בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פגישה בווינה, מאי 1908

בדרכו לארץ ישראל נפגש ש"י עגנון בווינה עם קרוב משפחתו, הפרופסור דוד צבי (היינריך) מילר, שכונה "העילוי מבוצא'ץ" והיה אחד מגדולי המזרחנים של המאה ה-19. האומנם ניסה מילר להניאו מלנסוע ארץ ישראל בפיתויים ובאזהרות שונות?

תגובות

את "תעודת היושר", החתומה על ידי ראש העיר בוצ'אץ, ב' שטרן, המעידה כי אין כל דופי בהתנהגותו, קיבל לידיו שמואל יוסף צ'צ'קס (הוא עגנון) ב-14 באפריל 1908. התעודה איפשרה לו לעזוב תחילה את העיר ולנוע בחופשיות באימפריה האוסטרו-הונגרית, ובהמשך לצאת את גבולות הממלכה ולהפליג לארץ ישראל. מאחר שהתעודה הונפקה על ידי מועצת העיר רק יומיים לפני חג הפסח שחל באותה שנה, יש להניח כי עגנון נשאר בבית הוריו לימי החג, ועזב את בוצ'אץ' ביום ראשון, כ"ה בניסן תרס"ח, 26 באפריל 1908.

בדרכו לארץ עבר עגנון בכמה תחנות ביניים: תחילה שהה ימים אחדים בלבוב (למברג), בירת גליציה המזרחית, שבה פגש את גרשום באדר, שחודשים אחדים קודם לכן שימש כעוזרו בעריכת "העת". הוא פגש את עורך ה"טאגבלאט" משה קליינמן ואת הסופר גרשם שופמן. בעת הביקור בילה עגנון ערב לא נשכח בסלון הספרותי בביתו של אליעזר מאיר ליפשיץ, שעליו כתב הסופר אשר ברש עדות מפורטת. אצל ליפשיץ חזר עגנון ופגש את ברנר, שאותו הכיר באמצעות שופמן, וכן אישים כמו ברש עצמו, חנוך ילון, מרדכי בן יחזקאל ושופמן. מברנר זכה כנראה לעידוד ולתמיכה על כוונתו לנסוע לארץ. באדר, שהיה בעבר ציוני, דווקא ריפה את ידיו, ודחק בו לנסוע לאמריקה.

מלבוב המשיך עגנון למערב גליציה, לקרקוב - שם נפגש עם המשורר היידי אברהם רייזין, שאליו נשא איגרת מברנר. עד היום שמורה הגלויה ששיגר רייזין לשופמן ב-9 במאי 1908, שבה דיווח לו על כך שפגש את צ'צ'קס הצעיר, ושנראה לו כי "יש לו איזה ניצוץ" ("ער האט עפיס א ניצוץ"). סביר להניח כי עגנון ניצל את ביקורו בקרקוב גם לצורך פגישה והיכרות אישית עם שמעון מנחם לזר, עורך "המצפה", שבו עשה את צעדיו הראשונים כסופר.

מקרקוב נסע עגנון לווינה - בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, עירו של הקיסר פרנץ יוזף השני. זה היה בחודש מאי, שנת 1908. העיר היתה נתונה אז בעיצומה של פריחה מדעית ותרבותית, שליהודים היה בה חלק ניכר. בחלל האוויר ריחפו שמות כמו פרויד, שניצלר, ריכרד בר הופמן, מאהלר ושנברג. "לא היה כרך באירופה, שבו הדחף לתרבות לוהט כמו בווינה" - כתב סטיפן צוויג בספרו האוטוביוגרפי, "העולם של אתמול".

האירוע העיקרי בעת שהותו בה היתה הפגישה בינו לבין אחד מקרובי משפחתו, דוד צבי (היינריך) מילר, שכונה "העילוי מבוצא'ץ". מי היה דוד צבי מילר, ומה היה טיב הקשר בינו לבין עגנון? רבות נכתב על מילר, אבל לענייננו ראוי להזכיר את המאמר המונוגרפי עליו שחיבר החוקר והביבליוגרף ג' קרסל - "פרופסור דוד צבי (היינריך) מילר" - שהתפרסם ב"ספר בוצ'אץ'" בעריכת ישראל כהן (1956). בצמוד למאמר פירסם קרסל איגרת שכתב מילר בווינה ב-12 באפריל 1893, המופנית אל "דודי היקר, המשכיל הנכבד המפואר" יהודה פארב. פארב, להווי ידוע, היה סבו של עגנון מצד אמו, ומכאן שמילר היה בן דודה של אסתר צ'צ'קס, אמו של עגנון.

בספרו הגיניאלוגי, "קורות בתינו", שיצא במסגרת פרסומי העזבון (1979), מבסס עגנון את עובדת הקשר המשפחתי בינו לבין דוד צבי מילר. בחלקו השני של הספר הוא מגולל את תולדות המשפחה מצד אמו ובפרק האחרון של חלק זה מדבר עגנון על דמותו של סבא רבא שלו, ר' יהודה שמו, ובהקשר זה נזכר פעמים אחדות דוד צבי מילר, שהיה נכדו (עמ' 171-174). מילר היה בנה של רבקה, אחותה של גיטל רייזא, שהיתה אשתו של יהודה פארב ואמה של אסתר, אם עגנון: "זכור אני לילה אחד נכנסתי אצל זקני הרב ר' יהודה חתנו של סבא רבא ר' יהודה וראיתי אור גדול בבית ומפה לבנה פרוסה על השולחן ונרות דלוקים במנורות השבת וסביב לשולחן ישבה זקנתי גיטל רייזא עליה השלום ולימינה אחותה רבקה עליה השלום אמו של החכם ר' דוד צבי מילר עליו השלום ולשמאלה אחותה פייגא עליה השלום שעלתה בסוף ימיה לצפת תבנה ותכונן..."

בהמשך כותב עגנון כי אותו סבא רבא קבע נוהג שלפיו אחד מנכדיו היה קורא עמו משניות מדי בוקר, כדי להרגילם להשכים לבית המדרש. אחד מן הנכדים האלה היה ד"צ מילר. עוד עולה מן הפרק כי לימים סייע מילר בעד דודתו פייגא לעלות לארץ ישראל, בעקבות אמה מילכה, שהקדימה לעלות לארץ עם קבוצת עולים מבוצ'אץ' והתיישבה בעיר צפת. "ברם זכור קרובנו ר' דוד צבי מילר לטוב שקנה לה שטר נסיעה והביאה לביתו ונתן לה מטה ושולחן ועשה לה לויה עד לבית הנתיבות ופקד על הממונים על הרכבות שישגיחו עליה... והיה משגר לה מעות לארץ ישראל שלא תהא חסרה כלום".

מיעוט דברים זה מחייב אותנו לחזור אל רישום הקורות של מילר, כפי שהוצג בעיקר על ידי קרסל. דוד צבי מילר נולד בבוצ'אץ' ב-6 ביולי 1846. כבר כילד וכנער נודע מילר כעילוי, והוא שודך לבתו של גביר בקולומיי, הסמוכה לבוצ'אץ'. אלא שחותנו של מילר כפה עליו גירושין בגין התרחקותו מן הדת והתקרבותו לתרבות הכללית. מאידך גיסא שיחררה הפרידה את מילר מכל מה שכבל אותו: כצעד ראשון יצא לצ'רנוביץ שבבוקובינה ושם התקרב לקבוצה של צעירים יהודים שרכשו השכלה כללית. מצ'רנוביץ המשיך לברסלאו, לבית המדרש לרבנים, אך גילה כי עולם הרבנות היה זר לו. הוא פנה אפוא ללימודים אוניברסיטאיים - ברסלאו, וינה, שטרסבורג לייפציג וברלין. התחום שעניין אותו באמת היה לשונות המזרח ומדע המזרחנות, מקצוע שהיה נתון בפריחה גדולה באותה תקופה.

בתום לימודיו (1876) קיבל מילר משרה באוניברסיטת וינה, שבה זכה להגיע עד לדרגת פרופסור מן המניין, והוא בן פחות מארבעים. דרגת פרופסור מן המניין (Ordentlicher Professor) היתה באותו הזמן נדירה ביותר ליהודי שנמנע מלהמיר את דתו. המאורע אף זכה להתפרסם באחד מגיליונות "הצפירה" בוורשה משנת 1885, שם נתפרסמה הידיעה הבאה: "החכם הנודע ד"ר דוד מיללער בוויען, אשר הורה עד היום בבית האוניווערזיטעט במחלקה של חכמת בני קדם ולשונות שם בתור מורה בלתי קבוע (אויסערארדענטליך), הורם כעת למעלת פראפעססאר גמור. נודע כי החכם הזה הוא אחד מיחידי סגולה המעטים. ועם כל חכמתו ורום ערכו בעולם המדע, לא סר לבו מאת לאומו ותורתו והוא אחד מן הסופרים המצוינים". הנה כי כן, את הביטוי שובה הלב "פרופסור גמור", הנחשב לאחד מנפלאות "שירה", יכול היה עגנון למצוא שנים קודם לפני כתיבת הרומאן באחד מגיליונות "הצפירה".

מילר נחשב אחד מגדולי המזרחנים של המאה ה-19. בין פרסומיו הרבים - מחקרים על היסטוריונים וגיאוגרפים ערבים; מחקרים אפיגרפיים על כתובות של ערב הדרומית; מחקר השוואתי על הלשונות השמיות; קובץ מאמרים על כתב היתדות, וכן מחקר נרחב על ספר החוקים של חמורבי, שנתגלה בראשית המאה העשרים. הוא השתתף בעריכת כתב העת הווינאי למדעי המזרח ואף יצא בראש משלחת של האקדמיה למדעים בווינה לדרום ערב.

במקביל לקריירה המדעית שלו בתחום המזרחנות המשיך מילר להשתתף באופן קבוע בכתבי עת עבריים - ב"השחר" של סמולנסקין וב"ממזרח וממערב" של בריינין. החל משנת 1893, עם היווסד בית המדרש לרבנים בווינה, הורה שם עברית וארמית, תנ"ך ופילוסופיה עברית של ימי הביניים. בהקשר זה התמסר גם לחקר המקרא, וקידם את חקר התקבולות - בעיקר בספרי הנביאים, בתהילים ובאיוב, בתוך השוואתם לספרויות קדומות אחרות.

ובכן, במאי 1908 הגיע שמואל יוסף צ'צקס הצעיר לווינה. עדות על כך מביא עגנון עצמו בסיפור האוטוביוגרפי "חמדת" מ-1947 ("מעצמי אל עצמי", עמ' 17-18):

"עתה נעשה את דרכנו הלאה ולא נתעכב אלא לצורך ענייננו. מטעם זה אנו שוהים קמעה בווינא, שבווינא היה דר קרובו של חמדת, חכם גדול ומפורסם שכל גליציה היתה משתבחת בו, והבטיח חמדת לר' יקיר זקנו להקביל פני קרובים ולפקוד לשלומו. אותו חכם ר' דוד צבי מילר עד שלא היה בן תשע עשרה לא למד אלא תורה. משנשא אשה בעיר אחרת היה סמוך על שולחן חותנו התחיל קורא בספרי מחקר ולומד לשון אשכנז. ראה גיסו שהוא לומד לשון של אומות וקורא בספרים חיצונים התחיל עויין אותו ומצערו והיה מוכיח את אשתו ואומר לה בקשי גט מבעלך, שאסורה לדור עם אפיקורוס... כיון שגירש את אשתו ונפטר מכל קרוביה הלך לווינא ונכנס לאוניברסיטא והיה לומד בגלוי מה שלמד תחילה בסתר. לא היו ימים עד שנתמנה לפרופסור באותה אוניברסיטא...

"ובכן בא לו חמדת אצל קרובו החכם. שמע קרובו שהוא מבקש לעלות לארץ ישראל, אמר לו, יישוב ארץ ישראל הוא דבר גדול, אבל האקלים שלה קשה, ויסורים באים על יושביה, ואתה לא תוכל לעמוד ביסורי הארץ. מוטב שתשב בווינא ותתקין עצמך להכנס לאוניברסיטא ואני אתמוך בידך. חמדת שדרכו היתה נכונה לפניו לא נתפתה לדברי קרובו".

במטרה להתחקות אחר עקבותיו של מילר יצאתי לווינה בשלהי קיץ 2006. ניסיתי לאתר שם חומר ארכיוני, ובכלל זה מסמכים כלשהם הנוגעים לקשרים שבינו לבין בני משפחתו בבוצ'אץ, ואולי אף מכתבים ששיגר עגנון לקרובו לאחר שכבר הגיע ליפו. את החיפוש ערכתי בארכיון המדינה ובארכיון האוניברסיטה, שם התמזל מזלי למצוא את תיקו של האישי של המלומד במדור של הפקולטה לפילוסופיה: בתיק זה נמצאו אמנם מסמכים רבים יותר מאשר בארכיון המדינה, אף כי רובם ככולם היו גם כן בעלי אופי רשמי: קורות חיים, רשימות פרסומים, דיווחים שונים על כלל פעילותו האקדמית והמקצועית של מילר, התכתבויות לצורך הענקת תואר אצולה מטעם הקיסר פראנץ יוזף השני, מכתב בכתב ידו אל המיניסטריון לחינוך (מן ה-25 באוקטובר 1912) ובו בקשה לפרוש לגמלאות בגין מחלה, ולצדה דו"חות הכוללים נתונים שונים לצורך חישובי הפנסיה.

מסמכים אלה מאשררים את הרושם בדבר המעמד הרם שהיה לד"צ מילר: פרופסור מן המניין וראש המכון האוניברסיטאי למזרחנות וכן בעל מעמד של Hofrat (יועץ חצר), ובעל תואר אצולה שהוענק לו כנראה מיד לאחר מותו. במסמך מפורט שהוגש לצורך הענקת התואר (ב-21 באוקטובר 1912) נכתב במפורש כי מילר נולד בבוצ'אץ' שבגליציה, וכן צוינה שייכותו ל"Israelitische Religion ("הדת היהודית"). מן המסמך אפשר גם ללמוד כי מילר היה נשוי לאישה בשם שרלוט (במסמך לא נזכרו כלל ילדים), ואף דווח כי הוא מתגורר "בדירה מרווחת" ברובע השמיני (Josefstadt) הבורגני והמהודר, שבו שכנו כמה מבנייני האוניברסיטה, ולא ברובע השני, העממי (Leopoldstadt) שבו התרכזו רוב תושביה היהודים של העיר.

משנגלו לי הפרטים הנוגעים למקום מגוריו של מילר עזבתי את הארכיון ועליתי על החשמלית בתחנה הקרובה, ובתוך זמן קצר הגעתי אל הכתובת המדויקת שהיתה בידי: 10 VIII. Wiener Bezirke, Feldgasse - שם מצאתי את עצמי עומד מול דלת הברזל של בית הדירות המהודר שבו התגורר בשעתו הפרופסור מילר. הדלת היתה נעולה, אך מבעד לזכוכית ראיתי את גרם המדרגות האלגנטי המוביל אל הקומות העליונות. ומי יודע: אולי זה היה הבית שאף עגנון התגורר בו בווינה, ושמא זו סביבת המגורים שהיתה לנגד עיניו בעת שכתב את פרקי וינה בנובלה "שבועת אמונים".

עד כאן העובדות. ומכאן אני מבקש לתת מעט דרור לדמיוני, וזאת ברוח שיטתו של מייקל פריין, מחבר המחזה "קופנהגן", שעל בסיס מידע חלקי שהיה ברשותו בדבר פגישתם הלוטה בערפל של הפיסיקאים נילס בוהר וורנר הייזנברג בעיצומה של מלחמת העולם השנייה השכיל לדמיין את תוכנה ואת דינמיקת היחסים שהתפתחה בה, לא רק על סמך מה שהיה, אלא על סמך מה שיכול היה להיות.

אני נוטה לשער מה רבה היתה ההתרגשות שאחזה בעגנון, העלם הביישן שהגיע מן העיר הקטנה בגליציה המזרחית אל וינה הקיסרית, לרגל הפגישה עם קרוב משפחה שהיה מבוגר ממנו בארבעים שנה, מדען בעל שם עולמי, דוגמה אישית, חיה וממשית עד להיכן יכול להגיע צעיר יליד בוצ'אץ', בעל כשרונות, שבחר ללכת במסלול האוניברסיטאי.

עגנון - כך אני משער - פגש את מילר בלשכתו באוניברסיטה, אולי גם בבית המדרש לרבנים, שהיה מוסד עתיר יוקרה בעולם היהודי, ויש להניח שהוזמן להתארח בביתו בפלדגאסה 10. סביר להניח שהיתה להם יותר מפגישה אחת, ואף אין להוציא מכלל אפשרות שמילר, שהיה אדם נדיב, הזמין את עגנון להתאכסן בביתו.

מצד אחר קל לדמות איזה רושם עשה עגנון על קרובו המפורסם: צ'צ'קס הצעיר הקסים את כל רואיו - כפי שמעידה, למשל, הרשימה הנזכרת של ברש על האירוע בביתו של ליפשיץ. מן הסתם הופתע גם מילר מהיקף הידיעות שהפגין עגנון בתחומי הלימוד המסורתיים, ובוודאי שלא נשאר אדיש כששמע על שפע הסיפורים, השירים והרשימות שפירסם גם בעברית וגם ביידיש במיטב העיתונים שבגליציה עוד בטרם ימלאו לו עשרים שנה.

מעבר לקרבת המשפחה, היה להם מצע משותף להתבסס עליו. מילר היה קשור כל השנים לספרות העברית ולכתיבה בעברית, פירסם בכתבי עת עבריים וכן פעל בתחום חקר היהדות, בכלל זה מקרא, לשון עברית ופילוסופיה של ימי הביניים. תחומים אלה היו קרובים לעגנון, הוא היה בקיא בהם.

על רקע זה אין זה כלל מפתיע שמילר ניסה לשכנע את עגנון להישאר בווינה ולהיכנס לאוניברסיטה. גם הדברים שאמר דווקא על ה"אקלים" בארץ ישראל נשמעים משכנעים: מילר עצמו לא ביקר בארץ ישראל, אך יצא לכמה סיורים במזרח, הכיר את חצי האי ערב ומקומות אחרים באזור, ובהחלט היה מודע לקשיי האקלים ולקשיי החיים בכלל.

האם התכוון מילר שעגנון יירשם לאוניברסיטה? נוח יותר לחשוב שהוא הציע לעגנון - בהתאם לכישוריו - להיות תלמיד בבית המדרש לרבנים בווינה, שבו למדו טובי המוחות מקרב צעירי גליציה. עם זאת ייתכן שמילר סבר שבכל זאת עליו ללכת למסלול האוניברסיטאי, בתנאי כמובן שיכשיר עצמו לכך, שכן עגנון מעולם לא קיבל חינוך פורמאלי, לא ביקר בגימנסיה ולא עמד בבחינות סיום כלשהן, וגם חסרה לו שליטה מספקת בלשון הגרמנית. לו נעתר עגנון לפנייה, היה מילר סולל את דרכו לקבלה באחד משני המוסדות, ומן הסתם היה פורש עליו את חסותו האישית והאקדמית לאורך תקופת לימודיו.

ואם תאמרו: עניין הצבא. בסיפורו "חמדת" מרמז עגנון כי עזיבת בוצ'אץ' וההחלטה לנסוע לארץ - שהיה לה בפירוש מניע אידיאולוגי - נבעו גם מן החשש מגיוס צבאי. ובכן, לו נרשם ללימודים גבוהים יכול היה עגנון להתמודד גם עם בעיה זו: על פי החוק האוסטרי (כפי שהבהיר לי הד"ר אלון רחמימוב) היו תלמידי אוניברסיטה נקראים לכל היותר לשירות צבאי של שמונה שבועות, או, לחילופין, היו מגייסים אותם לחיל המילואים (Landsturm), שבדרך כלל לא הופעל. בכל מקרה, האופציה של גיוס לתקופה של שלוש שנים, שמן הסתם איימה על עגנון אם היה מחליט להישאר בבוצ'אץ', לא היתה קיימת עוד.

מותר לנו לשער לפני איזו דילמה עמד אז עגנון הצעיר, מה גדול היה הפיתוי שעמד בפניו - שהרי "בימים הנידחים ההם באוסטריה עוד היתה לאוניברסיטה הילה רומנטית, מיוחדת במינה" (סטפן צווייג). אבל היו בו כוח עמידה, נחרצות ובוודאי שהיתה לו אינטואיציה נכונה - והוא דחה את ההצעה. אינטואיציה זו היא שדחפה אותו קודם כל לקום לעזוב את עיר מולדתו, ואף לא לשעות בדרך להצעות שהומטרו עליו מכל עבר - אם להמלצתו של גרשם באדר שייסע לאמריקה, ואם לפנייתו של מילר, שבהחלט הציע לו חלופה מעשית אל מול תוכניתו המקורית לעלות לארץ.

לו נשאר בווינה, היו חייו של עגנון מתפתחים מן הסתם בכיוון שונה - אילו נרשם ללימודים בבית המדרש לרבנים ייתכן מאוד שהיה נהפך לאחד מן החוקרים או מורי הדרך החשובים במדעי היהדות, כמו בוגרים אחרים של מוסד זה. ואילו הלך לאוניברסיטה - אולי גם אז היה פונה להתמחות באחד מתחומי הדעת, כמו קרוב משפחתו. ואילו בכל זאת היה בוחר, לאחר הלימודים באוניברסיטה, בקריירה ספרותית - האם היה נעשה סופר עברי בווינה, דוגמת פוגל או שופמן? או שהיה נעשה סופר כותב גרמנית דוגמת יוזף רות, שהגיע אף הוא מגליציה (ברודי) לווינה? מה שברור הוא שעגנון הימר על ההחלטה הנכונה, האמיצה, הספקולטיווית מבין השתיים - ללכת אל הלא נודע, לעלות לארץ, להתחבר אל הגרעין של היישוב החדש שאך החל להיווסד שם, ולהיעשות סופר בשפה העברית. והשאר - כמו שמקובל לומר - הוא היסטוריה.

עגנון נפרד אפוא ממילר - בהתרגשות, בהכרת תודה על הנדיבות ואולי גם בתחושה של אי-נוחות על כך שדחה את עצתו. מווינה נסע ברכבת לטרייסטה, הנמל שממנו הפליגו מדי שבוע בשבוע ספינות של "לוידס" האוסטרי לאלכסנדריה וליפו. לפי גירסתו של עגנון עגנה אונייתו ביפו בל"ג בעומר (19 במאי 1908) - אף כי חישובים שונים מראים כי מועד בואו לארץ היה כנראה בתחילת יוני. אולם עניין התאריך הוא משני: מה שבאמת קובע זו העובדה שאי-שם בין מאי ליוני 1908 בעיצומה של העלייה השנייה - עלה עגנון בחוף יפו. בזה חרץ במידה רבה את גורלו האישי ואת עתידו כסופר, אך לא פחות מזה היתה להחלטה זו השפעה מרחיקת לכת הנוגעת בכולנו; שכן בכך שעמד על דעתו והגשים את תוכניתו לעלייה השפיע עגנון השפעת מרחיקת לכת על חיי הארץ הזאת, תרבותה וספרותה - כפי שאלה עוצבו מאז יום בואו לארץ ועד עצם היום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו