שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בסוף מחכה משהו ערטילאי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

הכפיל

פיודור דוסטויבסקי. תירגמה מרוסית: דינה מרקון, אחרית דבר: עמינדב דיקמן, הוצאת עם עובד, 246 עמ', 69 שקלים

"הכפיל", סיפורו המעניין של דוסטויבסקי הצעיר, הרואה אור בתרגום חדש ומבורך, הוא מן היצירות שדבר אחד ויחיד צורר את מליהן בצרור מלכד, ומעניק להן את חזותן הקוהרנטית. אותו יסוד מאחה הוא המוטיב המרכזי המלווה את הסיפור - כלומר הופעת "הכפיל", שאינו אלא בבואה של גיבור הסיפור, היועץ הטיטולרי גוליאדקין. לא תימצא כאן הפרדתן זו מזו של שתי ישויות תאומות ואף לא החלפתן זו בזו, כי אם בריאתו יש מאין של זה המכונה "גוליאדקין הצעיר", כפילו המחוצף של "גוליאדקין הבכור". ואף שפרשנויות על "הכפיל" הורקו כמים וכיין, גם מקץ שנים הרבה ודעות הרבה הקריאה בו מעוררת מחשבה, ונפרשת על פני ספקטרום ספרותי-הגותי-פסיכולוגי עצום. בעברו האחד מדשדשות האגדות הנושנות על נרקיס ואקו, ובעברו האחר צוהלת עדת "נפוליונים" שאבד מקורם, נפוליון האחד (במחזה "נפוליון - חי או מת!" של נסים אלוני); עדות אחת לגלגוליו הרבים של ה"סימולקרום", הנפוץ בעולם הדובר "פוסט-מודרנית".

קורא עכשווי שייקח את "הכפיל" לידיו, יזהה בו מטבע הדברים מאפיינים שונים מאלה שנגלו לקודמיו. אם אותם קוראים של דמדומי רוסיה הצארית חשו בהשפעתו המובהקת של גוגול - בעיצוב דמותו של הגיבור, במרדף אחר כפילו, בתיאור המבנה הביורוקרטי של מקום עבודתו של גיבור זה - כמו גם באי-אלה יסודות פושקיניים, הופמניים ואחרים (על כל אלה עמד בהרחבה עמינדב דיקמן באחרית דבר מאירת עיניים שצורפה לספר) - הרי שקורא טיפוסי בן זמננו יזהה בו מן הסתם איפיונים "קפקאיים" מובהקים (אנכרוניזם שבורחס הפריכו זה מכבר), ובראשה - המאפיין שהיה בצדק למורשתו החוקית: עקרון המדרג הטבעי, כלומר, קיומן המובן מאליו של אינסטנציות שונות, שמעליהן מרחפת ישות עליונה ונעלמה.

עולמו של גוליאדקין עשוי כולו מדרגים-מדרגים, שמקורם בלב-לבה של החברה הפטרבורגית שחרתה את חוקיה בבשרו (לדוגמה, כדי לחלץ מידע שמקורו באינסטנציה עליונה, על גוליאדקין להיעזר בשירותיו של לבלר יודע-כל, ואת מקומו של לבלר זה תופס עד מהרה "לבלרון", שגם הוא אינו נושא בפיו את הבשורה המיוחלת), ובקצה מדרגים אלה ממתין או לא ממתין דבר-מה ערטילאי.

לא הולך בתלם

קריאה אקזיסטנציאלית בסיפור, שבדומה לזו הפסיכואנליטית היא כמעט מחויבת המציאות, תגלה עד מהרה שקיומו של גוליאדקין אכן קודם למהותו. הוא עסוק תדיר בעיצוב זהותו ובכינונה, ועיסוקו זה מתפרש תמיד רק במבט רטרוספקטיווי, רק לאחר שהאירוע המכונן כבר תם ונשלם.

ככל שהולכים ומתרופפים קשריו של האדון גוליאדקין עם מה שמקובל לכנות "המציאות החיצונית", כך נדמה שהליך טירופו הנבנה, לצד קבלתו האינטואיטיווית את דין "אויביו" (כך הוא מכנה רבים מהסובבים אותו), אינם אלא מבע של התנגדות לכל נראטיב החורג מגבולות עולמו הפנימי.

כלומר, האדון גוליאדקין האומלל, בניגוד לכפילו, ואמנם שלא מרצונו, אינו הולך בתלם; הוא מסרב לקבל כמכלול את רצף האירועים הבלתי הפיכים שפוקדים אותו, עד לרגע שבו הכרה מעין זאת היא בלתי נמנעת (וגם לאחריה ישוב היגיון טירופו ויבריש במסרקו המיוחד את אניצי המציאות, כך שיתאימו ל"עיצוביו" הרגעיים). כך, לדוגמה, גם אם ישפיל ה"כפיל" את גוליאדקין הבכור עד עפר, עדיין יראה בו האחרון רע אפשרי ולא מקור של רוע. כל אירוע, חד-משמעי ככל שיהיה, מצטייר לו כרב-משמעי, ויותר מזה: משמעותו הדינמית משתנה תדיר. במובן הזה, גוליאדקין הוא אדם חופשי - הרבה יותר מ"אויביו" הלא-משוכפלים.

אלא ש"עיצובים" אלה של גוליאדקין, החוצים עד מהרה את גבול האובססיה המתונה, אינם יוצרים זהות ברורה. הסיבה לכך נעוצה כמובן בהקשר החברתי המסוים שבו הוטל על גוליאדקין לעצב את זהותו (בתרגום העברי הקודם ליצירה זו, של מ"ז ולפובסקי, מופיעה כותרת המשנה "פואימה פטרבורגית").

כי מהו ה"ממשי" - אותו מונח עמום, השב ומופיע בכתביהם של חוקרי התרבות - בעיני האדון גוליאדקין? הממשי אינו אלא הארכיטיפ; דבר-מה העשוי על פי דגם כלשהו, תבנית קבועה המופיעה שוב ושוב. מלמוליו הרבים (והמייגעים לעתים) ומעשיו המעטים של גוליאדקין אינם אלא חזרה על דפוסים התנהגותיים ולשוניים פרדיגמטיים, שאמורים אולי להעניק משמעות כלשהי לסבלו. אלא שבלא הגדרה ברורה של מקור הסבל, ובלא הגדרה נהירה של דמות הסובל עצמו, לא יוכל גוליאדקין להיגאל.

לא חופשי כלל

את מקור הסבל מנסה גוליאדקין לאתר בהפרות של חוקים כלשהם, שהרי "אדם טוב נוטה לחיות חיים מהוגנים, ולא בשום צורה אחרת, והוא לעולם אינו מוכפל". אך גוליאדקין הוכפל, והדמות היחידה שעשויה להצילו מהפרה בוטה זו של נורמת הקיום הבסיסית היא שתאמלל ותמוטט אותו. ה"כפיל" הוא היחיד שיכול לשמש לגוליאדקין עד (כלומר, להגדירו הגדרה חיצונית), אך במקום זה משמש גוליאדקין עצמו הד של "הכפיל", המשתלט בהדרגה על מרכזי הכובד של חייו.

אין מוצא מתסבוכת זו, וברור שדבר לא יציל את גוליאדקין הבכור מגורלו הגזור מראש: "דירה של מדינה, עם עצים להסקה, עם ליכט ועם משרת" (עמ' 229), כלומר, אשפוז כפוי במוסד לחולי רוח. במובן זה, אם כן, גוליאדקין אינו חופשי כלל; הוא כבול לסלע שעותיו הקצרות, ונשר החזרה האינסופית מנקר בכבדו. דווקא סופו המר של גוליאדקין היה עשוי להצטייר בהקשר "ארכיטיפי" אחר כאיזו התערבות של ישות עליונה, שהופעתה אמנם אינה מבשרת את בוא הגאולה, אך עשויה להעניק משמעות לסבל.

ישות עליונה מעין זו אמנם קיימת בסיפור - "הוד מעלתו", הדרג הגבוה ביותר בהייררכיה המשרדית - אך זו רק מגחיכה את הפן התיאולוגי שמלווה את מוטיב הכפילות לכל אורכו: "ההשגחה האלוהית בראה שניים הדומים זה לזה דמיון גמור, ואילו הממונים המיטיבים, למראה ההשגחה האלוהית, נתנו מחסה לשני התאומים".

לו השקיפה על מעלליו של היועץ הטיטולרי "השגחה אלוהית" מובהקת, קל היה להשלים עם שני פנים מנוגדים אלה של גוליאדקין - חירותו התודעתית בפירוש המציאות מחד גיסא, ושיעבודו לתבניות "חברתיות-נורמטיוויות" מאידך גיסא - שהרי צל הטרנסצנדנציה היה פורש עליהם את חסותו, ובולע כל סתירה רעיונית. אך כלום התערבות מעין זאת היתה משנה במשהו את גורלו של גוליאדקין?

לא נהפך לאדם שלם

בחשבון אחרון, דומה שגוליאדקין קיבל את שביקש; ניתנה לו האפשרות לברוח מעצמו באופן סופי ומוחלט, לנתק את מהותו הדינמית והבלתי מוגדרת ממהותו הקבועה והשנואה עליו (גוליאדקין הצעיר). הוא נידון, אם להשתמש בביטוי אקזיסטנציאלי שחוק קמעה, להיות חופשי.

האם נהפך באופן זה לאדם שלם? מובן שלא. והאם היה יכול להיעשות שלם בהשתלשלות מאורעות אחרת? גם התשובה לשאלה זו אינה צופנת טובות לגוליאדקין, ורעיון זה הוא שצובע את ההתרחשויות הקומיות-מקאבריות של ה"כפיל" בצבעיו הקודרים של דוסטויבסקי הבוגר.

גוליאדקין הבכור לעולם לא יאמר לכפילו את שאמר גיבורו של ר' נחמן מברסלב לתאומו: "עתה יודע אנוכי ומבין, שאני הוא באמת בן המלך ואתה הוא בן השפחה באמת" ("מעשה בבן מלך ובבן שפחה שנחלפו", מתוך "סיפורי מעשיות" בעריכת ישראל הר, הקיבוץ המאוחד, 2001). דווקא העדרותה של ודאות מעין זו היא המעידה כי בין רסיסי אופיו הנרצע של גוליאדקין טמונים זרעי רציחתה של הזקנה. ומי שהעדיף להעלים מעין את היועץ הטיטולרי, קיבל בסופו של דבר עולם השורץ כפילים, בבואות ובני-בבואות שמקורם אבד, ותעלומת-תאומים זו היא הפעוטה בבעיותיו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ