בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשאני רואה בתים חדשים בבניינם, לבי שוקק והומה

ש"י עגנון בין שתי ערים: ירושלים ובוצ'אץ'

תגובות

לפני שבעים שנה החל ש"י עגנון לכתוב את יצירתו הגדולה "אורח נטה ללון", שהתבססה על ביקורו ב-1930 בעיר הולדתו בוצ'אץ' שבמזרח גליציה. הביקור הקצר היה אירוע משמח ומתיש לעגנון, שבני עירו קיבלוהו בטקסים אינספור, אבל רשמי הביקור לבשו לימים צורה ספרותית מורכבת וקודרת. ברומאן מגולל האורח מירושלים את סיפור ניסיונותיו להחיות את המקום המוזנח והנטוש למחצה; בעת שהותו בבוצ'אץ' הוא פוגש שברי אדם ובית מדרש מרוקן, ומכאן הוא מגיע למסקנתו העגומה כי למקום, המכונה שיבוש, אין תקנה. האורח שב לירושלים בסוף מסעו הכושל ומוותר על משאלת החייאתה של עיר הולדתו, בתוך ויתור כואב גם על משהו בזהותו. יצירתו של עגנון נעה פעמים רבות בין שתי הערים הללו - בין בוצ'אץ שבה נולד, השבוע לפני 121 שנה, ובין ירושלים שבה מת ב-1970 - והמתח ביניהן בא לידי ביטוי מרשים במיוחד ברומאן "אורח נטה ללון".

ביקורו של עגנון בגליציה זימן לו היכרות ראשונה עם המרחב שעליו כתב בבקיאות רבה ברומאן הראשון שלו "הכנסת כלה". הוא התפעל מערים כמו ברודי, קרקוב ועיירות קטנות נוספות, וגם מיכולתו לתאר אותן בדיוק מבלי שראה אותן מימיו. שונה מזה היה המפגש בבוצ'אץ', ואסוציאציות החורבן שנלוו לביקור, שעגנון אולי לא היה מודע אליהן בשעתו, עולות באחד ממכתביו לרעייתו אסתר. הוא כותב לה על הכבוד הרב שזכה בו ועל העייפות ששמעריציו, אך מוסיף משפט שעתיד להפוך לאחד הרעיונות המרכזיים ב"אורח נטה ללון": "הרחובות היו שחורים מבני אדם, היינו מן בני הלוויה שלי".

באחד מפרקי הרומאן מתאר המספר המדוכא כמה הוא בודד ואומלל בשיבוש: "רוחי נמוכה עלי" ו"קולי רופף". כל שהוא מבקש הוא להסתגר בחדרו "ואנעל בפני כל אדם". הייאוש גובר מרגע לרגע, עולמו חרב עליו בכל מובן, והוא מתמלא רחמים עצמיים: "חבל על אותו אדם ששכב ולא יקום". לבסוף הוא כותב צוואה הנוגעת לקבורתו: "לפי שאני בא מארץ ישראל יכולים לחשוב שאני מבקש שיעלוני לשם ויחזירוני לעפרה, גלל כן כתבתי בפירוש שיקברוני במקום שאמות ולא יעבירו עצמותי לארץ ישראל". האבל והאובדן, גם של עצמו, המלווים את כל היצירה, והמשאלה להיקבר בעיר הולדתו, מומרים בתחושת האחריות למפתח בית המדרש שנמסר לו. לכן הוא גונז את רעיון מותו, וממשיך בניסיונותיו העקרים להחיות את עיר הרפאים.

תיאורי ההידרדרות של העיר ברומאן היו נחוצים לעגנון כעוד שלב הכרחי בפרידה הארוכה מעולמו הישן, לקראת אימוצו המלא של המרחב החדש: ירושלים. בדיוק שנה לאחר שובו מהביקור בגליציה עברה משפחת עגנון לבית בתלפיות, שבו התגורר הסופר עד אחרית ימיו. הבית, שנמצא כיום בתהליך מואץ של שיפוץ ושחזור מדויק, כפי שהיה בראשית שנות הארבעים, ענה על הצורך של עגנון להשתקע בבית קבע לאחר שנים של נדודים ומעברי דירות, וכמובן להתפנות לכתיבה. בקומה השנייה של הבית ייחד לו מקום משלו ובו יכול היה לעמוד בין עשר לשש-עשרה שעות ביום ולכתוב את "אורח נטה ללון", שהיה להספד ארוך ומסובך.

הכוחות ההרסניים שהתרוצצו בקרבו בעת כתיבת הרומאן, שראה אור ב-1939, נהפכו לממשיים עם חורבנה המוחלט של הקהילה בעת מלחמת העולם השנייה, בעודו יושב לבטח בביתו בירושלים. בעיני עגנון שינתה העובדה ההיסטורית את המערך הפואטי שלו. לאותה בוצ'אץ' שסימלה את השלמות ביהדות הקדיש עגנון בעשרים שנותיו האחרונות אוסף סיפורים מרתק על תולדותיה, אנשיה הגדולים והקטנים, מבני הציבור שבה ומוסדות הקודש על כליהם, נופיה ורחובותיה. וכולם קובצו על ידי בתו, אמונה ירון, בספר "עיר ומלואה". בדברי הפתיחה ליצירה זו הוא כותב "למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו", והוא מעין צוואה של עגנון לדורות הבאים.

במקביל להתמסרותו של עגנון ל"עיר ומלואה", מסוף שנות החמישים ואילך, הלך ותפח גם הרומאן "שירה", שנפתח מחדש והוסיף להיכתב בלי שום כוונה לקבוע את נקודת הסוף שלו, ואשר זירת התרחשותו המצומצמת היא ירושלים החדשה. הכתיבה על שתי הערים האלה, בוצ'אץ' וירושלים, בקולמוס אחד, שעה שהאחת כבר איננה והאחרת הולכת ונבנית, בלי להחמיץ את העיר הישנה הקיימת ונוכחת בתודעה, יצרה שילוב מעניין שבו הישן מוסיף להתקיים. בעמודיו הראשונים של "שירה" מטיילים הרבסט ושירה בשכונות החדשות, ושירה, בתפקיד מורת הדרך, נושאת דרשה מעניינת על הערים והבתים בכלל: "בת כרך אני ובבית ישן נולדתי. ואף כאן בירושלים דרה אני בבית ישן שנבנה כמה דורות קודם שנולדתי, אבל עם הערב שמש כשאני מטיילת בשכונות החדשות ורואה בתים חדשים בבניינם, לבי שוקק והומה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו