהיגי גרורותיה להפגין את עניינם בתוכנית, אך במהרה גברה האידיאולוגיה על הפרקטיקה.

ביום רביעי, 2 ביולי 1947 התכנסו שרי החוץ של מדינות אירופה בפאריס לקבוע עמדה כלפי הצעת ארצות הברית. כצפוי, שר החוץ של סטלין, ויאצ'סלב מולוטוב, דחה את הצעת מרשל, ואף ייחס לה כוונות זדון שתלטניות. יש לשער שארנסט בווין הבריטי נשם לרווחה. מה היה נשאר לבריטניה המקרטעת לו הצטרפו ברית המועצות וגרורותיה למאגר מקבלי התמיכה? הרי כל הרעיון נולד בכלל כדי לבדל את המחנה הקומוניסטי.

למחבר הספר, גרג ברמן, וכמעט לכל ההיסטוריונים שעסקו בסוגיה, אין ספק ש-2 ביולי 1947 מציין את ראשית המלחמה הקרה. קשה לדעת כיצד אירופה היתה מתפתחת לו נהנתה גם ברית המועצות מכספי הסיוע האמריקאיים. לדעת המחבר המלחמה הקרה היתה נמנעת, תהליך התאוששות אירופה היה מתעכב, וגורל אירופה, ובכללו פריצת הדרך לאיחודה, היו נמנעים. בקצרה, תוכנית מרשל היא מפעל הסיוע הגדול והמוצלח בתולדות האנושות, והשגיאה החמורה ביותר של סטלין ומשטרו.

כלום לא ראו סטלין ומולוטוב אז מה שכל תינוק פוליטי יכול לראות היום: שמפתחות עלייתה של ארצות הברית לתפקיד ההנהגה בעולם המערבי הופקדו לרגע בידיהם, והם השליכו אותם בלא היסוס? מה גרם לכך - גאווה לאומנית סובייטית? קוצר ראות משווע? ואולי תוכניות זדוניות ונסתרות?

לברמן יש הסברים רבים לכישלון ברית המועצות. המכריע שבהם הוא מידת חוסר הידע והבורות שציינו את התנהגות כל הצדדים. הסובייטים לא ירדו לסוף דעתם של יריביהם במערב, וטרומן ואנשיו לא הבינו את מניעיו של סטלין. טרומן לא היסס לייחס למנהיגי מוסקווה כוונות השתלטות ותוקפנות, והיה משוכנע שהפגנות הקומוניסטים בפאריס וברומא אינן אלא מהלכים ראשונים בתוכנית ההתפשטות האדומה. היום יודע כל היסטוריון שגישה ופרשנות אלה אינן משקפות את כוונותיה ומדיניותה של ברית המועצות בימי המלחמה הקרה.

במערב ראו בסטלין, במידה רבה של צדק, שליט צמא דם ושלטון, שלא יחמיץ כל הזדמנות לממש את כוונות ההתפשטות המסורתיות של הרוסים. ההנחה שסטלין הוא קומוניסט אדוק, המאמין בכלליו ובחוקיו של הדטרמיניזם ההיסטורי, לא הובאה בחשבון, אם כי לא היה חסיד נאמן ממנו של הסטטוס קוו. הוא דרש פיצויים על חלקה הנורא של ארצו במלחמה, הוא דרש גבולות בני הגנה מוצקים והוא דרש הגמוניה - אך לא מעבר לתחומים שניתנו לו בהסכמה בידי בעלי בריתו לשעבר ויריביו עתה, מנהיגי המערב.

סטלין לא נדרש לתוקפנות, משום שכמרקסיסט לא האמין שהמשטר שמנסה ארצות הברית הקפיטליסטית לכונן באירופה יכול להאריך ימים. לתפישתו תוכנית מרשל היתה ניסיון מערבי להימלט מגזירת ההיסטוריה: מדינות קפיטליסטיות לא יכולות לחיות בשלום זו לצד זו, ובסופו של דבר יגבר יצר התחרות ביניהן ויובילו למאבק איתנים; הנהנית העיקרית ממנו תהיה זו שתתייצב מן הצד ותחזה בהרס ההדדי של המעצמות הקפיטליסטיות מכוחם של צווי ההיסטוריה וכלליה.

להידחק בחלון ההזדמנויות

הבורות והנכונות לייחס ליריב כוונות נוראות ונסתרות, היו מקיפות ומזיקות. לכל צד, ובעיקר במערב, היה נדמה שהחלה הספירה לאחור לקראת פרוץ מלחמת עולם שלישית. קשה לתאר היום את תחושת הדחיפות שהתלוותה לפחד הזה. במערב ידעו שברית המועצות מאיצה את הכנותיה ומאמציה להימנות עם חבורת בעלי הפצצה, ולפיכך, בעיניהם, נוצר "חלון הזדמנות" קצר וגורלי. מה שלא ייעשה עכשיו, יחרוץ את דינה של אירופה לשבט ולשעבוד: המצטרפים למפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה עושים זאת משום שהם חשים מרומים, משום שהם מרגישים כמי שהובטחו להם חיי אושר, עושר ורווחה, לאחר שנים של תלאות וייסורים, ועתה הם חושדים במנהיגים ובבעלי ההון שלא יעשו דבר כדי לשנות את גורלם.

מתכנני תוכנית הסיוע נזהרו יותר מכל מהזרמה מסיווית של כספי סעד, שייעלמו במהרה ויותירו אכזבה קשה וייאוש מתעצם. הם נאלצו לסמוך על הבטחות שותפיהם ביבשת ההרוסה, שכל מה שדרשו היה מנוע של צמיחה. ולפיכך, במקום השקעה ישירה של כספי סיוע, הם התמקדו ביצירת מנגנונים שיבטיחו מאמץ והשקעה על כל דולר אמריקאי מצד מקבלי העזרה באירופה.

המנגנון היה סבוך ומורכב והעסיק פקידים ומתכננים לרוב, שנדרשו לעצב את סולם הסיוע ואת מדרג ההטבות: מה יידרש מאיכר צרפתי להבטיח תמורת סכום הכסף שיופקד בחשבונו ויבטיח לו רכישת טרקטור; והיכן ייקנה וייוצר הטרקטור הזה? באמריקה או במפעלים המושבתים והמשוועים לעבודה באירופה? ומעל לכל השאלה המכרעת: כיצד יש לנהל את הסיוע ולהימנע מיצירת תחושה של השתעבדות הווסאלים האירופאים לרצונותיו ולגחמותיו של הדוד סם מאמריקה?

הכסף החל להגיע לאירופה, אך התעמולה הסובייטית והקומוניסטית לא פסקה, ובישרה בוקר וערב למחנה נאמניה המידלדל באירופה שכל סנט שהם מוכנים לקבל מוואשינגטון מקרב את קץ חירותם.

לשקם את גרמניה

תוצאות תוכנית מרשל היו מפתיעות. כבר ב-1950 הסתמנה ירידה משמעותית בכוחן של המפלגות הקומוניסטיות באירופה. ככל שהמלחמה הקרה התלהטה והתעצמה, ככל שהתרבו ניסיונותיה של מוסקווה ללבות אי-שקט והתנגדות באירופה, כך פחתה השפעתה. הניתוק בין מזרח למערב גבר והעמיק. במערב אירופה נוצר מצב חדש: אויבי העבר נהפכו לבעלי ברית של היום, ואפילו גרמניה המערבית החלה למצוא את מקומה במערך החדש. מכונת הכביסה הביתית, התעסוקה המלאה וסימני השגשוג הראשונים דרו בכפיפה אחת עם אימי המלחמה הגרעינית. תוכנית מרשל ניצחה, ומעמד ארצות הברית כמנהיגת העולם החופשי התבסס.

קשה היום להבין עד תום את הסיבות להצלחתה המסחררת של התוכנית המפוארת הזאת. בארבע שנות פעילותה היא הזרימה כ-13 מיליארד דולר לאירופה - אמנם סכום נאה בערכי הימים ההם, ובכל זאת סכום קטן בהשוואה לפירות שהניבה.

תוכנית מרשל יצרה אירופה חדשה, ולשם השוואה מציין ברמן ש-13 מיליארד דולר היו פחות או יותר סך כל השלל הסובייטי שמנהיגי ברית המועצות עקרו ממדינות מזרח אירופה שהיו תחת חסותם. ברית המועצות נטלה לעצמה את דמי הפיצויים שמעצמות המערב סירבו לתת לה, אך הכסף הרב הזה לא חולל מהפכה בכלכלתה ובמשקה, ולמרבה הצער לא בממדי המהפכה שחוללו כספי תוכנית מרשל באירופה.

גרג ברמן, ואתו שורה של כלכלנים והיסטוריונים, יודעים שסוד הצלחתה המסחררת של תוכנית מרשל אינו בניתוחים כלכליים מצמצמים. ההיסטוריון הבריטי טוני ג'אדט (Tony Judt) קולע בפסיקתו הציורית, המופיעה בספרו "Postwar: A History of Europe since 1945", שמה שסיפק מרשל לאירופה היה "כוס חלב ואופטימיות": כוס חלב בכל בוקר לילדי אירופה שתבטיח את בריאותם וצמיחתם, ואווירה קונסטרוקטיווית עם תקוות לעתיד טוב יותר לאחר שנים רבות של הרס וחורבן. ברמן, שמשווה את התנהגותה החמסנית של ברית המועצות כלפי גרורותיה במזרח להתנהגותה הנבונה של ארצות הברית בדרכה למעמד של מנהיגת העולם המערבי, אומר: ייתכן שתרומתה המתמשכת של התוכנית לפריחת הכלכלה במערב אירופה היתה מידת האמון והתקווה שהיא הפיצה.

תוכנית מרשל שינתה ללא הכר את המצב באירופה, אך בעיני בני התקופה לא חוללה תפנית מכרעת: היא לא חיסלה את המלחמה הקרה, ורק האיצה את המלחמה שהגיעה לשיאים מאיימים חדשים. אך בני הזמן, מסכם ברמן, לא יכלו להבחין בתרומותיה מרחיקות הלכת. התוכנית, הוא פוסק, הנביטה את הנבטים הראשונים של תהליך שכעבור שנים יוליך לקריסת ברית המועצות, שלא תעמוד בדרישות התחרות המואצת שכפו עליה מנהיגי המערב. התוכנית גם הניבה פירות שמחולליה בוואשינגטון לא צפו כלל, וייתכן שאף לא רצו בהם. היא יצרה תשתית טובה וראויה למחשבות שכבר החלו להתפתח באירופה כתוצאה מלקחי מלחמת העולם שזה עתה נגמרה.

תוכנית מרשל היתה גורם מאיץ ומבטיח במסלול איחודה של אירופה, משום שחוללה ביבשת מנגנונים של חשיבה אירופית והדגישה את יתרונותיה של הפעולה השיתופית. התוכנית שביססה את מעמד ארצות הברית כמנהיגת העולם המערבי עמדה אפוא על ערש לידתו של מרכז עוצמה צעיר ונמרץ, שבשנים הראשונות של המאה ה-21 מערער את עליונות ההגמוניה האמריקאית. הנה עוד לקח חשוב מספר זה, שמספר את תולדותיו של מפעל אחד, אך לקחיו עומדים ויציבים במכלול היחסים בין מדינות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ