בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נולד לשחות

מהו סוד הצלחתו של מייקל פלפס, שמאיים לשבור את שיאי הבריכה של מארק ספיץ ולהפוך לספורטאי הגדול בכל הזמנים? בייג'ין 2008, הנה זה בא

תגובות

מייקל פלפס בסביבה הטבעית שלו. לא היה לו זמן להתבגר | צילום: ויז'ואל פוטוס

מייקל פלפס הוא לא דג. לדג יש יתרון מסוים במים שאפילו פלפס, השחיין הבולט של דורנו, יכול רק לשאוף לחקות. דגים לא זקוקים לעלות מעל פני המים כדי לנשום. פלפס - המחזיק בתריסר שיאי עולם ושיאי ארצות הברית בשחייה; הזוכה בשש מדליות זהב ושתי מדליות ארד באתונה ב-2004; בעל הסיכויים הטובים ביותר להשיג תכשיטים נוספים מסוג זה החודש בבייג'ין - חייב, בשלב זה או אחר, לעלות כדי לנשום אוויר, או לפחות כך אפשר היה לחשוב. אולם כאשר בוהים בפני המים הדוממים בצורה מפחידה של הבריכה החדשה במרכז קווסט באומהה, לתוכם פלפס בדיוק צלל, ניתן לדמיין לרגע שהדמות הנעה כגל במסלול חמש עשויה פשוט להעדיף להישאר שם, לתמיד, בסביבה הטבעית שלה.

צפיתי בסרטון וידיאו מ-29 ביוני, כשאני עוקב שוב ושוב אחר משחה הגמר ל-400 מטר מעורב אישי במבחני הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, בתקווה לגלות את הגורמים המדויקים שמאפשרים לפלפס לשגשג, כפי שמעטים אי פעם הצליחו, בסביבה כה בלתי מתאימה לבני אדם. אין זו משימה פשוטה. מכל המקצועות האולימפיים, השחייה התחרותית היא אולי הקשה ביותר לניתוח שטחי. כשהמתחרים אינם שקועים לחלוטין מתחת למים, פניהם לרוב מופנות כלפי מטה; תנועות הידיים שלהם נראות כולן זהות, והמים שהם מתיזים במאמציהם מסתירים בכל מקרה חלק ניכר ממה שהם עושים.

אם אינכם מכירים באופן אינטימי את הספורטאים, קשה להבחין בין דמות אחת לאחרת במים, קושי שמתעצם בגלל גילוח הגוף ואחידות הכובעים, המשקפות ובגדי הים (החליפה החדשה, ספידו LZR, שזכתה לפרסום רב ואותה לובש פלפס, היא לדוגמה שילוב משונה בין פריט הלבשה תחתונה לבין חוסם עורקים. היא מיוצרת בהתכה על-קולית ולא בתפירה, והיא מעצבת את גוף השחיינים לצורה המונעת חיכוך. לבישתה עשויה להימשך עשרים דקות והתגלה שהיא משפרת את המהירות, לעומת החליפות הקודמות, חסרות התחכום הטכנולוגי). כל ניסיון לפענח את שליטתו של פלפס במים חייב, כך חשבתי, להיות משוחרר מהדעות הקדומות של הבורים ולהתמודד עם דמיונו הלא טבעי של פלפס לדג.

המשחה ל-400 מטר בסגנון מעורב אישי - שתי בריכות בכל אחד מארבעת הסגנונות המרכזיים - הוא המשחה הבולט של פלפס. הוא דורש כוח, סיבולת, טכניקה חסרת דופי ורב-צדדיות. פלפס, שניגש למבחנים ערב יום הולדתו ה-23, שלט במשחה זה בשש השנים האחרונות, שבהן לא הפסיד בתחרות בינלאומית, קבע את שיא העולם ב-2002, ושבר אותו מאז עוד שש פעמים. מדהים היה לגלות שבמשחה המקדים באותו בוקר של יוני הוא סיים שני, אחרי ריאן לוצ'ט, היריב הרציני היחיד המציב אתגר לשליטתו בבריכה; התוצאה איפשרה לצופים להרהר אם ייתכן שפלפס הוא למעשה פגיע.

גם אם זה נכון, התנהגותו לא הראתה זאת. צפיתי בו כשהוא עלה למקפצה, חסר הבעה כמו נוסע הממתין לרכבת, נופף בזרועותיו שלוש פעמים סביב חזהו, נשען קדימה ובהה אל הבריכה. כעבור שנייה נעלמו הוא ויריביו מתחת לפני המים, זרועותיהם צמודות לראשיהם, ותנועתם מתוגברת על ידי פיתול הגוף שמסתיים במכה בשתי הרגליים הידועה בשם "בעיטת דולפין". הבעיטה דורשת הוצאת כמות עצומה של אנרגיה - דמיינו מירוץ שקים בחול טובעני - אולם נראה שפלפס לא ממהר לעלות לנשום אוויר.

הוא נשאר מתחת למים לאורך 15 המטרים המותרים לשחיינים לאחר קפיצה או פנייה. כשהוא עלה, לפני האחרים, מתרומם לתנועת ההדיפה של סגנון הפרפר, נראו פניו רגועות יותר מדי יחסית לאדם שמתאמץ להתקדם בסביבה דחוסה פי 800 מזאת שכולנו נעים בה בדרך כלל. הוא נראה שלו לגמרי. תנועותיו ארוכות וחלקות, הוא נשאר קרוב לפני המים כשעלה לנשום - סימן לשליטה יוצאת דופן וליעילות - ונראה אדיש לחלוטין לנוכחותו של לוצ'ט במסלול לידו, בקו אחד עם ירכיו, בפער שבו הניצחון עוד אפשרי.

פלפס הוא גם אחד הטובים בעולם בכמה סגנונות יחידים, כולל פרפר, והוא היה מסוגל בקלות לפתוח פער מהשחיינים האחרים. הוא לא עשה זאת. לאחר 50 מטר בראש, הוא היה במרחק שש עשיריות השנייה מהקצב של שיא העולם שלו, ולמרות שהוא שמר על פער קטן מלוצ'ט, הוא נראה כאילו הוא רק מתחמם. פלפס ידוע בכך שהוא טקטיקן ממושמע באופן חריג. הוא פותח משחים בקצב סביר, ותנועותיו נשארות אחידות, כמעט באופן מכני, מההתחלה ועד הסוף. אין שום דבר ספונטני, בלתי נשלט או נואש בצורה שבה הוא חותך במים. כששחיינים אחרים, הנאבקים בעייפות, מתחילים למעוד מבחינה טכנית, פלפס נראה כאילו הוא שוחה במורד גבעה.

מאה המטרים הבאים היו בסגנון גב. דמותו של פלפס נשארה עקבית ומדויקת: ירכיים ורגליים קרובות לפני המים, הזרועות נעות במים בוודאות וביציבות של זוג להבי מספריים. כאילו לכתפיו אין כל בעיה לאפשר לזרועותיו להסתובב 360 מעלות סביבן. לאחר 150 מטר, הקצב של פלפס היה מהיר יותר מהקצב של שיא העולם שלו. כמה מהשחיינים החלו להשתרך מאחור, ולרגע נראה שלוצ'ט ייעלם גם הוא, ויותיר את פלפס להתחרות רק בעצמו. אולם לוצ'ט התאושש, סגר את הפער ופעם נוספת שחה לצדו של פלפס. אחרי 2,000 מטר הוא פיגר אחריו בפחות משנייה.

המשמעות היתה שפלפס בצרות. מאה המטרים הבאים היו בסגנון חזה, הגרסה של פלפס לחולשה - במשחה המקדים, התוצאה של לוצ'ט בסגנון החזה היתה מהירה ביותר משלוש שניות מזו של פלפס. בפעם הראשונה, פלפס נראה כמי שאיבד את הנינוחות שלו. הוא ולוצ'ט עלו מעל פני המים זה ליד זה, כמו צמד סוסים במסלול בוצי, איש מהם אינו מסוגל להתנתק מהאחר. בסיבוב, יתרונו של פלפס היה פחות מעשירית השנייה. כשעלה מעל פני המים, הפגינו פניו מתח ופיו היה פתוח. עד לנקודה שבה הושלמו הבריכות בסגנון החזה, הצטמצם יתרונו על לוצ'ט לשתי מאיות השנייה. כעת הוא נלחם.

החלק האחרון של המשחה היה בסגנון חופשי. השחיינים נצמדו זה לזה בכל תנועת חתירה. בלי קשר למידת העייפות שלו, שמר פלפס על הדיוק שלו. תנועתו במים נותרה עקבית, אפילו כשהיטה את ראשו כדי לשאוף אוויר. כשהתקרב לפנייה האחרונה, קיפל פלפס את רגליו, התגלגל, דחף עצמו מהקיר והתקדם מתחת למים. בנקודה זו קרה משהו יוצא דופן. בסיבוב, נראה פלפס מציץ אל לוצ'ט, נדהם ממיקומו וצולל עמוק יותר לתוך הבריכה. לוצ'ט עלה מעל פני המים, ופלפס עדיין נשאר מתחתיהם, מתקדם עם כל בעיטת דולפין. כשפלפס עלה לבסוף, הוא השאיר את לוצ'ט מאחור.

פלפס ידוע ביכולתו לגמור את המשחים שלו בצורה מרשימה, ופעמים רבות הוא יימנע מהשגת יתרון משמעותי עד לבריכה האחרונה. יריביו מגלים שוב ושוב שאין דבר כזה יתרון מספיק על פלפס, ובמקרה זה הוא יצר את הרושם שהוא משתעשע עם לוצ'ט. כשקו הסיום באופק, הוא הותיר את ראשו מתחת למים. כשהוא הביט מעלה, הוא שבר שיא עולם חדש. לוצ'ט סיים שמונה עשיריות השנייה אחריו; השחיין השלישי גמר את המשחה אחרי כמעט שמונה שניות.

"אנשים לא בנויים לנוע ככה", אומר ראסל מארק, המנהל הביו-מכני של נבחרת השחייה האמריקאית. למארק יש רקע בתכנון מנועים למטוסי סילון, ועין של בקיא בטכניקת השחייה, אולם הוא מבטיח לי שהשפה של דינמיקת הנוזלים בקושי מסוגלת לתאר את הקסם המיוחד של שחיינים כפלפס. בני אדם, אומר מארק, פשוט לא בנויים לאזן את עצמם אופקית בתוך חומר נע ולא קבוע שבו יש להם רק מדי פעם גישה לחמצן. כיצד, אם כן, מצליח פלפס לגרום באופן כה משכנע לבלתי טבעי להיראות טבעי?

"הביו-מכניקה של השחייה היא יותר תיאוריה ממדע", מודה מארק. "כשהמים מקיפים אדם, ממש קשה למדוד מה קורה". הבריכה, כך מתברר, היא מקום של אי בהירות נרחבת. השאלה שנראית כה פשוטה, מה מתרחש כאשר פלפס שוחה, הופכת מהר מאוד למסובכת ביותר ונוגעת בטבע המסתורי של הישג אתלטי בשיאו. לדברי מארק, ויכוח נוקב מפלג את התיאורטיקנים של השחייה במשך עשרות שנים, ומתמקד בשאלה אם כוח ההנעה נוצר, כמו במטוסים, על ידי כוחות העילוי, שפועלים בניצב לתנועת האובייקט (ראו: ברנולי), או על ידי יחס ישיר יותר בין פעולה לתגובה (היזכרו בניוטון). ההשלכות המעשיות של כל אחת מהעמדות בדיון משפיעה על תכנון תנועות השחיינים.

חסידי ברנולי עשויים להעדיף תנועות דמויות S, פנימה והחוצה, שאמורות לקדם את הגוף במים. חסידי ניוטון מתבססים על שימוש פחות עקיף בכוח: דחפו את המים לכיוון רגליכם - כמה שיותר מים ככל יכולתכם, ביעילות המרבית האפשרית, תוך כדי הימנעות מהמאמץ המיותר של דחיפת המים לכיוון קרקעית הבריכה או הרחק מגופכם (זה לא קל כפי שזה נשמע) - ואתם תתקדמו בכיוון השני. פלפס הוא ניוטוני עד לשד עצמותיו. ידיו וזרועותיו חותכות במים כך שהן לוכדות כמויות גדולות של מים, כאילו הוא מניף זוג דליים, ודוחפות אותם אחורה. יתכן שמוגזם לתאר שחייה ניוטונית כ"יפה" במים, אלא אם הכוונה ליופיה של מכונה, או כלי נשק.

ניצחונו היסודי ביותר של פלפס אינו על לוצ'ט או על שחיינים אחרים, אלא הניצחון שהוא משיג על סביבה עוינת. דגים לא צריכים להתאמץ בכך. אין להם ידיים ורגליים. עמוד השדרה שלהם נמתח לאורך כל גופם. יש להם זימים. "בני אדם צריכים להתאים את גופם לסביבת השחייה", אומר מארק. "ההבדל בין אנשים רגילים לשחיינים אולימפיים הוא שהאחרונים עשו את ההתאמה למים בצורה ממש, ממש, ממש טובה".

ואכן, שיא העולם החדש של פלפס באומהה, 4:05:25 דקות, היה מהיר כמעט בשש שניות מהשיא שקבע ב-2002 - ומהיר ביותר ממאה שניות, או בערך 30, מהשיאים הראשונים שנקבעו במשחה הזה לפני 55 שנה. השאיפה של האדם לשלמות היא מושג מתפתח.

מייקל פלפס. הוא לא נלחם במים, הוא מרגיש בתוכם בבית / צילום: אימג'בנק/GettyImages

קצב לבן, קצב ורוד

מרכז האימונים של הנבחרת האולימפית האמריקאית נמצא במתקן צבאי לשעבר, לא רחוק ממרכז קולורדו ספרינגס, בגובה של כ-1,800 מטר מעל פני הים. האוסף האקלקטי של בניינים כבדים, שקופים ומחודדים, המאכלס דברים כמו אולם מירוצי אופניים ומטווח ירי סגור, נראה כמו מכללה קהילתית לשרירנים. כשראיתי לראשונה את מייקל פלפס, מדדה במורד מסדרון בסווטשירט אפור ומכנסי אימונים מקומטים, שערו פרוע על מצחו וזקן בשלב בלתי מוגדר של טיפוח, קל היה לטעות בו ולחשוב שהוא עוד תלמיד מכללה רגיל שלא ישן מספיק.

חצי שעה אחר כך, בחליפת שחייה, עומד על שפת הבריכה בנפח 3,000 מ"ק של מרכז האימונים, הוא נראה כמו אדם מזן גופני אחר. זה לא היה רק ההיעדר המוחלט של שומן בגוף, השרירים המעוצבים באלגנטיות, השילוב של רזון ועוצמה - מאפיינים שאותם אפשר למצוא אצל רבים מספורטאי הצמרת. במבט שני, היתה זו הפרופורציה המשונה של גופו, המזכירה את ההשפעה שיש לעדשה מעוותת. באופן לא מפתיע, כתפיו וזרועותיו רחבות, מותניו צרים. אולם זרועותיו, המסתיימות בכפות ידיים בגודל כפפה, נראו כמשתלשלות עד ברכיו, ומה שמטריד עוד יותר, דמותו נראתה כמשלבת בין חלק הגוף העליון והחלק התחתון של שני אנשים שונים: רגליו היו מתאימות לאדם בגובה 177 סנטימטר, או אף נמוך מזה; בעוד שחלק גופו העליון נמשך עוד ועוד, והוא מתנשא לגובה 192 סנטימטר.

"מעולם לא ראיתי שחיין שבנוי כמו מייקל", אומר בוב בומן, שמאמן את פלפס ברציפות מאז 97'. "ידעתי את זה ברגע שראיתי את הגוף שלו. בגיל 11, הוא היה כל מה שהוא היום - רק בקטן יותר". במקרה של פלפס, האנתרופומטריה שלו - הממדים שלו, הפרופורציות שלו - היתה, לפחות חלקית, עניין של גורל. בומן היה מסוגל למדוד את גופו במבט חטוף ולדעת שהוא נולד כדי להתאים עצמו למים. "היתה לו סירה", אומר בומן.

חלק גופו העליון של פלפס, שדוהר מהר וגבוה במים, ורגליו הקצרות יחסית - שיכולת הבעיטה שלהן התעצמה במידה רבה בזכות ה"סנפירים" המרשימים שלו, שגדלו והגיעו למידה 47 - לא משכו אותו אחורה. מכיוון שרוב כוחו של שחיין נוצר במרכז גופו, חלק גופו העליון, הארוך באופן בלתי פרופורציונלי, של פלפס היה מתנה. כך היתה גם "מוטת כנפיו" העצומה, שהגיעה בבגרותו לאורך של 197 סנטימטר, ושדוחקת כמויות גדולות של מים לאחוריו, מה שמאפשר לו לחסוך אנרגיה משום שהוא עובר אותו מרחק בפחות תנועות משחיינים אחרים. דה וינצ'י עשוי היה להטיל דופי בגופו של פלפס בגלל החריגה מהפרופורציות הקלאסיות; אולם למטרותיו של בומן, פלפס היה בנוי לפי הזמנה.

לפלפס היו תכונות נוספות שסייעו לו להתפתח ליצור האמפיבי שהוא נהיה לבסוף. המפרקים שלו גמישים במיוחד. כשהוא שוכב על גבו, הוא יכול למתוח את רגליו ואת כפותיהן לפנים, כך שאצבעות רגליו ישפשפו את הרצפה. לכתפיו יש טווח תנועה חריג לא פחות. אפילו עמוד השדרה שלו התגלה כמתאים במיוחד לאיזון ולהתקדמות במים. "למייקל", אומר בומן, "יש הכל".

לבומן, בן 43, שמרכיב משקפיים עם מסגרת דקה מעל לעיניים מצומצמות, יש תכונות רכות של עובד סוציאלי. אבל הוא ידוע לשמצה במשימות שהוא מטיל על חניכיו. הוא ידוע בכך שהוא צועק, גוער, מביט בזעם, משדל ומתמרן את שחייניו בכל דרך אפשרית כדי להכפיפם לרצונו. פלפס היה לפרויקט העיקרי של בומן מאז החליט, לדבריו, "לבנות את המכונה המושלמת". בומן למד מוסיקה במכללה ואוהב להתייחס לעצמו במושגים של מנצח תזמורת סמכותי מהסגנון הישן, המזקק את הכישרונות הגולמיים של נגניו (הוא גם פיתח עניין בגידול סוסים גזעיים; לאמן את פלפס, הוא העיר, זה כמו לאמן את סקרטריאט - סוס מרוצים אמריקאי עטור פרסים).

עוד לפני שמלאו לפלפס עשר שנים הוא הכניס אותו למשטר אימונים של שישה ימים בשבוע, פעמים רבות חייב אותו לשחות יותר מפעם ביום, לעבוד באופן שיטתי על התנועות שלו, על הסיבולת ועל כוחו. הוא זיהה את יכולתו של פלפס לפתח יכולת אירובית אדירה וניצל זאת, כשבסופו של דבר דחף אותו לשחות לפחות 80 קילומטר בשבוע. הוא ידע שילדים לפני גיל ההתבגרות מסוגלים, בעזרת אימונים, להגדיל את לבם וריאותיהם במידה שלא תתאפשר מאוחר יותר. "ככל שהלב והריאות גדולים יותר", הוא ציין, "כך גדל המנוע האירובי".

כשמלאו לפלפס 12, התחיל בומן לאמן אותו שבעה ימים בשבוע, בהנחה שכושרם של מתחרים שנחו בימי ראשון יהיה נחות לפחות בשביעית משלו. "למייקל היו חיים קלים למדי", הוא נהג להתבדח, "אם לא מתייחסים לחמש שעות העינויים שהייתי מענה אותו כל יום".

כשאני ביקרתי בקולורדו ספרינגס באמצע מאי, בומן בדיוק סיים שלושה שבועות של אימון בגובה רב עם מועדון וולברין, ארגון השחייה האליטיסטי מאן ארבור, מישיגן, שבו הוא נושא את התואר "מאמן ביצועים מעולים". פלפס נמנה עם חברי המועדון (מ-2004 ועד להתפטרותו מוקדם יותר השנה, בומן היה גם המאמן הראשי של נבחרת השחייה של אוניברסיטת מישיגן; פלפס בא בעקבות בומן לאן ארבור, מעיר הולדתו בולטימור). אימון באוויר דליל הוא דרך חוקית ומוכחת לשפר את ספירת תאי הדם האדומים של ספורטאי, שמגדילה את כמות החמצן המגיעה לשרירים. המסע גם העניק לבומן, שמעדיף להתחיל את יומו בארבע בבוקר, הזדמנות להעביר את חניכיו טירונות אחרונה לפני המבחנים האולימפיים.

סדר היום בקולורדו כלל שלושה ביקורים ביום בבריכה, בנוסף לשעת פעילויות "ביבשה", כמו הרמת משקולות או פילאטיס, שהסתכמו ב-70 אימונים שונים בשלושה שבועות. אף שבומן הקפיד לבלבל את משטר האימונים שלו כדי לא לאפשר לשחייניו להתרגל למשהו, הוא שמר על מתכונת מסוימת: האימונים המוקדמים כללו 90 דקות של תרגילים אירוביים רגועים מתמשכים - חמישה עד שבעה קילומטרים של בריכות כדי להתעורר. אימון הצהריים היה עסק אינטנסיווי בן שעתיים, שבו הביא את הספורטאים לשיא המהירות שלהם או בחן את גבולות הסיבולת שלהם; לאחר מכן היתה שעה של אימונים ביבשה. מאוחר יותר, אחר הצהריים, האימון האחרון של היום התמקד באימוני כוח, וכלל תרגילים עם מצנחים, סנפירים, משוטים, קרשי שחייה, מצופים, רצועות לשיתוק אברי גוף, שנורקלים ופרטי ציוד נוספים המיועדים לבודד כישורים מסוימים.

בסופו של יום בומן היה בטוח שלשחייניו לא נשארה אנרגיה לעשות דבר מלבד לאכול, לישון ולפעמים לרבוץ מול הטלוויזיה. פלפס, שעליו נאמר כי הוא זקוק ל-8,000 עד 10,000 קלוריות ביום כדי להתמיד באימוניו, בילה חלק ניכר מזמנו הפנוי בנמנום, או במרדף, כפי שהוא מגדיר זאת, "אחרי כל מה שאני רוצה לאכול, בזמן שאני רוצה וכמה שאני רוצה".

האימון שבו נכחתי היה מה שבומן הגדיר משחה פרידה: שני תריסרי חברי הנבחרת יארזו את תיקיהם לאחריו וייצאו למחרת לפנות בוקר למפגש בסנטה קלרה, קליפורניה. בהתאם תיכנן בומן אימון רגוע ליצירת תחושה טובה, הכולל בריכה אחר בריכה של מה שהוא הגדיר "קצב לבן" בעוצמה נמוכה, שבו השחיינים שומרים על דופק בסביבות 130 פעימות לב בדקה (לשחיינים מאומנים יש קצב לב נמוך בהרבה מזה של אנשים רגילים בכושר, גם במנוחה וגם במאמץ מקסימלי). השחיינים נראו כאילו הם נסחפים בהילוך אטי, חותרים על גבם בתנועות טחנת רוח חסרות מרץ, ואחר כך מתקדמים בסגנון חופשי, מכופפים את מרפקיהם ומורידים את זרועותיהם אל המים, כמו גרזנים, ולבסוף עולים ויורדים מעל פני המים בסגנונות החזה והפרפר שלהם. מוסיקה נשמעה מהרמקולים, אולם הצליל הוחזר מהמים ומהקירות באקראיות כה רבה עד שנשמע כמו רעש בלתי מזוהה.

פלפס השתלב בין השחיינים - הוא היה מוקף מתחרים אולימפיים פוטנציאליים אחרים, כולל אריק ונדט, פטר ונדרקאי ואליסון שמיט - ועל פניו הארשת המרוחקת הצפויה מאדם שעשה פחות או יותר אותו הדבר רוב חייו. "אתה חייב להבין עד כמה האימונים הם מונוטוניים ומשעממים", אמר לי בומן, "וקשים". בכמה מקרים ראיתי את פלפס מנסה להרגיז את בומן - כפי שבומן חזה שהוא יעשה - כשאחז בחבל המפריד בין המסלולים באמצע תרגילי הבעיטות. "מייקל יודע שזה אחד מהדברים שאני הכי שונא", אמר בומן. "כשהוא התחיל לעשות את זה אני השתגעתי, וזה ביזבז את זמננו. זו פשוט הדרך שלו להפגין בפני את עצמאותו - דרך טיפשית. החלטתי שלעת עתה אני אחליט במה להילחם ובמה לא, ואתעלם מזה".

אחרי 40 דקות הורה בומן לשחייניו להגביר את העוצמה ל"קצב ורוד", כשקצב הלב שלהם עולה לכ-150 פעימות בדקה. השחיינים נהיו רציניים יותר, והיה ברור שרבים מהם מתמקדים בתחרות עם השוחים במסלולים הצמודים אליהם. פלפס נראה אדיש לתחרות, ואיפשר לאחרים להגיע לפניו אל הקיר. רק כשהכריז בומן על "קצב אדום" - בסביבות 165 פעימות בדקה - ניצל פלפס את כוחו, בסגנון חופשי, והשאיר את האחרים הרחק מאחור. אחר כך הוא יצא מהבריכה, אחז בטלפון שלו והחל, כך הנחתי, לשלוח מסרונים. הוא לא נראה עייף יותר ממישהו שצף על פני הבריכה במזרן מתנפח.

שמונה מרתונים במים

המפתח לעליונות של פלפס - האיכות שמאפשרת לו לשמור על כוחן ויעילותן של תנועותיו, כשהשחיינים האחרים מתחילים לזייף, ושבזכותה הוא גובר על יריביו בבריכה האחרונה של המשחה - הוא הסיבולת שלו. שנים של אימונים אצל בומן פיתחו וזיקקו את יכולתו של פלפס לסבול, אולם מלכתחילה הביא עמו לבריכה תכונות גופניות שמציבות אותו בקצה העליון של הזן שלו. במאמץ אירובי, מייצר פלפס הרבה פחות חומצת חלב מספורטאים אחרים. ישנה מחלוקת עזה בשאלה אם חומצת החלב עצמה מזיקה לביצועים האתלטיים, אולם ידוע כי רמות גבוהות של חומצת חלב מלוות באוסף של תוצרים מטבוליים - יוני מימן, פוספטים אנאורגניים - שמפריעים לשרירים להתכווץ וגורמים לעייפות הרסנית.

פלפס ושחיינים אחרים נבדקים בקביעות למדידת חומצת החלב בגופם (ככל שרמתה נמוכה יותר, היכולת האירובית משתפרת) והקצב שבו הם נפטרים ממנה, מה שמעיד על יכולתם להתאושש. בומן, שאינו מתנצל על החשאיות שלו, מסרב לחשוף את תוצאות הבדיקות של פלפס, אולם חלק מהמידע זלג במשך השנים והפך לחלק מהמורשת של עולם השחייה. לאחר ששבר את שיא העולם ב-100 מטר פרפר ב-2003, רמת חומצת החלב בדמו של פלפס היתה נמוכה עד גיחוך, רק 5.6 מילימול חומצת חלב לליטר דם, בין חצי לשליש מהרמות של שחייני צמרת אחרים.

בתחרויות שבהן התחרה פלפס בכמה מקצים בתוך זמן קצר, הוא התפרסם ביכולתו להיפטר מחומצת החלב שבדמו עוד בזמן המשחים. יש לו גם יכולת להתמודד עם רמות גבוהות של חומצת חלב בדם - לשחות בשיא הכוח והמהירות בעת שבגופו יש כמויות של חומצת חלב שהיו גורמות לשחיינים אחרים לזחול, באופן יחסי. זהו חלק מהמתכון של פלפס להצלחה החורגת מכל הציפיות ההגיוניות. גנאדיוס סוקולובאס מליטא, לשעבר ספורטאי שהתחרה בקרב חמש והיום מנהל מדעי הספורט של נבחרת השחייה האמריקאית, הסביר לי עד כמה זה חשוב: "לאחרונה חישבתי כמה מייקל הולך לשחות בבייג'ין. אני עוד לא יודע מה יהיה סדר היום המלא שלו, אבל אם הוא דומה לזה של אתונה, בסך הכל הוא יבלה במים - כולל המקצים המקדימים, חצאי הגמר, הגמרים, החימומים, ההרפיות - זמן המקביל לריצה של שמונה או תשעה מרתונים במשך המשחקים האולימפיים".

בבוקר למחרת שבתי לבריכה, שם מצאתי את סוקולובאס עומד על שפת הבריכה מול אוסף של מכשירים אלקטרוניים, כשהוא מנהל את מה שהוא כינה "מבחן כוח שחייה", לשחיין מאוניברסיטת אינדיאנה המתמחה בסגנון פרפר. השחיין חגר חגורה סביב מותניו, שממנה שידר חוט נתוני מהירות וכוח שישים פעם בדקה; בו בזמן, מצלמה שנעה על מסילה על קיר הבריכה עקבה אחריו לאורך המסלול, בעת שמצלמה נוספת צילמה אותו מלמטה. המערכת, שאותה תיכנן סוקולובאס, מנתחת את יעילותו של שחיין בהתאם ל-25 עד 30 פרמטרים שונים, ומעניקה למאמנים דרך לכמת את המחיר שיש לפגמים הטכניים של שחיינים.

"לפני זה", אמר סוקולובאס, "יכולנו רק לנחש - מרפק גבוה עדיף על מרפק נמוך, או משיכה מהאמצע עדיפה על משיכה מהצד. כעת אנו יכולים לבחון כל השערה" (בומן לא אישר לסוקולובאס לגלות כל ממצא מהבדיקות שעשה על פלפס). סוקולובאס הוא אובייקטיוויסט של ספורט, ובוחן את פלפס ועמיתיו במבט חסר סנטימנטים. "העבודה שעבד פלפס עם בומן כל השנים הללו", אמר סוקולובאס, "בהחלט סייעה לו לפתח דרך יעילה במיוחד ליצור את עקומת המהירות על הגרפים הללו, ושנים של שחייה בדרגים הללו בהחלט שיפרו את מצבו האירובי. אבל אני די בטוח שיש לנו עוד מייקל פלפסים רבים בארץ זו".

סוקולובאס ציין, בתסכול מסוים, כי בארצות הברית לא קיימת מערכת מאורגנת לזיהוי כישרונות שבה משתמשות מדינות אחרות כדי להתחיל לפתח ספורטאים בילדותם המוקדמת. "ישנן שיטות רבות שבהן אנחנו יכולים להשתמש כדי להעריך את הפוטנציאל של ילד", הוא אמר. "אפשר לבחון את הוריו הביולוגיים ולחזות מה הפרמטרים האנתרופומטריים שלו; אנחנו יכולים להעריך את יכולתו האירובית בבדיקת תוצרת החמצן המקסימלית שלו, או במדידת אבי העורקים שלו. אנחנו יכולים לבחון את המהירות שבה הוא מסתגל לאימון ממושך. את כל אלה קל לבדוק, אבל במקום זאת אנחנו מסתמכים על זה שהספורטאים יבואו אלינו, כפי שמייקל פלפס בא אל בוב בומן".

אם כך, שאלתי, מה הסבירות שנראה עוד ספורטאים כמו פלפס? סוקולובאס לא התרגש מהשאלה שלי. "אני די בטוח שהשיאים שלו יישברו בתוך חמש עד עשר שנים. השחיינים שיעשו זאת כבר נמצאים בתוך המערכת". האם פוטנציאל היכולת האנושית לא יגיע בסופו של דבר אל גבול? "לא", הוא השיב. "אין נקודה שממנה לא יוכלו הספורטאים להמשיך ולהשתפר. תמיד אפשר להתאמן באינטנסיוויות רבה יותר, או בהיקף רב יותר. שחיין יכול להתאמן יותר זמן ביבשה; או לעשות עוד אימוני כוח במים, כמו שחייה מול התנגדות. אפשר לשפר את הטכניקה. אפשר לשפר את התזונה. בבסיס, אני לא רואה גבולות ליכולת השחייה. לעולם לא נבנה את השחיין המושלם. השיאים ימשיכו להישבר".

לבומן יש עמדה מעט שונה. "האם נגיע לנקודה שממנה אי אפשר לשחות מהר יותר? אולי. אבל", הוא הוסיף, "אני לא חושב שמייקל כבר נמצא בנקודה זו".

המים פשוט מתאימים לי

במשך שנים נגררה בעקבות פלפס הסברה שאת עליונותו במים מאזנת השגרתיות שלו ביבשה. הוא עצמו אחראי, חלקית, לסיפור המפוקפק הזה, לאחר שהציג את עצמו בתקשורת, שוב ושוב, בתור "הקלוץ הגדול ביותר בכדור הארץ". זה כאילו שהעליונות החריגה שלו בבריכה - העובדה שאיש אינו מסוגל לזכור את הפעם האחרונה שבה לא הצליח לנצח במקצים העיקריים שלו, 200 ו-400 מטר מעורב אישי; העובדה שהנכונות שלו להשלים ברצון עם הקשיים והחדגוניות של האימונים נראית שייכת לעידן אחר (המלחמה הקרה) ולתרבות אחרת (הגוש המזרחי) - היתה חייבת להיות מוסברת בפגם כלשהו שעושה אותו יותר דומה לכולנו.

מספרים לנו שבומן הפסיק לפני זמן רב לדרוש מפלפס לרוץ, כי פלפס מעד ונפל בתדירות מדאיגה (הגמישות בקרסוליו של פלפס, המגבירה את יכולתו בבריכה, גורמת למידה מסוימת של חוסר יציבות על היבשה). הוא כל כך מגושם, כך אומרים, שבאוקטובר הוא כמעט איבד את הסיכוי להשתתף במשחקים האולימפיים, כשמעד ביציאה ממכונית ושבר עצם בכף ידו (היה חשוך, הכל היה מכוסה קרח; פלפס שב לבריכה יום אחרי שעבר ניתוח). זה נכון שלפני אתונה, פלפס בן ה-19 היה כמעט היחיד משחייני הצמרת שלא עשה אימוני משקולות, אבל התברר שבומן, במבטו מרחיק הראות ובתשומת הלב שלו ליכולתו של בן טיפוחיו, חיכה שגופו של פלפס יתבגר לפני שיוסיף מסה (מאז הוסיף פלפס כמעט שבעה קילוגרמים של שרירים, ואף לא גרם אחד של שומן). בומן גם ידע שבילדותו שיחק פלפס כדורגל, לאקרוס (סוג של הוקי) וגם בייסבול, ושהוא היה, ובפער גדול, הספורטאי הטוב ביותר בענפים אלה לפני שנכנע לייעוד האמיתי שלו.

ואכן, בעוד שזה מפתה להתייחס לטמיעה של פלפס במים מלאי כלור כבלתי נמנעת - כמו אחיזתו של טייגר וודס במחבט הגולף או של רוז'ר פדרר במחבט הטניס - המסלול שלו להצלחה בבריכה היה, מספר בומן, "תוצאת ההשתלבות של הרבה דברים משמחים". בשטחי הספר של הפוטנציאל האנושי, הספורטאים המוצלחים ביותר נוצרים מסערה מושלמת של צירופי מקרים: כישרונות טבעיים נדירים; האימונים המתקדמים ביותר; וטבילה עמוקה באפילת הפסיכולוגיה, שם, באופן שהוא אולי המסתורי מכל, נמצאות יחדיו השאפתנות הפראית, המשמעת והיכולת להקרבה עצמית.

מבנה הגוף והפיזיולוגיה של פלפס, אותן מתנות גנטיות, היו בלי ספק תנאי מוקדם להצלחתו, אבל התמזל גם מזלו להיוולד במשפחה המכירה היטב את תרבות הבריכה ומבינה את השגרה האכזרית של שחיין מסור (שתיים מאחיותיו, שאחת מהן היתה אמורה להגיע למשחקים האולימפיים לפני שנפגעה בגבה, הקדימו אותו במועדון השחייה שבו אימן בומן). היה לו שפע של יתרונות טבעיים, אבל בומן ראה בו גם את היכולת הנדירה להתמודד עם לחצים שממררים את חייהם של רוב הילדים, בשילוב עם סלידה עמוקה מהפסדים, והתגלמות של המושג המשונה והמוערך ביותר בעולם השחייה: תחושה למים. לפלפס יש מודעות מוגברת ומפורטת לגופו במים - כיצד הוא זז, כיצד הוא מאוזן, מה עוזר לו לנוע מהר ומה מעכב אותו. הוא לא נלחם במים. הוא חש בהם בבית.

כשפלפס היה בן 11, הבריכה היתה עולמו, וזה היה עולם שהציע יותר שלווה וודאות ממה שהוא מצא במקומות אחרים (הוריו התגרשו כשהיה בן תשע; בבית הספר אובחנה אצלו הפרעת קשב וריכוז). הוא כבר היה רגיל לזכות בקלות בשבחים בבריכה; בומן הכריח אותו להתאמץ, כשהוא בונה מחדש מה שהיה בעיניו טכניקה רשלנית, ומותח ביקורת על ביצועיו של פלפס גם כשניצח בפער של 20 מטר. "מאמן חייב לדעת מה הוא מנסה להשיג באימון", אמר לי בומן, "אבל ברגע שזה כבר קיים, משימתי היא להיכנס לראשו של השחיין. אני יכול להביט בעיניו של מייקל בבוקר ולומר לך איך הוא ישחה. אני יכול להביט באופן שבו הוא זז ולומר מה מצבו הגופני והנפשי". בומן הצליח להפוך את פלפס למה שהשחיין מכנה "הרובוט שאני הייתי בגיל 11, 12, 13, 14, 15".

לפני המשחקים באתונה, השליטה של בומן בבן טיפוחיו היתה כמעט מושלמת. הוא ידע מתי פלפס ישן ומתי הוא אכל; הוא שיכנע את פלפס לוותר לעת עתה על חייו החברתיים כדי להתמקד במשחקים. אחרי אתונה הרפה בומן מעט את הרסן - אימונים של שבעה ימים בשבוע הפכו ליוצא מן הכלל, אולם במידה מסוימת פלפס נשאר פרדוקס: אדם שנסע בעולם אבל חווה רק מעט ממנו, אדם בוגר שההתבגרות שלו, אפילו לדברי בומן, הושארה במצב המתנה. הוא עוד לא התרחק מהמים, סביבת המחיה המוכרת לו ביותר.

פגשתי את פלפס מחוץ לסביבתו הטבעית, בטרקלין במרכז האימונים של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, אחרי אימון שחייה. הוא לא היה איש שיחה נלהב. הוא התנועע בעצבנות, נמנע מקשר עין והגיב על שאלותי בקצרה ובלי התלהבות. אחרי עשרים דקות, השתיקה הפכה מעיקה. סביר להניח שהוא היה עייף אחרי אימון; אין ספק שהוא הותש מהמחויבויות האינסופיות לתקשורת. אולם מעל לכל נראה שפלפס סימן את ההבדל הבסיסי בין עולמו לעולמי, בין שחייה לדיבור עליה. בתחום שלו, השפה משנית. "הג'וב שלי הוא להיות במים ולשחות", הוא אמר לי. שאלתי אותו מה עובר בראשו בזמן תחרות. "כלום. אני פשוט נכנס למים ומתחרה". פלפס הציג את זה כמו שזה, בלי צורך לפרט, לנתח או לדמות. "ביליתי המון זמן במים", הוא אמר. "בלעדיהם, אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי".

התפתיתי לספר לפלפס שפינדארוס, המשורר היווני, כתב לפני זמן רב באודה למשחקים אולימפיים בימי קדם: "המים הם הטובים ביותר". פלפס, כך חשבתי, עשוי להזדהות עם תחושה זו. אולם הוא לא היה צריך לשמוע את זה ממני. הוא מכיר את המים בדרכים שמעטים מסוגלים להכיר. "אני משער שהמים פשוט מתאימים לי", הוא אמר, "ומתאימים למה שאני אוהב".*

תרגום: אסף רונאל



למעלה:פלפס ומאמנו, בוב בומן. דרך טיפשית להפגין עצמאות. למטה: מייקל פלפס ושתי אחיותיו, וויטני והילארי. גם הן היו שחייניות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו