בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביידיש זה נראה יותר טוב

דני רוזנברג שאב השראה מהסבא הפליט שלו שנזרק למלחמת 48', מיקי לאון הביא לתפקיד את הסבתא ניצולת השואה שאושפזה בשלוותה, איתי טיראן חיכה להתפרצות של פנטזיה ארוטית. במאי אחד, שני שחקנים וסרט ישראלי ראשון ביידיש שמתחיל במכת שמש

תגובות

שני יהודים אירופיים, עד לא מכבר פליטי שואה וכעת חיילים, נצלים בשמש על גבעה מדברית נידחת בעיצומה של מלחמת 48'. הם מצליחים לדבר זה עם זה אך ורק ביידיש, ודומה שאין בעולם איש מלבדם - הנאצים נותרו באירופה ובסיוטיהם, הפלסטינים כבר הוברחו מהכפרים והסמוכים, ואף המלחמה שבה נוטלים השניים חלק נשמעת כהד קלוש ממכשיר הקשר הצבאי. בלבו של מצב היסטורי וחסר היסטוריה זה נטוע סרטו החדש ויוצא הדופן של דני רוזנברג, "בית אבי" בכיכובם של מיקי לאון ואיתי טיראן, שיוקרן החל בשבוע הבא בסינמטק תל אביב.

גיבורי הסרט - מינץ ולולק - הם שני הפכים. מינץ (לאון), שזוף, שרירי ומשופם, מתכחש לעברו מאירופה וממציא עצמו מחדש כחייל ישראלי דובר עברית. לולק (טיראן), לעומת זאת, גרום וחיוור, נקלע למלחמה בטעות בעת חיפושיו אחר אהובתו מאירופה, נינה, שממתינה לו בחיפה. לולק הופך פקוד של מינץ על הגבעה ובין השניים נרקמת מערכת יחסים כוחנית, סדיסטית וגם ארוטית. התפתחות העלילה מצליחה לערער בהדרגה את ההנגדה השטחית לכאורה בין היהודי הגלותי ליהודי הציוני חדש.

"הכל מתחיל מהשריפה בשמש", מסביר רוזנברג בשיחה ביחד עם טיראן ולאון את החוויה שהניעה אותו לעשות את הסרט. "אף פעם לא הצלחתי להשתזף. החוויה הבסיסית של מי שנשרף לעומת הנערים השזופים היא מבדלת. בבסיס מי שנשרף לא יכול להיות חלק מישראל היפה, הם לא יכולים להיות נערי הפוסטר של הציונות. אפילו אם כיום חלק מהדימויים שבהם מתעניינים הם של גברים חיוורים, לא השתנתה התשוקה הבסיסית לאמץ את דמות הכנעני".

מקור השראה אחר שהיה לרוזנברג לסרט הוא תמונה של סבו מ-48': "רואים שלושה חיילים עומדים ליד גבעה בצד בית ערבי נטוש, בחלקי מדים מרושלים ומביטים בפחד אל המצלמה. בצד השני יש עז, ועל הגג עומד חייל, מחזיק תרנגול ומחייך. אני זוכר את המבט של סבא שלי, התלישות והניגוד שבין האתוס המלחמתי לבין המבט המפוחד בעיניים שלו".

"בשביל אדם שחי בפולין, להגיע למדבר זה בערך כמו לנחות על הירח", מסביר טיראן את זרותה של דמותו לסיטואציה. "זה משהו שאם לא ראית אתה לא יכול לדמיין. לולק שואל את מינץ איך נראים ערבים - כל אדם בקהל יודע איך ערבים נראים, אבל בשביל לולק הוא נחת בכוכב אחר. זה עולם של רוחות רפאים". "המקום שלולק נקלע אליו הוא חור", מוסיף לאון, "בכלל לא ברור מהו, ומה החשיבות שלו, נמצא שם מטורף שמפחד משדים. ברור שבסיטואציה כולה יש ממד חלומי".

חבורה של מטומטמים

ההחלטה שהשניים ידברו יידיש בסרט דרשה מאמץ לא מבוטל מהשלושה. רוזנברג כתב את התסריט בעברית, למד יידיש ותירגם את השורות באמצעות מוריו ובראשם מתרגם היידיש משה סחר. רוזנברג אף שזר בטקסט בדיחות ביידיש, כי ביידיש זה נשמע יותר טוב. למשל כשמאלצים את לולק להישבע לצה"ל, הוא אינו מבין בתחילה את משמעות המלה "נשבע" וחוזר ביידיש "נישט בא" (לא בא).

שני השחקנים למדו את השפה במשך חודשים כדי שיוכלו לשוחח זה עם זה ביידיש לודז'אית אותנטית: "היה חשוב לי לכתוב ביידיש לודז'אית", אומר רוזנברג, "כי היידיש שמדברים כיום היא הספרותית יותר, והיידיש הלודז'אית שמיליונים דיברו במזרח אירופה, נמצאת בתהליכי גסיסה מהירים. זו דרך לשמר את השפה הזאת, שהיא גם יותר עסיסית בגלל שדיברו בה".

"הסרט מספר על מאבק בין כמה תרבויות", מסביר רוזנברג את בחירתו לביים סרט ביידיש, "הוא מספר על הניסיון למחיקת הזהות האשכנזית, ולכן ההחלטה לדבר ביידיש נוקטת עמדה משמעותית". מדובר ככל הנראה באחד הסרטים העלילתיים היחידים שנעשו ביידיש מאז מלחמת העולם השנייה. רוזנברג הופתע מכך שחלק ניכר מהקהל צוחק למשמע היידיש שבפי השנייים בסצנות הפתיחה שאינן קומיות. "זו תופעה מעניינת שאנשים צוחקים בשלבים הראשונים", אומר רוזנברג, "כי הם חושבים שאם איתי טיראן ומיקי לאון מדברים ביידיש אז כנראה שאני צוחק על משהו. היידיש התקבעה כסייד-קיק של העברית".

שני השחקנים מספרים על המפגש הייחודי עם סחר שלימד אותם את השפה: "היה משהו פריקי בחוויה הזאת", אומר טיראן. "כשישבנו עם משה סחר בבתי קפה ועברנו על המשפטים, הוא לא רק לימד את המשפטים, אלא גם נתן את האינטונציות, אמר איך צריך להגיד את דברים. יש לי בסרט משפט 'אתה משקר' (דו ביסט ליגן), וראית שסחר נעשה כולו אדום כשהדריך אותי בו. הוא לא רק אומר את הטקסט, יש משהו אצלו שצועק אותו".

לדברי רוזנברג, העבודה על הסרט, ובעיקר ההאזנה ליידיש שבפי השחקנים, היתה חוויה מטלטלת עבור סחר עצמו: "אני חושב שהרגע המרגש ביותר בשבילי היה להסתכל על משה סחר עומד מול איתי", מספר רוזנברג. "הוא אמר, זה בדיוק הסיפור שלי, אתם מספרים את הסיפור שלי. הוא בעצמו היה חייל דובר יידיש. היתה תחושה שזה נותן פתחון פה לסיפורים שנדחקו אל שולי ההיסטוריה. בכל הקרנה, אנשים מבוגרים מאוד מתרגשים - לא בהכרח אשכנזים, היו גם מזרחים שבאו וזרקו ישר לקרבות".

קשיי השפה לא היו המכשול היחיד שעמד בדרכה של ההפקה, שהחלה כסרט גמר בבית הספר לקולנוע סם שפיגל והתפרשה על פני שלוש שנים. הצוות נאלץ להתמודד עם ימי צילום ארוכים בחום מדבר, קשיים רבים ותקלות בלתי צפויות.

באחד הימים נאלץ מפיק הסרט לנסוע לאזור ג'נין כדי לשאת ולתת עם גנב רכב, שלקח עמו את מכונית ההפקה שבה היו בגדיו של לולק, ובימים אחרים נאלצו כל חברי הצוות לסרוק את המדבר בחיפוש אחר שפמו הזעיר של לאון שנעלם. "השפה הזאת, המיקום המטורף והחום, היו קרקע ניסוי אינסופית לשלושתנו", אומר לאון.

בימי ההפקה הראשונים, רוזנברג אף העצים את החום כשניסה להקיף את השחקנים בשדה מראות שהחזירו אל פניהם את אור השמש מכל כיוון אפשרי והראו להם את עצמם. רק לאחר שהשניים החלו להיחרך מאור המדבר המרוכז, עד שלא הצליחו לגלם את דמויותיהם, הוגדר הניסוי ככושל והופסק (שוט אחד שבו השתמשו בטכניקה נותר בסרט).

"זו פשוט חבורה של מטומטמים", אומר טיראן על החוויה, "זה לא קשור לאידיאליזם ולא קשור לאמנות, מי שלא עצר את ההפקה הזאת חייב היה להיות מטומטם". הוא מתאר את הסט כמעין מנזר בודהיסטי: "כמו ויפאסנה, הצטמצמות של עצמנו. ככה זה נראה כשמרחו את מיקי בחצי סנטימטר מייק-אפ בחום של ארבעים מעלות, עם זבובים שאוהבים את האיפור כמו שדבורים אוהבות דבש".

הבית ברחוב כרמיה

באחת מהסצנות יורד טיראן מן הגבעה כדי לחפש מים, ונקלע לכפר פלסטיני חרב - ביקורו שם מפגיש בין הפליטות היהודית לבין זו הפלסטינית. רוזנברג מספר שכשחיפש בסיוע עמותת "זוכרות" (המנציחה כפרים פלסטיניים מלפני 48') אתר צילומים מתאים לסצנה זו, התחוור לו עד כמה נשכחה ההיסטוריה שאותה הוא מנסה לתאר. "מבחינתי היה לזה ערך לימודי - חיפשתי אתר של כפר פלסטיני מ-48' ועברתי עם המפות כמעט בכל נקודה בדרום שבה היה כפר. מספיק היה לי בית אחד, אבל גם את זה לא מצאנו. מדי פעם אתה רואה שיח או כמה אבנים".

הוא אף חיפש ומצא בירדן כפר שנראה כמו כפר פלסטיני נטוש, אך לא צילם בו עקב קשיים הפקתיים. לבסוף החליט לצלם בחירבת א-טואנה שבדרום הר חברון עם תושבי הכפר. "אני חושב שהם מאוד אהבו את התסריט", הוא אומר, "באתי כשכבר היו לי כמה סצנות מצולמות והם חשבו שנכון לספר על חורבן הכפרים. מבחינתם זה היה חשוב כדי לייצר מציאות כמה שיותר אותנטית. מעצב ערבי תרם תמונות של משפחה שלו וצילמנו גם בליפתא וליד יריחו".

למרבה האירוניה, בית המשפחה של לולק אינו אלא הבית שרכש אהוד אולמרט ברחוב כרמיה, שנותר אז ריק והיה פנוי לצורך הצילומים. "רציתי לייצר סצנות שבהן לולק מסתובב בכפרים והכל נטוש - עוד כפר ועוד כפר ועוד כפר", אומר רוזנברג, "אבל קשה ליצור את זה מבחינה טכנית. הסתפקתי בכניסה לבית אחד, ובסופו של דבר, גם בכפר האחד יכולתי לצלם רק שוט אחד שאפילו בו נאלצתי לטפל גרפית כדי להעלים עמודי חשמל. אין בארץ כפרים שנראים כאילו הם 48'". עם זאת, לא נואש רוזנברג מהשאיפה לשחזר את הפליטות הפלסטינית. הוא מקווה ליצור סרט המשך לסרט זה שבו לולק משוטט ומחפש את אהובתו בישראל של 48' - "אודיסיאה ביידיש", כהגדרתו.

המפגש בין הפליטות הפלסטינית ליהודית יוצר בסרט זה כמה מהאמירות הפוליטיות החזקות ויוצאות-דופן בקולנוע הישראלי. במפגש הראשון ביניהם מכריח מינץ את לולק להצדיע לו - הוא צועק לו "סאלוטיר!" (הצדע) באינוטנציה שקשה שלא לזהות עם זו של קצין נאצי. "זה קישור אוטומטי", אומר לאון, "המיליטנטיות של החייל הישראלי מתקשרת מיד עם זו של הנאצים. כשלקחתי את הטקסט התחלתי ליצור את הדמות הזאת של מינץ - אדם שהיה אמן, מוסיקאי, והמציאות שינתה אותו. הוא הפך להיות נאצי בעצמו".

טיראן מוסיף ואומר: "אם הסרט עושה שירות היסטורי זה ברגע הזה. כל בר-דעת צריך להסתכל על הרגע הזה ושם לעשות פוס. לדרוש שהפליטים האלה ילכו לפסיכואנליזה עמוקה לפני שהם עושים עוד צעד בהיסטוריה שלהם".

למרות המסר הפוליטי הנוקב, רוזנברג מדגיש שלא תיכנן לעשות סרט פוליטי מהזן הרווח. בעוד שסרטיו הקודמים "הטייפ האדום" ו"דון קישוט בירושלים" עסקו בסיטואציה הפוליטית הנוכחית בישראל - בהפרדה הגזעית בירושלים ובחומת ההפרדה, הרי שהנוכחי עושה זאת באופן מרומז יותר. שני הסרטים הוקרנו בלא מעט פסטיבלים בחו"ל, "דון קישוט בירושלים" זכה בציון לשבח בפסטיבל ברלין.

רוזנברג אף תולה את בחירתו בחוסר נחת מז'אנר הקולנוע הפוליטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש כסף מחו"ל שהולך אוטומטית למה שנקרא יורופיאן פודינג, (מימון אירופי), סרטים ליברליים לייט על המצב בישראל, שיהיו נוחים לעיכול לקהל האירופי שרוצה להרגיש צודק ומבין. החומה הפכה להיות קלישאה של כל כך הרבה יוצרי סרטים בחו"ל. ראיתי את זה לא מזמן בכנס בברלין - יושבים שם אנשים עם כוסות שמפניה - אחד רוצה לבנות את החומה מזכוכית, רקדנית פלמנקו רוצה לרקוד ליד החומה. יש משהו מביך באופן שבו כל אחד מהם ממנף את הסבל הפלסטיני כדי לקדם את האמנות-בולשיט שלו".

ובאיזה אופן עשית משהו שונה?

"אני לא בטוח שמצאתי נוסחת קסם והסרטים הקודמים שלי התמקדו בצד הפלסטיני של החומה, אבל הפעם היה נדמה לי שיש משהו כן ומעניין יותר בהסתכלות על עצמנו ועל ההיסטוריה שלנו".

מתי הם מתנשקים

לאון וטיראן מספרים שמשפחותיהם העניקו להם חלק משמעותי מההשראה לדמויות. "הדמות של מינץ היא די מסויטת", אומר לאון, "ולכן חשבתי בעיקר על סבתא שלי - ניצולת שואה שהיתה פרטיזנית, באה לישראל לבד ועבדה קשה. אשה שהיתה חזקה כל הזמן, עד הרגע שהתפרקה ואישפזו אותה בשלוותה. זו הדוגמה לטיפוסים של מינץ, אלה שלבסוף שילמו את המחיר על הסיטואציה שלהם".

טיראן עירב אף הוא את סבתו בהפקה: "דיברתי על זה המון עם סבתא שלי", הוא מספר, "היא מאוד התרגשה והתרשמה מהאותנטיות שלו. מה שהכי שימח אותי, זה שהסרט הצחיק אותה, בגלל שהיה בו לב והיה בו הומור שהיתה בו נשמה, לדעתי אי אפשר לעשות סרט כזה, בלי שהדברים האלה יהיו בו".

לדברי טיראן נרקם קשר עמוק בינו לבין הדמות שהוא מגלם: "אחרי הצילומים אמרתי לעצמי שאני מוכרח לגרום ללולק לצאת מהנשמה, שצריך להוציא אותו. יש בסרט משהו שרק נוגע באפוס כל כך רחב, אי אפשר שלא לחשוב ומה אם לולק היה פוגש חבורת ערבים על גמלים, ומה אם הוא היה רואה את הים. פתאום לולק הופך לקטליזטור שמעורר כל הזמן את השאלה 'מה אם...' החוויה שלי היתה לצלול לתוך הדמות, מתוך ביטול טוטלי של המציאות שסביבי".

למרות הסביבה המבודדת והסטרילית שבה נמצאות שתי הדמויות, האלימות של כל אחת נוכחת מהרגע הראשון של המפגש ביניהן: "היא באה לידי ביטוי במזוכיזם של לולק, בסדיזם של מינץ. השניים מחכים לרגע האלים", אומר לאון.

טיראן מציע נקודת מבט אחרת על היחסים ביניהם: "ברור שיש שם פנטזיה מינית סמויה. אני כל הזמן שואל את עצמי מתי הם מתנשקים. אתה הולך וכל הזמן מרגיש את זה באוויר. דווקא בסרטי מלחמה רואים את הגבר הישראלי בוכה. המקום שבו הבעת רגש יכולה להיתפס כלגיטימית הוא רק כשהגבריות מגיעה לשיאה. שם אני יכול לתת דרור למיניות, לרוך ולרגש". *



מיקי לאון (מימין) ואיתי טיראן ב"בית אבי". חצי סנטימטר מייק-אפ בחום של 40 מעלות


דני רוזנברג. פתחון פה לסיפורים שנדחקו לשולי ההיסטוריה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו