בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכתובת על העור; סוד הקעקועים של אסירי חבר המדינות

תרבות הקעקועים של האסירים יוצאי חבר המדינות היא אחד הסודות השמורים בבתי הכלא בישראל. צלב קרס על הרגל למנהיג כנופיה, עכביש על הכתף לכייסים, כף יד על החזה למחסלי שוטרים, שדון מעופף לצרכני חשיש פקיסטאני. גוף ההוכחות, מחקר חדש

תגובות

כוכב ובתוכו צלב קרס על הרגל מסמל "פאחן", שליט בכלא: לצלב הקרס אין קשר לאידיאולוגיה הנאצית, מסמל התנגדות למשטר ודחיית מערכת הערכים שלו | מתוך אנציקלופדיית "הקעקוע הפלילי הרוסי"

מדריך קעקועים קצר

משימת בילוש לא פשוטה נדרשה מצמד החוקרות הישראליות, ד"ר אפרת שהם ושרון אזולאי-צייכנר, שביקשו להסיר את מעטה הסודיות שאופף את הקעקועים, המכסים את עור גופם של אסירים פליליים ממוצא רוסי, שהגיעו לישראל ביבוא אישי היישר מרוסיה. החוקרות, שתיהן מתחום הקרימינולוגיה, הבחינו שאסירים ממוצא רוסי מהווים קהילה סגורה ומתבדלת בבתי הכלא בארץ. הקעקועים, הן למדו, משמשים להם סוג של מדים ודרגות, אותות הצטיינות ומדליות. הקעקוע הוא כרטיס הביקור של האסיר, המעיד על תחום התמחותו ועל הוותק שלו, על יכולת ההישרדות שלו בתנאים קשים ועל הסמים שצרך, ובעת הצורך ישמש אותו כאמצעי הגנה או הרתעה.

זה כמאה שנים מהווה הקעקוע תעודת זהות בעולם הפשע הרוסי. קעקוע של כנסייה עתירת צריחים על גבו של עבריין, מבהיר למתבונן המבין שכמספר הצריחים כך מניין ההרשעות והמאסרים של האיש. מספר המפרשים של ספינה מקועקעת מסמל את מספר ניסיונות הבריחה של נושאו. קעקועי כוכבים על הברכיים ממפים את דרגותיו של בכיר בארגון פשע.

את סרטו של דיוויד קרוננברג, "סימנים של כבוד", ראו שהם וצייכנר זמן קצר לאחר שסיימו את המחקר. גם הן התרשמו מהסצנה של קרב הסכינים בבית המרחץ, שכוחה לא רק בכוריאוגרפיה המתוזמנת שלה, אלא גם בשלל הקעקועים שמכסים את גופו העירום והשרירי של ניקולאי, גיבור הסרט. בטקס כמעט דתי מוענק לניקולאי התואר "וור ו זקונייה" וקעקועי הכוכבים שנחרתים על לבו מנציחים את תוארו הרם.

בתרגום מילולי "וור ו זקונייה" זה "גנב בחוק", אך במציאות של עולם הפשע הרוסי זו הדרגה הבכירה ביותר בארגון פשע והיא מקבילה לדרגת אלוף בצה"ל, הסביר השבוע קצין מודיעין לשעבר במשטרת ישראל, רוסי במוצאו, שהשתחרר לפני שלוש שנים. "כיום אין כמעט בארץ נושאי תואר 'וור ו זקונייה'", הוא הוסיף. "בשנות ה-90 הגיעו ארצה כמה 'וור ו זקונה' אבל רובם עזבו לאחר הקמת היאחב"ל (היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות) למקומות נוחים יותר, כמו יוון ודרום ספרד. להערכתי חיים כיום בארץ כמה מאות עבריינים בדרגה שמתחת לדרגת ה'וור ו זקונייה', אך לא יותר מ-400. זה לא מעט למדינה כמו ישראל". לדברי גונדר איל גובר, ראש אגף האסיר בשירות בתי הסוהר (שב"ס), בבתי הכלא בישראל מוחזקים כיום כ-1,100 אסירים יוצאי חבר המדינות. אם הערכתו של קצין המודיעין לשעבר נכונה, אחד מכל שלושה מהם נושא דרגה בכירה בעולם הפשע.

קצה הקרחון

המחקר של שהם ואזולאי-צייכנר ראה אור החודש בספר "זהות מקועקעת" (הוצאת אוניברסיטת בן גוריון). ראשיתו לפני כחמש שנים, כשצייכנר היתה עדיין שוטרת בתפקיד ראש צוות חקירות במשטרת בית שמש והתמקדה בעבירות מין ואלימות במשפחה. צייכנר, בת 32, מתגוררת כיום בראשון לציון, עובדת בארגון נכי צה"ל ושוקדת על דוקטורט בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. כשהיתה סטודנטית לתואר שני, למדה אצל ד"ר אפרת שהם קורס על מערכת הכליאה בישראל. ההתנסות בשטח היתה חלק משיעורי החובה בקרימינולוגיה, וצייכנר התלוותה אל מנהלת אגף בכלא גבעון לפחות יום בשבוע.

כלא גבעון נפתח ברמלה ב-2004, לאחר שכמה מחסנים הוסבו למתקן כליאה במטרה להקל על הצפיפות בבתי הסוהר. "אני שובצתי באגף של מכורים לסמים", אומרת צייכנר. "באגף אוכלסו אסירים מ'קהילות' שונות: יהודים, ערבים ורוסים, בהתאם למדיניות שב"ס המעדיפה לערב בין אסירים, כדי למנוע מהם צבירת 'כוח'. הרוסים התרכזו בתא משלהם".

ד"ר שהם מעירה, שהאינטראקציה העיקרית בין האסירים בבתי הכלא היא בתאים, אבל האסירים הרוסים אינם מסתפקים בכך. "יש להם קופה משותפת וכשאסיר רוסי חדש מצטרף, הוא יקבל מהקופה המשותפת - וזה יחייב אותו. הם מפעילים מערכת ענישה משלהם, וגם כשאסיר מופרד ומועבר לאגף אחר, הוא ממשיך להישמע למנהיג הרוסי בעל הסמכות באגף החדש".

האסירים, שלא ידעו על עבודתה במשטרה, הכירו את צייכנר כסטודנטית בהתמחות. "בכל פעם שהגעתי לכלא", היא מספרת, "מנהלת האגף אליאן אסולין אמרה, 'כשאת באה, אני בחופשה'. לכאורה מילאתי את מקומה. הפעילות של האסירים באגף היתה מוגבלת בהתאם להתנהגותם: כשהיו 'ילדים טובים' הם נהנו מהטבות. כשלא, הם לא זכו לשיבוץ בתעסוקה ואת מרבית שעות היום בילו בחדריהם. אפילו ארוחות הצהריים הוגשו להם בתאים. לכן, אחרי ההשכמה והספירה השכם בבוקר, הם היו חוזרים לישון ויצאו מהמיטות בסביבות השעה 11 בבוקר".

כך נחשפה צייכנר לתרבות הקעקועים הפלילית. "הם היו קמים במלוא הדרם, לבושים גופיות ומכנסיים קצרים, ואז הבחנתי באיברי גוף מעוטרים בקעקועים מגוונים, אבל הבחנתי גם שיש דפוסים שחוזרים על עצמם. למשל, עכביש שחקוק על הכתף או על הזרוע (שמסמל את עבירת הכייסות). מרגע שזיהיתי קעקועים שקיימים רק על גופם של הרוסים, התחלתי להתעניין ולשאול מה משמעות הסימנים והיכן הם נעשו. הם פשוט חייכו, ולא ענו. מנהלת האגף, אליאן אסולין, ניסתה לברר איתם, אבל הם לא שיתפו פעולה גם איתה וממש שמרו על שתיקה".

צייכנר החליטה לכתוב על כך את העבודה הסמינריונית שלה בקורס של ד"ר שהם, אבל התקשתה לדובב את האסירים. היא הבינה שבתוך הכלא היא נתפסה בעיניהם כחלק מהסגל, אבל גילתה שגם מחוץ לכלא, יוצאי רוסיה מקועקעים סירבו לספק לה מידע. היא המשיכה לחפש, ולבסוף איתרה אסיר לשעבר, אמן קעקועים ממוצא קווקזי שריצה שבע שנות מאסר על עבירות רכוש, אלימות וסמים, ושבכלא המשיך לצייר קעקועים. לדבריה, היה ברשותו ספר עם רישומים של הקעקועים השונים ופירוט משמעותם, "אבל גם הוא לא שיתף פעולה ואפילו לא הסכים להראות את הספר. האסירים הרוסים פוגעים במי שמפר את כללי החיסיון".

על אף הקשיים כתבה צייכנר את העבודה שלה והגישה אותה לד"ר שהם. כעבור שבועיים הציעה לה שהם לשתף פעולה ולכתוב יחד ספר עיון על פיקוח חברתי וקעקועים בבתי הכלא בארץ. "די מהר הבנו שתרבות הקעקועים היא תרבות ענפה שאין ולא תיתכן גישה ישירה אליה", אומרת שהם. "גם אסירים לשעבר סירבו לדבר איתנו. בספר הבאנו רק קצה קרחון של אותה שפה עשירה".

המחקר התבסס לפיכך בעיקר על מידע ששתי החוקרות ליקטו מאנשי מודיעין של השב"ס והמשטרה, שעובדים עם אסירים ועם עבריינים. כך זכו לעיין בחוברת בלתי פורמלית ובה מעין מילון של קעקועים שהתגלו אצל אסירים בארץ, המופצת בין הסוהרים המשתתפים בהשתלמויות.

הקעקועים בחוברת אינם מצולמים: אלה רישומים שצוירו במקור ביד, בשחור-לבן. לקראת הדפסתם בספר "זהות מקועקעת" הם אוירו מחדש ביד מקצועית של גרפיקאית. בספרן כללו שהם וצייכנר כמאה כתובות קעקע, שנחרתות בדרך כלל על הכתף, הירך והחזה. פרק נפרד ייחדו לקעקועי טבעת על האצבעות, ולקעקועים בחלק הפנימי של כף היד. צייכנר הצליחה לראות גם חומר פנים-משטרתי מסווג, תצלומי גופות של עבריינים יוצאי רוסיה, שתיעד קצין מודיעין משטרתי במכון לרפואה משפטית באבו כביר.

"נעזרנו במקורות שונים, הן מהאינטרנט והן מאנציקלופדיות על קעקועים שראו אור ברוסיה ובארצות הברית", מסבירה ד"ר שהם כיצד ניסו להתגבר על הקושי בקבלת מידע ממקור ראשון. "נעזרנו בספרות הרלוונטית, בניסיון שלי בבתי הכלא ובהצלבות שעשינו עם מערכת אכיפת החוק. אבל כל הקעקועים שהבאנו בספר הם קעקועים שתועדו בבתי הכלא בישראל".

שפה משלהם

פרק מעניין בספר סוקר את תולדותיה של תרבות הקעקועים בעולם התחתון ברוסיה. ההתחלה היתה במחנות העבודה בתקופת הצאר ובמשכנות העוני של הערים, כותבות החוקרות. אולם המבנה ההיררכי של תרבות הקעקועים התגבש בעקבות המהפכה וגלי המאסרים הפוליטיים בברית המועצות בתקופתו של סטאלין. מאות אלפי אסירים פוליטיים נשלחו למחנות כפייה שבתוכם שלטו אסירים פליליים. כדי ליצור הבחנה ברורה בינם לבין הפוליטיים, פיתחו הפליליים מערכת סודית של ערכים וקודים, שביטאה עולם עברייני בעל סדר חברתי היררכי.

לאחר התפרקותה של ברית המועצות המשיכה שפה זו לשרת את עולם הפשע הרוסי. הקעקועים משמשים כרטיס כניסה לעולם העברייני, וראיה להיותו של אדם בעל כישורי מנהיגות ויכולת לתפוס עמדות כוח. בעל קעקועים מחויב בנאמנות טוטלית לארגון שבו הוא חבר. "המחקר נועד לבדוק עד כמה ממשיכים הקעקועים לשרת את אוכלוסיית האסירים בבתי הכלא בארץ", אומרת ד"ר שהם. "יש מאבק בין הזהות הרוסית לזו הישראלית. אנו טוענות שהאסירים הרוסים לא מאמצים את השפה, את הנורמות והקודים של כלל האסירים בישראל. הם מעדיפים לשמר את המערכת שיובאה מרוסיה".

מהי אותה תרבות רוסית פלילית?

"בבתי הכלא, כמו בחוץ, מתנגשות שתי שפות שונות. יש שפה שמשרתת את כלל האסירים הפליליים במדינת ישראל, ויש שפה מקבילה שמשרתת את האסירים הרוסים. כמו שעולים מרוסיה מצליחים לשמר עולם ותרבות משלהם, מעיתונות ובתי ספר עד חנויות מזון, כך מצליחים האסירים הרוסים להתקיים כקהילה סגורה על ידי זה שהם משמרים את השפה ואת הקודים ששירתו אותם בבתי הכלא ברוסיה".

שהם מצביעה על הבדל משמעותי בין האסירים הישראלים לעמיתיהם הרוסים. "הכלא הישראלי הוא מחנה קיץ בהשוואה לבתי הסוהר ברוסיה", היא אומרת. "התנאים כאן טובים יותר, אבל השיח על השיקום אינו מוכר לרוסים והמחשבה שהמאסר הוא הזדמנות להצטרפות לאורח חיים נורמטיווי לאחר השחרור, זרה להם. הרוסים לא מכסים את הראש בכיפה כשהם נעצרים. הם לא מחפשים הקלות והנחות. הישיבה בכלא היא בשבילם חלק מהחיים. היתה תקופה שנושאים כמו חינוך או תעסוקה בכלא הרתיעו אותם. בזמן האחרון יש לאסירים רוסים אישור מהמנהיגים שלהם להשתתף בסדרות של תעסוקה וחינוך, כי זה הולם את האינטרס שלהם לזכות בחופשות ולקבל משלוחים מבחוץ, אבל לעולם לא לצורכי שיקום".

מנגנון פיקוח

היה זה אמריקאי, סמואל אורילי, שהמציא ב-1891 אקדח קעקוע חשמלי המבוסס על העט החשמלי שהמציא תומאס אדיסון כ-16 שנים קודם לכן. אקדח הקעקועים הנמצא כיום בשימוש הוא פיתוח של ההמצאה של אורילי. האקדח מכיל כמה מחטים המופעלות בעזרת אלקטרומגנט שמזריק את הצבע לתוך העור. בספרן מתארות החוקרות איך מצליחים אסירים לעשות קעקועים בבית הסוהר. הן ראו מכונה מאולתרת לקעקוע שנמצאה באחד מבתי הכלא והוחרמה. עד כה, הן אומרות, נתפסו כמה וכמה מכונות כאלו, מתוצרת עצמית: את המחטים מפעילים בעזרת סוללות שאותן מותר להכניס לכלא, ומיועדות להפעלת מכשירי חשמל אחרים. את הדיו לקעקוע מאלתרים לדבריהן משתן מעורב בדיו של עט, בתוספת חתיכת צמיג שהותכה.

בספר הן כותבות שהשיטה לא רק מאולתרת אלא גם מסבה כאב רב וגורמת לא פעם זיהומים. אלא שהסבל הכרוך בקעקוע, כמו גם יכולתו של האמן, מעידים על גבריות ואומץ לב.

שפת הקעקועים, אומרת שהם, משרתת מנגנון פיקוח השומר על הסדר החברתי של קהילת העבריינים הרוסים ומבחין בינם לבין עבריינים אחרים בישראל, ובתוך הכלא - בינם לבין אסירים אחרים. "הקעקוע משמש בו-בזמן להעצמה ולהענקת תחושת השתייכות, הגנה וביטחון, ההכרחיים להישרדות בכלא, ולהענשה, גינוי והרחקה של אלה שבחרו לאמץ ערכים ונורמות המזוהים עם העולם הנורמטיווי. בעוד שבעיני אסירים רבים בישראל התווית 'אסיר' או 'אסיר משוחרר' היא תווית שלילית המונעת ממנו לשקם את עצמו ולחזור לקהילה, בקרב האסירים הרוסים התווית היא מקור לגאווה, לשליטה, לקידום והצלחה בעולם העברייני".

כיצד זה מתבטא בקעקועים?

"מלבד השמירה על הסדר וההיררכיה בעולם העברייני, הקעקוע מספר סיפור חיים. הקעקועים מתארים את העבר הפלילי של האסיר, את תכונות אופיו (אריה, למשל, מסמל גבריות וחוסן), הקורבנות שבהם פגע, תפיסות חברתיות, עמדות כלפי מערכת אכיפת החוק ועוד".

ומה מטרת הקעקועים שנכפים על אסירים שאינם מעוניינים להשתייך למערכת הזאת?

"זו קהילה שמאופיינת ברמת סובלנות נמוכה להתנהגות שחורגת מהקודים הפנימיים. קעקועים בכפייה מסמנים באופן ברור הן את הסוטה והן את הסטייה שלו מהקודים של תרבות האסירים הרוסים. אם אסיר הלשין - שמע ודיבר - מוצאים על פניו צלקת מהאוזן עד לפה. צלקת מהעין עד הפה אומרת שהוא ראה ודיבר".

לדבריה, יש גם קעקוע שמסמן "משתפי פעולה" עם השלטונות, יש קעקוע לסימון אסירים שלא נשמעו להוראותיו של ה"פאחן" - "מפקד התא" - ויש סימון לאסיר שחרג מהערכים והקודים של "תרבות הגנבים".

קעקוע, אם כן, דומה להצטרפות לכת?

"זו מערכת קודים המחייבת להעמיד את המשפחה העבריינית לפני משפחת המוצא, האוסרת לעבוד, המחייבת הענקת עזרה חומרית ומורלית לעבריינים אחרים, המחייבת ציות ופתרון סכסוכים רק במסגרת בוררות של העולם העברייני. היא מחייבת שליטה מלאה במערכת הקודים ובשפה שמבטאת אותם ואוסרת להנחיל את שפת הקעקועים לעבריינים אחרים".

איך מערכת הקודים הזאת מתנהלת מול השב"ס?

"שב"ס מפעיל מולה מערכת פיקוח באמצעות הסוהרים. מערכת הפיקוח הפורמלית, הכוללת שיטות שונות של ענישה ושל תגמולים חיוביים ושליליים, פועלת בעיקר באמצעות השמירה על הרוטינה ומשטר משמעת הנוגע בכל אחד מתחומי החיים בכלא לאורך כל שעות היום. מערכת זו פועלת גם באופן לא פורמלי, באמצעות חליפין והטבות, שימוש במלשינים, שבירת הסולידריות, עריכת חיפושים וכדומה".

ולאיזו מערכת יש הצלחה גדולה יותר?

"להערכתי המערכת הפנימית חזקה יותר מהמערכת הפורמלית של שב"ס. המחויבות של האסירים הרוסים היא קודם כל לקודים הפנימיים שלהם ופחות לנורמות ששב"ס מנסה להנחיל, כמו לצאת לעבודה או לשתף פעולה עם העובד הסוציאלי. ברור ששב"ס מנסה להביא את האסירים להתנהלות שמוגדרת נורמטיווית, כמו שמירה על ניקיון והיגיינה, לקיחת אחריות, כניסה למעגל העבודה וכולי, כדי להכין אותם לחזרה לקהילה הרחבה. אסיר חייב לשחק את המשחק אם הוא רוצה ליהנות מתנאי כליאה נוחים יותר. מתוך מה שאני שומעת בכלא, תנאי הכליאה בארץ נתפסים על ידי האסירים הרוסים כנוחים ואני מעריכה שהם רואים בקוד הרוסי הפנימי מערכת מחייבת יותר מפקודות שב"ס".

קעקוע לא לו

אסיר או עבריין רוסי אינו רשאי לקעקע את גופו על פי רצונו, או בסמל שאינו תואם את מעמדו. ד"ר שהם אומרת שקעקוע מצריך אישור של הבכיר בהיררכיה של ארגון הפשע, או של קבוצת אסירים בכלא. אסיר שנתפס כשעל גופו קעקוע לא לו, נענש: חברי הקבוצה יכו אותו, יכבלו אותו וימחקו את הקעקוע מגופו בכוח, על ידי חריתה של קעקוע אחר בצורת עצמות היוצרות את האות X, שהוא אות קלון.

המבנה של חברת האסירים בכלא הוא פטריארכלי, אף שכל האסירים גברים. אלה שנתפסים כחלשים, אם מבחינת מעמדם החברתי או רמתם השכלית, נחשבים בעלי תכונות נשיות. אלה מקבלים תפקיד של "משרתות", כותבות החוקרות בספר, ומקבלים דימוי של סוטים שמומלץ לנדות אותם ולבזותם. מכאן, קצרה הדרך להדביק להם תווית של "הומו".

יחסי מין הומוסקסואליים רווחים בבתי הכלא, אך לדברי החוקרות בקרב האסירים הרוסים הם נעשים על פי רוב בכפייה, והמטרה אינה סקס לשמו אלא להעלות את ערכו הגברי והכוחני של האנס, ולבטא את שליטתו המוחלטת בזולת. "המטרה המרכזית בהקשר זה הנה כיבוש הקורבן והשפלתו. לפיכך נוהגים אסירים להשתמש במושגים כמו 'אני הולך לעשות ממך אשה'", הן כותבות בספר.

יש קעקועים מיוחדים לסימון הקורבנות, המתבצעים בדרך כלל בכפייה: הומו "אקטיווי" מסומן בקעקוע של דבורה על איבר המין. הומו "פסיווי" מסומן על עכוזו בציור של חתול הרודף אחר עכבר, או כוורת שדבורים מעופפות סביבה. קעקוע של עיניים פקוחות על העכוז מסמל השפלה ומסמן שהאסיר חשוף ומותר לכל, כלומר לכל דבורה בכוורת.

קעקועי כוכבים, לרוב על הזרוע מתחת לכתף, מבטאים את מקומו של האיש בהיררכיה העבריינית. חרב שנעוצה בתוך גולגולת וסביבה כרוך נחש בעל כתר מסמלת שליטה, עורמה, חוכמה ופוטנציאל של אלימות. ציור של ורד ובתוכו נעוצה חרב מסמל פגיעה בשופטים ("מקור בלתי רשמי דיווח כי על רוצחו של השופט עדי אזר נחרת קעקוע מעין זה", נכתב בספר). קעקועים המעידים על העבירות שביצע האסיר מכתיבים גם את היחס שיקבל בכלא. עברייני מין נחשבים נחותים ובזויים, ושב"ס נוטה לבודדם כדי שלא יסבלו מהשפלות ומאינוס.

האם נתקלתן בקעקועים מיוחדים לישראל?

"לא נתקלנו", משיבה צייכנר. "הקעקועים שלהם מייצגים את הבידול של קהילה זו ולכן הם השתדלו לא להכניס חידושים ישראליים לקעקועים שלהם, שמייצגים תרבות בת מאה שנים. מצד שני, זיהינו זליגה של קעקועים של רוסיים לאסירים שמוצאם לא מרוסיה, אבל התרשמנו שהתופעה אינה רווחת".

קצין המודיעין לשעבר במשטרת ישראל, שעובד כיום במגזר הפרטי, תרם השבוע הבחנה משלו לדיון. "הקעקועים המקובלים כיום בבתי הכלא בארץ מתרחקים משורשי המסורת שהולידו אותם. כיום, התרבות הזאת נועדה להרשים בנות ולהעיד על סטייל. ברוסיה של פעם, ה'וור ו זקונייה' היו נפגשים בבתי מרחץ לפגישות עסקיות והקעקועים סימנו את מעמדם. התופעה מתקיימת כיום בבתי הכלא ברוסיה. בעל תואר 'וור ו זקונייה' יושב בתא נוח ויש לו מכשיר טלוויזיה ומשרתים. בארץ אין לזה מקבילה. כאן החוקים ברורים יותר ובבתי הסוהר יש כמה אסירים כבדים, אך הם לא מנהלים את הכלא".*



ד"ר אפרת שהם (מימין) ושרון אזולאי-צייכנר. מקור לגאווה, לקידום ולהצלחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו