בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התבנית המתקלפת של הנוף

כל פעילויות המדינה חברו, כל אחת בתחומה, למחיקת העבר הערבי, וליצירת הנוף, שבו היו בעבר גם לא יהודים, למשל ביזנטיים, אבל בהחלט לא היו ערבים

תגובות

בצדי הדרך ובשולי התודעה, מאת נגה קדמן, הוצאת ספרי נובמבר, 2008, 176 עמודים

ניטשה כתב: "כוחות רבים מאוד נדרשים לך, כדי שתוכל לחיות ולשכוח עד מה 'להיות' ו'לא לצדוק', חד המה". אבל תיכף בהמשך החיבור הוא ממליץ: "לפעמים תובעים חיים אלה עצמם, אשר צריכים את השכחון, את ביטולו הזמני של השכחון ההוא; שהרי אז צריך להתברר דווקא באיזו מידה בלתי צודק הוא קיומו של אחד הדברים, של זכות יתר, למשל, או של מעמד, או של שושלת, ובאיזו מידה אותו דבר ראוי לאבדון. או אז בוחנים את העבר בעין ביקורתית, או אז קרבים עם סכין ביד עד לשורשיו, או אז פוסעים באכזר ועוברים על ראשי כל הדברים המקודשים". אלו הדברים שעלו בי למקרא המחקר המקיף והממצה של הגיאוגרפית נגה קדמן על האופן שבו נמחק עברה הערבי של הארץ.

קדמן ראויה לכל שבח, לא רק משום שהמחקר מעניין, ואוסף לתוכו את השברים והמחקרים החלקיים שנכתבו על הגיאוגרפיה הנמחקת וזו שנכתבה במקומה, אלא משום שבתחומי האקדמיה, גם היותר אמיצים ברחו לתוך החורים הנוחים, והפעילות הביקורתית מתרחשת תחת פיקוחו של אתר ההלשנה "אקדמי מוניטור", אשר פעילותו בעיקרה אנגלית, מצד הפטריוטים, כלומר יהודים אמריקאים, המעודדים את הגולשים לשלוח מכתבי הלשנה. דוקטורט כמו זה של קדמן ראוי לכל שבח. מעין הוכחה למשהו שנשכח: החופש האקדמי איננו (רק) קייטנה, ומחקרים יכולים לעסוק בממשי, לא רק בתפל, כמו שבדרך כלל משתבללים כל המחקרים ההם.

בפרק הראשון עוסקת המחברת בריקון 418 הכפרים, ומנסה להגיע אל העדויות שנותרו, מיד אחרי המלחמה. משמש אותה כמובן מחקרו המקיף של וליד חאלידי, שנערך לפני עשרים שנה, וגם מחקרו המאוחר יותר של ע'זי פלח. בעקבותיו היא כותבת: "81 כפרים שהוחרבו עד היסוד ממוקמים באזורים מישוריים או בקרבת החוף... 140 כפרים שנהרסו וגלי האבנים של בתיהם המקוריים נראים בבירור בכל חלקי הארץ, ובעיקר בהרי הגליל, בכרמל וברמות מנשה...". בתים שלמים ולא מאוכלסים נמצאו ב-74 כפרים הרוסים. אתרי דת, למשל, נותרו ב-68 כפרים הרוסים. מירון בנבנישתי מצא במחקר שערך כי מתוך 140 מסגדים ששימשו כפרים ערבים עד 1948 שרדו רק ארבעים. "שישה משמשים כחדרי מגורים, דירי כבשים, אורוות, סדנאות נגרות או מחסנים. בשישה שוכנים מוזיאונים, בארים או אתרי תיירות ובארבעה פועל בית כנסת. שניים שופצו לצורך פולחן מוסלמי". על פי בנבנישתי, מבין בתי הקברות של 418 הכפרים שנהרסו, רק ארבעים נותרו כשרידים.

השרידים הללו מבצבצים מתוך הנוף החדש. איך נבנה נוף, או תבנית נוף מולדת? בלי המחקר המקיף של קדמן, ספק אם אפשר להשיב על זה. היא מתארת את הקמתם של היישובים החקלאיים על אדמות הכפרים ההרוסים, את הנטיעות ואת הייעור. עניין חשוב במלאכת מחיקת העבר ממלאת שמירת הטבע, שנקראה לדגל בעיקר באזורים ההרוסים והריקים. רשות הטבע והגנים הקימה גם את הסיירת הירוקה, "השומרת על קרקעות המדינה בשטחים הפתוחים מפני פולשים ומסיגי גבול, זאת מטעמם של משרד החקלאות והביטחון, מינהל מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל" (הציטוט הזה מובא מתוך פרסום של רשות הטבע והגנים).

וזה איננו הארגון היחיד המופקד על בריאת הנוף החדש. שימור העתיקות והאתרים ההיסטוריים הוא נושא אידיאולוגי עוד יותר, כי הוא שייך לשחזור חלקי לגמרי של המרחב העתיק: "אחרי מלחמת 1948 הרסה ישראל את רוב שרידי העבר הערבי, משום שלא יוחס להם ערך ארכיאולוגי... כך נהרסו אחרי המלחמה רבעים ערביים - חלקם עתיקים - בערים לוד, טבריה, יפו, חיפה ועכו". בלימת ההרס הופיעה רק במקומות שבהם נאבקו יחידים - למשל שמואל ייבין, שמחה, בין היתר, על פיצוץ מבנים בעלי ערך ארכיאולוגי בכפר קיסאריה. ואולם, קדמן מציינת כי אגף העתיקות התעניין רק באתרים היסטוריים שנמצאו בתחומי הכפרים ההרוסים, ולא בהרס הכפרים עצמם. הכפר בירעם, למשל, נהרס כולו, עד היסוד (חרף החלטת בג"ץ להחזיר את המגורשים), כדי להשאיר על כנו רק את בית הכנסת היהודי העתיק, ששוחזר.

קדמן מתעדת בקצרה את כל פעילויות המדינה, שחברו, כל אחת בתחומה, למחיקת העבר הערבי, וליצירת הנוף, שבו היו בעבר גם לא יהודים, למשל ביזנטיים, אבל בהחלט לא היו ערבים. לפעמים אתה מוצא שלטים יוצאי דופן, בעיקר בשנים האחרונות. לפעמים נזכר משהו בחטף, בעיקר אם במקום ההרס התחולל קרב קשה, כלומר היתה "הצדקה להרס" (למשל בקסטל), אבל בעיקרו של דבר, מלאכת השילוט וסקירתה מוכיחה כי הכל עדיין ניצב כמחיקון גדול, וההיסטוריה של הארץ בשפה העברית, בקולם של דוברי הערבית, עדיין מחכה למספר.

מהבחינה הזאת, הפרק המרתק ביותר, לטעמי, הוא הפרק העוסק במתן שמות חדשים (ובמיפוי). הכפרים ההרוסים מסומנים במפות, אבל שמותיהם נמחקו. בן גוריון אמר מיד אחרי המלחמה: "עלינו להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים; כשם שאין אנו מכירים בבעלות הפוליטית של הערבים בארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם". לפעמים נשמעים הדברים כמו פארסה, אבל הפארסה הזאת בנתה את עולמנו, שמנקודת מבטו של ההיסטוריון העתידי, תהיה מצחיקה למדי, או בלשונה של דליה רביקוביץ: "כמה תמימים היו". כאילו שינוי השמות ישכיח את ה"בעיה". משעשעים במיוחד הניסיונות, שצלחו בדרך כלל, לעקור מן העולים מארצות ערב את שמות המעברות והיישובים, אשר המשיכו לשאת שם ערבי, אולי גם מתוך נוחות, אולי משום שדווקא ה"מיישבים" השתמשו בשמות הישנים. חברי המושב בית אלעזרי העדיפו לקרוא ליישובם "עקיר החדשה", משום שנבנה על הכפר ההרוס והמרוקן עאקיר, ולפיכך קיבלו מכתב מוועדת השמות: "אנא חסלו בהחלט את השם הערבי והשתמשו בשמכם העברי בלבד. הרגילו בו את בני מושבכם ואת ילדיכם, ואת כל המוסדות והגופים הציבוריים הבאים במגע אתכם. פרסמו נא הודעה בעיתונות וכן הודיעו על כך לכל היישובים הסמוכים". עד כאן לשון השלטון אל נתיניו. במקום הזה נחוץ כמובן לתאר את האופן שבו התגייסה האינטליגנציה, הסופרים, אנשי האקדמיה (בעיקר הגיאוגרפים, ומחברי האטלסים, ביחד עם ההיסטוריוגרפים) למלאכת הכתיבה שהיתה מלאכת מחיקה.

מעניין גם האופן שבו הסבירו לעצמם היורשים היהודים של המקומות את חייהם על הגזלה. קדמן סוקרת את התיעוד ואת ההתמודדויות עם העבר. כאשר מדובר ביישובים של ניצולי שואה, גויסה השואה כדי להצדיק את המלקוח. לפעמים גויס המצפון כדי לנקות את השטח. חברי סאסא של "השומר הצעיר" ידעו על הטבח של תושבי הכפר סעסע, אבל עשו שימוש בנוסח היעיל של "יורשים-בוכים".

אין כמובן הוכחה טובה יותר לידיעה הברורה שנעשה פשע גדול מאשר המאמץ העצום שהושקע - ועדיין מושקע - בהסתרתו. אילו באמת מדובר היה בתום, בזוועה שממדיה התבררו רק עם שוך הקרבות, כשהכל "היה כבר מאוחר מדי" לשנות, אילו מדובר היה במשהו ספונטני וכמובן "לא באשמתנו", כי אז לא היו נעשים מאמצים אדירים כל כך לייהד שמות, להרוס חורבות, לבנות יישובים במקום היישובים שחרבו, לנקות את הארץ מכל שריד וזכר לעברה הערבי.

עמותת "זוכרות" העניקה מעט כסף כדי להפיק ספר שמפותיו, טבלאותיו, רשימת השמות שבו, כולן מופיעות באותיות כל כך זעירות, עד שהקורא צריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא. אותה עמותת "זוכרות", הפועלת במרץ רב כדי להזכיר לישראלים את ההיסטוריה שמתחת לפני השטח החדשים, ממש אותה עמותה מגייסת עשרות אלפי דולר כדי להוציא כתב עת צבעוני בשם "סדק", הנראה כמו קטלוג שהעשירות בגלריות התל-אביביות אינן מוציאות אפילו לכבוד תערוכה חשובה. תורמיו אינם קוראים עברית (בעיקר ארגונים לעקירת העוני והרעב, משום מה). הספר הזה של קדמן, שאין שני לו בתחום המחקר ההיסטורי של מדינת ישראל, סיכום הכי חשוב של עבודות מיפוי וקיטלוג, יוצא מבלי שיוכל לשמש מטרות שלשמן יצא לאור. חבל מאוד. זה יכול היה להיות אירוע יוצא דופן. אבל אין ספק שהז'רגון הפוסטי עם נערות שוליים מאת ולטר בנימין נשמע ממש "רציני".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו