בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יחס גורר יחס; מפסגת ההימלאיה לצינוק הטליבאן

גרג מורטינסון, אח חדר מיון ממונטנה, בסך הכל רצה לכבוש את פסגת ההימלאיה, אבל אז הוא התגלגל לכפר נידח בפקיסטאן, והחליט להקים שם בית ספר. מאז הספיק להיחטף בידי מוסלמים קיצוניים, לעצבן את כנופיות הטליבאן ולהסתבך עם סוכני הסי-איי-איי, שחשדו שהוא קשור לבן לאדן. סיפורו של מטפס ההרים הפך לרב-מכר, אבל מצדו דיקפריו יכול לחכות

תגובות

גרג מורטינסון. הגיע עד למועצת האייתולות העליונה באיראן / צילום: ויז'ואל פוטוס

גרג מורטינסון מאחר לראיון בשישה ימים ושעתיים. אבל הקרבות האחרונים בדרום אפגניסטאן מספקים לאחראי על חינוך עשרות אלפי ילדים במדינה תירוץ שקשה להתווכח איתו: "יש לנו כמה בתי ספר בדיוק באזור הקרבות, ואנשי טליבאן התחילו שוב לנסות לסגור אותם. זה מצב שצריך לפקח עליו מקרוב", הוא אומר בלונדון עם שובו מקנדהאר בפעם השלישית בתוך כחודש. "בקיץ שעבר הם הגיעו לאחד מבתי הספר לבנות שנמצא בלב אזור מרוחק, קשרו את השומר לדלת ואמרו לו שאם ייתן לתלמידים להיכנס הם ישרפו את המקום עד היסוד ויהרגו את כולם. הם התבצרו מחוץ לבית הספר ולא נתנו לאף אחד להיכנס".

מורטינסון, פעיל זכויות אדם מנוסה, ניסה לפתור את הבעיה עם קצת עזרה מ"ידידים".

מה עשית?

"יש כל מיני דרכים. בקיץ שעבר למשל עלה מנהל בית הספר על אופניים ונסע כל הלילה, 40 קילומטרים, עד שהגיע לקומנדנטה של המיליציה המקומית שקשורה קשר רופף לממשלת אפגניסטאן. הוא בחור טוב, הקומנדנטה, מארגן את כל סחר הסמים באזור. הוא והחבר'ה שלו באו, ירו קצת, הבריחו את כולם, הרגו שני אנשי טליבאן ושני אנשי טליבאן נוספים הם תפסו וקצת... טוב, יש להם שיטות, ובואי נגיד שלא לקח להם הרבה זמן להוציא מהשניים שהמולא (איש דת מוסלמי) המקומי שילם להם 30 אלף דולר כדי לסגור את בית הספר. אז משם הם הלכו לבית של המולא, איימו עליו קצת ובית הספר נפתח למחרת".

מוזר לשמוע אמריקאי שמנמן וביישן, בן 51 ואב לשניים הנראה כמו פקיד ממוצע מהמערב התיכון, מספר כמעט בשוויון נפש על מיליציות של סוחרי סמים המענות לוחמי טליבאן כדי לפתוח בית ספר מקומי. אכן מורטינסון, מטפס הרים ואח חדר מיון ממונטנה, נקלע לגמרי בטעות למה שיהפוך ל-15 שנים של פעילות הומניטרית בתחום החינוך לצד משא ומתן עם אנשי טליבאן, מולות מכפרים נידחים, מאכערים מקומיים, נשיאים ושרים, נציגי הצבא האמריקאי ונהגי משאיות בפקיסטאן ובאפגניסטאן. הוא נתקל במטחי ארטילריה, נחטף על ידי ארגון מוסלמי קיצוני, התמקח עם מוג'אהידין, נחקר על ידי כל גורם בשטח - מכוחות הכיבוש האמריקאיים ועד לבוסים של ארגוני פשע מקומיים - ועל ראשו נרשמו כמה וכמה פאתוות (פסקי הלכה מוסלמים).

כל זאת כדי לקיים הבטחה שנתן לילדים באחד הכפרים הכי נידחים בהימלאיה: לבנות להם בית ספר. מאז כבר זכה לכינויים כמו "הלוחם מספר אחת בטרור" מצד אחד ו"בוגד שעוזר לבן לאדן" מצד שני. קדוש וצדיק בפי מעריציו הרבים, בן השטן בפי אויביו, גם הם לא מעטים. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

תה עם מלח וחמאה

בספטמבר 93' תעה מורטינסון, קפוא ופצוע, במורדות ה-K2, הפסגה השנייה בגובהה בעולם (8,611 מטר) שבצפון פקיסטאן. רק השבוע דיווחה סוכנות הידיעות הפקיסטאנית על מותם של לפחות 11 מטפסים על ההר, כתוצאה מגוש קרח שניתק מהפסגה ונחת עליהם. בנוסף למצבו הפיזי, הציקה למורטינסון העובדה שלא הגשים את מטרתו - לקבור בפסגה תכשיט שהיה שייך לאחותו האהובה, כריסטה, שמתה כמה חודשים קודם לכן לאחר מאבק ממושך במחלת האפילפסיה.

מורטינסון הלך לאיבוד והחל לתהות אם יגיע אי-פעם למחנה הבסיס שלמרגלות ההר. בשיא הייאוש, תחת הדרם הצונן של ההרים מצופי הקרח, רץ אליו לפתע איש נמוך כשהוא לובש את מעיל הנורת'פייס שלו וכפכפי גומי ללא גרביים, כורע תחת עומס תרמילו שאותו חשב שכבר לא יראה לעולם. "מר גיירג, אללה-הוא-אכבר, תודה לאל שאתה חי", צעק לעברו מוזפר, הסבל שאותו שכר כמה ימים קודם לכן כדי שיישא את התרמיל עבורו לפסגה. אחרי כוס דוחה במיוחד של תה עם מלח וחמאה - משקה האנרגיה של דרי ההימלאיה - הוביל מוזפר את מורטינסון אל הכפר הסמוך, קורף. סמוך הוא מושג יחסי בצפון פקיסטאן - שבוע נדרש לשניים כדי להגיע לשם ברגל.

בכניסה המתין חאג'י עלי, ראש הכפר, שאסף את מורטינסון אל ביתו. לאחר כמה ימים שבהם נח, התחזק והעניק טיפולים רפואיים מאולתרים לכל חולי הכפר, ביקש מורטינסון לראות את בית הספר במקום. הוא גילה ש-82 ילדים כורעים בלב המישור הקפוא ללא מבנה, ללא מורה וללא ספרים, מנסים לשנן את שיעורי הבית שהשאיר להם מורה מהכפר הסמוך המבקר אצלם מדי פעם.

הממשלה הפקיסטאנית, הסביר לו ידידו החדש, אינה מספקת מורה, כי תושבי הכפר אינם יכולים לעמוד בעלות שכרו - דולר ליום. "הרגשתי כאילו הלב שלי נתלש מהמקום", מספר מורטינסון. "היתה עוצמה בתשוקה שלהם ללמוד למרות שהכל פעל נגדם, וזה הזכיר לי את כריסטה". הוא הבטיח לתושבי הכפר לבנות עבורם בית ספר. אבל ההבטחה האלטרואיסטית נתקלה בקשיים ראשונים כבר כשנחת מורטינסון בחזרה בביתו שבבוזמן, מונטנה, ונזכר ש-1,200 דולר לבניית בית הספר ותחזוקתו בקורף הם אמנם לא כל כך הרבה כסף, אבל לו עצמו אין גרוש. אז הוא עבר להתגורר במכונית הישנה שלו, חזר לעבוד במשמרות לילה בחדר מיון ושלח מאות מכתבים לתורמים פוטנציאליים, שנכתבו במכונת כתיבה.

מורטינסון עם תלמידים בפקיסטאן ואפגניסטאן. הכי חשוב חינוך בנות /

אמר לא לפנטגון

15 שנה מאוחר יותר מורטינסון כבר מזמן עבר לאי-מייל, והוא אוחז בארבעה טלפונים סלולריים (מספר בריטי, מספר אמריקאי, מספר פקיסטאני ומספר אפגני - אבל אין לו מושג איפה הניח אותם). העמותה שבראשה הוא עומד, המכון למרכז אסיה, כוללת 78 בתי ספר בצפון פקיסטאן ובאפגניסטאן, בהם לומדים 28 אלף תלמידים, מתוכם 18 אלף בנות.

"שלוש כוסות תה", הספר שכתב מורטינסון עם העיתונאי דיוויד אוליבר רלין ומתאר את המסע שעבר מפסגת ה-K2 להקמת בית הספר בקורף שלוש שנים לאחר מכן, יצא השבוע לאור בעברית בהוצאת אג'נדה (תרגום: מרב מילר). מאז יצא באנגלית ב-2003 עומד הספר בראש רשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס", נמכר במיליוני עותקים בארצות הברית ותורגם לעשרות שפות. מפעל חייו נפרש כמעט כנוסחה למאבקו של אדם אחד כנגד כל הסיכויים, מה שאומר שהוליווד כבר בתמונה. אבל מורטינסון ממש לא מחכה בכיליון עיניים לראות את מאט דיימון או ליאונרדו דיקפריו בדמותו, מנסים לחלץ חומרי בניין גנובים מבריון מקומי או תופסים טרמפ במשאית של מבריחים פשטונים.

הניסיון של המו"ל, יחד עם שותפו לכתיבה רלין, לקדם את מכירת הזכויות לסרט, אף גרם לסכסוך בינו לבינם. "אני יודע שאם ייצא סרט כזה והוא יצליח נוכל לבנות עוד המון בתי ספר ולהעלות את התודעה בכל העולם, אבל צריך לעסוק בזה בזהירות וברגישות, ואני רוצה לחכות עוד שנה", הוא אומר.

העובדה שבתי הספר שהקים מתחרים במדראסות, בתי הספר הדתיים שמנוהלים בחלקם על ידי הטליבאן וגורמים קיצוניים אחרים, ועמידתו העיקשת על מתן השכלה לבנות שמעוררת את התנגדותם של חלק מהמנהיגים הדתיים המקומיים, יצרו למורטינסון דימוי של מי ש"נלחם בטרור באמצעות חינוך". מורטינסון לא אוהב את הדימוי הזה. הוא מאמין שהוא מזיק לפעילותו במרכז אסיה, ושמאמציו מרוכזים בהפצת חינוך לשם חינוך למען ילדי פקיסטאן ואפגניסטאן - לא למען האינטרס הביטחוני האמריקאי. לכן התעקש שלא לקבל מימון מממשלת ארצות הברית, שהתאהבה בפרויקט שלו, גם כשהוסבר לו לדבריו שאפשר להסוות את המימון מהפנטגון כתרומה של גורמים פרטיים נדיבים במיוחד.

אבל מעבר לכל האידיאלים האלה, כשרוצים לממן מכון באמצעות תורמים - אומרים מה שצריך להגיד. למורטינסון אין שום בעיה עם זה ש"חצי מהתורמים שלנו הם רפובליקאים שמאמינים כי מצאנו דרך להילחם בטרור, והחצי השני הם ליברלים שמאמינים בפרויקט ההומניטרי שלנו. וכל צ'ק הוא תרומה לעוד בית ספר". בהתאם, ההסברים שלו פונים לשני הקהלים כאחד.

בכפרים שבהם אתה מקים בתי ספר יש גם בעיות אחרות: מחסור במים זורמים, במזון, בשירותי בריאות. למה דווקא חינוך?

"אני מנסה להסביר את זה כל הזמן לאנשים באמריקה. תשעים אחוזים מהמדראסות הם בתי ספר רגילים עם תכנים דתיים, כמו רוב הישיבות או בתי הספר הנוצריים בעולם. אבל רק בפקיסטאן עצמה יש 25 אלף מדראסות קיצוניות, שלומדים בהם 4 מיליון תלמידים, כולם בנים. יש מדראסות ווהאביות בכל פינת רחוב. נערים מקבלים סכומים שמגיעים ל-50 אלף דולר כדי ללכת למדראסה. הכסף מגיע מסעודיה, והוא מועבר באמצעות חוואלה - שיטה איסלאמית להעברת כספים על בסיס אמון. כסף מגיע ככה לכל מקום בעולם.

מורטינסון עם תלמידים בפקיסטאן ואפגניסטאן. הכי חשוב חינוך בנות /

הוצאה להורג או חגיגה?

לפי נתוני יוניצ"ף, מאז 2007 סגר הטליבאן בכוח 400 בתי ספר באפגניסטאן וכ-60 בתי ספר בפקיסטאן. הקהיליה הבינלאומית המערבית, אומר מורטינסון, מנסה לטפל בטרור בטווח קצר ומסרבת להבין את מה שהאיסלאם הרדיקלי הבין - שהדרך היא באמצעות חינוך. "ולא מדובר רק במרכז אסיה. באוגוסט 2007 נסעתי עם המשפחה שלי לטנזניה, שם גדלתי עד גיל 15 כי ההורים שלי הקימו והפעילו שם בתי חולים. במרחק כ-100 קילומטר מרכס הקילימנג'רו, אזור שכל תושביו כלל אינם מוסלמים אלא בני שבטי המסאי, ראיתי פתאום מבנה קטן ועליו כתובת בערבית, 'מדראסה'. הייתי בהלם. התברר לי שיש עשרות כמוהו בסביבה. אשתי אמרה 'תעשה לי טובה, אנחנו בחופש עכשיו, אל תתחיל להקים לי כאן בתי ספר'.

איך פותרים את הבעיה?

"העלות של הענקת חינוך לכל ילד במדינות העניות האלה היא 2 דולר לחודש. עבור תלמיד תיכון המחיר קופץ ל-4 דולר, גג. זה יכול להביא לשינוי אדיר, ועדיין אין רצון לממן את זה. המלחמה בקיצוניות היא לא המטרה העליונה שלי, אני רואה בחינוך נושא בעדיפות גלובלית. והכי חשוב זה חינוך בנות".

למה בנות?

"חשוב לספק לבנים אלטרנטיווה למדראסות, אבל כאמור לא כולן קיצוניות ובנים יכולים לרכוש בהן השכלה סבירה. עבור הבנות זו בכלל לא אפשרות, ונשים הן הסוכנות של החינוך בכל חברה. למדתי שבקוראן כתוב שאם מישהו יוצא לג'יהאד עליו לקבל את רשותה וברכתה של אמו. לאם שרכשה השכלה יש יותר סיכוי למנוע מבנה לבצע פיגועים. יש אנשים שמתנגדים לפעילות שלי בטענה שמבצעי הפיגועים בתאומים דווקא היו אנשים משכילים. על זה אני אומר - נכון, אבל לאמא שלהם לא היתה השכלה".

למרות ההתלהבות של תושבי הכפרים ורצונם בבתי ספר ובחינוך לילדיהם, דרכו של מורטינסון למטרה לא היתה פשוטה. באוגוסט 96' נחטף על ידי קבוצה מוסלמית המסונפת לטליבאן בזמן שבדק אפשרויות להקים בית ספר באזור מרוחק של פקיסטאן. הוא הוחזק במחסן מעופש במשך שבוע, ביקש וקיבל מחוטפיו עותק של הקוראן, והתפלל כדרך הסונים כפי שלמד ממארחיו באחד הכפרים - כדי להעביר את הזמן ולהרשים את שוביו. לאחר שבוע הוצא משם, עיניו כוסו והוא הועמס על טנדר.

מישהו הציע למורטינסון סיגריה, והוא דחה את ההצעה אך היא חיזקה את חששותיו שעומדים להוציאו להורג. הוא חשב על בתו שעמדה להיוולד בקרוב. הטנדר נעצר, והוא שמע "קקופוניה של עשרות קלצ'ניקובים שירו במצב אוטומטי מלא", כפי שכתב בספרו. כשהוסר כיסוי הראש הוא גילה שנחת אל תוך חגיגה. מאות ווזירים גדולים ומזוקנים רקדו בשמחה במעגלים. מנהיג החוטפים, חאן, הסביר ש"שקלנו גם אפשרויות אחרות. היה ויכוח והיתה יכולה להיווצר בעיה מאוד גדולה. אבל עכשיו הכל יושב בג'ירגה (אסיפה) ואנחנו חוגגים לפני שנחזיר אותך לפשוואר". לפני שנשלח לדרכו תחב אחד משוביו צרור שטרות של מאה רופיות לכיסו. הוא ביקש וקיבל הסבר: "בשביל בתי הספר שלך! שתבנה, אינשאללה, עוד הרבה".

אבל קשיים לא מעטים נגרמו למורטינסון דווקא מצד ממשלתו שלו. לאחר שהדרכון שלו נקרע על ידי אנשי טליבאן כשניסה להיכנס לאפגניסטאן ולבחון הקמת בתי ספר שם באוקטובר 2001, ממש לפני הכניסה האמריקאית, ניסה לקבל דרכון זמני בשגרירות ארצות הברית בקטמנדו. גם שם מצא עצמו שבוי. כיתת נחתים שלמה ליוותה אותו לחדר חקירות, שם ניסו שלושה אנשי סי-איי-איי לברר אצלו בעדינות מוגבלת "איפה אוסאמה בן לאדן" ו"האם מישהו מההורים של התלמידים שלך הוא מחבל". השאלה הראשונה הצחיקה את מורטינסון. על השנייה השיב שאין לו כל דרך לדעת. כעבור 24 שעות נוספות ולאחר אזהרות חמורות מכל הסוגים קיבל דרכון זמני וחזר לפקיסטאן, לבנות עוד כמה בתי ספר.

מורטינסון לא התנגד למלחמה באפגניסטאן. הוא קיווה שממשלת ארצות הברית תפעל לאחר המלחמה לשיקום המדינה ולתועלתם של תושביה. אבל עוצמת ההרס וההפגזות הבעיתו אותו, והעובדה שהם לא לוו בהשקעה ממשית בשירותי חינוך ובריאות או בבניית חברה אזרחית, איכזבו וזיעזעו אותו. "במחיר של טיל טומאהוק אחד אפשר לבנות למעלה ממאה בתי ספר", הוא אומר. "הטרור לא מתרחש בגלל שקבוצת אנשים מחליטה לשנוא אותנו. הוא קורה בגלל שלא נותנים לילדים הזדמנויות לעתיד מספיק טוב, כך שתהיה להם סיבה לבחור בחיים ולא במוות".

באחרונה, הוא מדווח, חל שיפור לפחות ברמת הקשב שלה הוא זוכה מצד המפקדים האמריקאים בשטח. "אני מוזמן לדבר בפני קצינים, וקיבלתי מכתבים מכמה קצינים בכירים באפגניסטאן שקראו את הספר ונתקלו בפרויקטים שלנו שם, והם מנסים לעזור ולתמוך, או לפחות לא לפגוע במוסדות הללו. הם מתחילים לאחר כמה שנות כיבוש להבין את החשיבות של בניית חברה אזרחית".

להביט לגברים בעיניים

ג'יהאן, בתו של ראש הכפר קורף, היתה רק בת שבע כשמטפס ההרים האמריקאי הגיע לכפר שלה והבטיח לבנות בו בית ספר. היא סיפרה לו שהחלום שלה הוא "ללבוש בגדים יפים ולא להתבייש". אחרי שנה בבית הספר, כותב מורטינסון בספרו, החליטה שהיא רוצה להיות רופאה. כיום מאחוריה כמה שנות עבודה כמיילדת והיא עומדת להשלים תואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטה. "עכשיו אני חושד בה שהיא בכלל רוצה להיות פוליטיקאית", הוא צוחק.

מהספר נוצר הרושם לפיו תושבי הכפרים הכי שמרנים ונידחים מעוניינים בהשכלה לילדים ואין להם בעיה עם השכלת בנות. הגורמים המסכלים הם תמיד המולות ומנהיגים דתיים וצבאיים. זו לא תמונה מעט אידילית?

"מי שהכי מעוניין בהשכלה הם הילדים עצמם. מי שגדל בחברה מערבית שבה הילדים מקטרים כל היום על בית הספר לא יכול להאמין באיזו חדווה והתלהבות הילדים במרכז אסיה לומדים. יש לנו גם מקרים של ילדים שמגיעים בחשאי לבית הספר, כי אם אבא שלהם יידע הוא יחטיף להם מכות. אבל העובדה היא שבכל כפר וכפר שהגעתי אליו ההורים ומנהיגי הכפר התחננו שאבנה בית ספר גם אצלם. קהילות שכבר יש בהן בתי ספר רואות בהם את השער לקידמה ופריצת דרך, ובילדים שלהם את דור העתיד המזהיר".

מורטינסון מאמין שבתי הספר משנים לא רק את החיים של מי שלומדים בהם, אלא של כל הקהילה סביבם. לדבריו אמהות וסבתות בכפרים האלה מחכות בבית כל היום כדי שהילדים יחזרו מבתי הספר ויקריאו להן את הסיפורים מהעיתונים שעטפו את הירקות שהן קנו בשוק. כך מביא חינוך לעלייה בתודעה ולפוליטיזציה גם בקרב אוכלוסיות שעברו זה מכבר את גיל בית הספר.

על נשיא פקיסטאן, פרוז מושארף, יש לו רק דברים טובים לומר. הוא מודע לכך ששלטונו הצבאי הוא לא בדיוק דמוקרטיה ולאלפי סיפורי השחיתות שמרחפים סביבו ולא בדיוק מטיל בהם ספק. אבל מושארף הוא מי שסייע לו להפוך את הפרויקט לכזה בסדר גודל לאומי, ובתי הספר שלו זוכים לסיוע ממשלתי ולמורים ממשרד החינוך. מורטינסון עצמו מונה על ידי הנשיא לחבר בוועדה הארצית לקביעת תוכנית הלימודים הממשלתית.

איך נקבעת תוכנית הלימודים?

"יש תוכנית לימודים ממשלתית, אבל עכשיו יש גם ועדת חינוך מיוחדת של בתי הספר שלנו שכוללת אנשי חינוך מקומיים וגם הורים מהכפרים שבהם יש לנו בתי ספר. אחד הדברים החדשים שאני הכי אוהב הוא תוכנית להיסטוריה שבעל-פה, במסגרתה זקני הכפר מגיעים לבתי הספר ומספרים לילדים על ההיסטוריה הפרטית שלהם, של הכפרים ושל המדינה. זה מחזק את הקשרים בין בית הספר לקהילה, אבל גם את הקשרים הבין-דוריים בכל משפחה".

העמדת דור ראשון של תלמידים. איך הם משפיעים על הכפרים שמהם הגיעו?

"הדבר העיקרי שאנחנו שומעים מהם זה שהם רוצים פחות ילדים. הם מעודדים את הילדים שלהם ללכת לבית הספר, קוראים עיתונים ומעורבים יותר בחלוקת המשאבים בתוך הבית והמשפחה. המטבחים בבתים שלהם נקיים יותר ותודעת ההיגיינה שלהם גבוהה יותר. הנשים שסיימו ללמוד מביטות לגברים בעיניים, גם לגברים זרים. הן תובעניות יותר כלפי הנהגות הכפרים ומתערבות באופן שבו נעשה שימוש בהכנסה המשפחתית".

למרות מה שנראה כמו גישה מאוד הרפתקנית לקידום פרויקטים, מורטינסון לא נרתע מקיום מגע עם ממסדים לאומיים ודתיים באזורים שבהם הוא פועל. כשהוצאה פתווה על ראשו על ידי מולא מקומי בפקיסטאן הוא פנה לערכאה העליונה ביותר, מועצת האייתולות העליונה שבאיראן. כעבור כמה שבועות התקבלה ההכרעה: "אין חוק בקוראן האוסר על כופר להושיט עזרה לאחינו ולאחיותינו המוסלמים. לפיכך, אנחנו מורים לכל כוהני הדת של פקיסטאן שלא לעכב בעד פעולותיך הנאצלות. אנו נותנים לך את הסכמתנו, את ברכותינו ואת תפילותינו". פתווה שנייה, שהוצאה ב-2003, בוטלה על ידי בית הדין השרעי הראשי של פקיסטאן. אולם הניסיון החיובי הזה לא גורם למורטינסון לזלזל בפתוות. לאחרונה נפוצה שוב שמועה שפתווה הוצאה על ראשו, והוא מוטרד מכך מאוד. "מעבר לחשש שלי ושל משפחתי, זה מאיים על בתי הספר ועל האנשים שעובדים איתי, ועל המפעל כולו".

בספר אתה מוחה על הפופולריות העצומה של הבודהיזם במערב ועל הניכור המוחלט כלפי קהילות מוסלמיות. אתה נוהג להתפלל בכפרים שאתה מבקר בהם למרות שאינך מוסלמי כלל. למה?

"קיבלתי חינוך דתי נוצרי אבל אני לא אדם מאמין. היה לי ברור שעלי לכבד את האיסלאם כדי להשתלב בקהילות שאני פועל בהן ולכבד אותן. התפילה המוסלמית, בעיקר בציבור, היא חוויה רגשית ורוחנית עבורי, לא מבחינה דתית אלא מבחינה קהילתית. זה הופך אותי לאחד מהקהילה. כשאתה מתפלל בציבור איש לא נועץ בך עיניים, אתה כמו כולם. באשר לבודהיסטים, אין לי שום דבר נגדם. להפך, כשהייתי מטפס הרים גם אני התקרבתי לאנשים המקומיים שפעלו איתנו וניסיתי לעזור להם, אבל הדהים אותי שאף אחד לא מנסה לסייע לקהילות המוסלמיות".

ספגת על כך לא מעט ביקורת.

"על מה לא ספגתי ביקורת? האשימו אותי בזה שבבתי הספר שלנו יש לימודי דת, כאילו שזה לא קיים בכל בית ספר בארצות הברית. אגב, התחלנו עכשיו ללמד גם על כל הפלגים באיסלאם ועל יסודות בנצרות וביהדות, והתלמידים מרותקים לזה. האשימו אותי שאני עוזר לטרוריסטים. מצד שני גם האשימו אותי שאני עובד בשביל הסי-איי-איי ושאני מחדיר ערכים מערביים בכוח לבתי הספר שלנו באסיה. אבל אני בסך הכל הלכתי לטפס על הר לזכר אחותי, ונקלעתי לכפר שבו שמעתי את הלב שלי מדבר אלי. אחת האמרות האמריקאיות החביבות עלי היא 'כשהלב שלך מדבר, שים לב מה הוא אומר'. אני שמתי לב".*



מורטינסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו