בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סין ורוסיה פתחו עידן חדש של רודנות

המשטרים האוטוקרטיים של רוסיה וסין, שב-1989 נראו כעושים דרכם לפח האשפה של ההיסטוריה, נולדו מחדש

תגובות

רוסיה פולשת, והשכנות בודקות את הקלפים המדיניים

ב-1989 הכריז הפילוסוף ומדען המדינה פרנסיס פוקויאמה על ניצחון הדמוקרטיה. במאמר "קץ ההיסטוריה?", הוא כתב שהרודנויות הגדולות והמאיימות של המאה העשרים, ברית המועצות וסין, נותרו מאחור; ואילו התאומים הסיאמיים, חירות ושגשוג, גברו עליהן. הציוויליזציה בחרה - בנו.

עתה בא קץ התיאוריה הזאת. בשבוע שעבר, בראותה את רוסיה פולשת לגיאורגיה ואת טקס פתיחת האולימפיאדה בבייג'ין, הכריזה כריסטיה פרילנד - עורכת המהדורה האמריקאית של "פייננשל טיימס" שסיקרה בעבר את רוסיה ואוקראינה - שהחל עידן חדש של רודנות.

אם לא עידן, אז זו לפחות עונה: אביב הרודנים, ולא רק של מפלצות מהליגה השנייה כמו זימבבואה, אלא של משטרי הענק שב-1989 היה נדמה שפניהם מועדות לפח האשפה של ההיסטוריה.

הסינים הפכו את האולימפיאדה שלהם לתצוגה אדירה של עוצמה אתלטית ושל יוקרה עולמית, מבלי שנאלצו לרסן את הדחף שלהם לדכא ולשלוט. מהמראות המרהיבים של טקס הפתיחה, דרך האח"מים הבינלאומיים הכנועים ועד היעדר המחאה שנאכף בקפדנות, זה היה אירוע ש"הבלגן הדמוקרטי" כמעט ולא נכח בו.

חירויות הפרט הוגבלו והבטחות שפוזרו לפני המשחקים, על התחשבות בנורמות בינלאומיות, היו שטר ללא כיסוי. כתב "ניו יורק טיימס" אנדרו ג'ייקובס עקב אחר אזרח אחד, שהרים את הכפפה וניצל את הרשות להפגין באזורים מסוימים בבירה הסינית. ז'אנג וויי ביקש את הרישיון המובטח, ונעצר מיד בחשד ל"הפרת הסדר החברתי".

מה שהדהים בהכנעה הרוסית של גיאורגיה הרברבנית לא היה הקלות או החוצפה של הדבר, אלא השחצנות שבה נעשה. לא מדובר רק בשני מחוזות נידחים ואפילו לא בגיאורגיה עצמה. זו היתה נקמה.

עוד לא שואה גרעינית

מתברר שאם 1989 היתה הסוף - של החומה ושל האימפריה הסובייטית, אם לא של ההיסטוריה - היא גם היתה התחלה.

אירועי אותה שנה יצרו מרירות בנשמה המושפלת של רוסיה ובלבו של איש לא היתה הטינה עזה יותר מאשר בזה של ולדימיר פוטין. הוא התבונן מנגד בהתפוררות האימפריה שלמענה ריגל. הוא נאלץ להקשיב לתוכחות המתנשאות של מערב עשיר וצדקני. הוא ראה איך ארה"ב כובשת בקסמיה את שכניו, פולשת לבעלי בריתו בעיראק, ומבחינתו, גם משחקת את אלוהים במפה הפוליטית של אירופה.

מבחינות אלה, פוטין מבטא את רגשות עמו. אפשר להניח, שהפופולריות מרקיעת השחקים שלו במדינתו גדלה עוד יותר עתה, בעיקר בשורות הצבא.

בסין, 1989 היתה השנה שבה הוצת ניצוץ ליברליות בכיכר טיינאנמן - וכובה מיד ביד רמה. זו היתה התחלה אחרת, או לפחות התחדשות: של נחישות סינית.

במאי אותה שנה, בשיא האופוריה בכיכר, ביקר מיכאיל גורבצ'וב בבייג'ין, ושתי השיטות של קומוניזם חדש התבוננו זו בזו. מפגינים סינים הניפו שלטים המהללים את גורבצ'וב כאלוף החירות שאליה חתרו. במקביל, התפעלה המשלחת הרוסית מהשפע בחנויות הסיניות, פירות הפתיחות הכלכלית נטולת ההתנגדות הפוליטית.

הסינים והרוסים זילזלו בדגם הניאו-קומוניסטי אלה של אלה, אבל מבחינות מסוימות חלה ביניהם דווקא התקרבות. שתי המדינות מאפשרות היום מידה מסוימת של יזמות וחירות אישית, כל עוד הן לא מאיימות על השלטון. שתיהן הבינו שאפשר ליצור יציבות פנימית כשמשלבים בין מעט חופש לפנייה לרגשות לאומיים ("הרחוב" הסיני לא הביע אהדה רבה יותר למפגינים הטיבטים מזאת שהביעו הבלוגרים הרוסים לגיאורגיה). ושתיהן גילו שאם אתה עשיר, הסיכוי שהעולם יפריע לך קטן יותר, מן הסתם.

שני הצדדים ליגלגו על נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, בשל חוסר האונים לכאורה שגילה. ניאו-שמרנים הזדעזעו מתמונות הנשיא המתלוצץ עם פוטין בבייג'ין, בשעה שטנקים רוסים נערכו בגבול גיאורגיה. בעיני הציבור שאוהד עמדות קשוחות, מראה זה, של נשיא שהפך את יצוא הדמוקרטיה למדיניות הדגל שלו, היה רגע של התקרנפות.

אחרים טענו שבוש עודד בעקיפין את היווצרות המשבר, בכך שהפליג בתמיכה בנשיא גיאורגיה המתלהם. בסוף השבוע הוא כבר החריף את התבטאויותיו ורוח של מלחמה קרה החלה לנשב.

אבל זו אינה רק בעיה של בוש. השאלה כיצד לנהוג במשטרים האוטוריטריים המתחזקים מטרידה גם את האירופאים, ותעמוד ככל הנראה בראש סדר היום של יורשו של בוש.

הפעם, פחד משואה גרעינית הוא לא - או עדיין לא - מה שמצר את צעדי אירופה מול יריבים המפגינים שרירים במזרח. למעשה, הסינים מתנהגים כאילו עברו כבר את שלב צחצוח חרבות של מעצמה עולה; במקום זאת, הם מרעיפים יוזמות דיפלומטיות על טייוואן ויפאן, ומנפנפים בעוצמת הון. ייתכן שהרוסים נמצאים עדיין בשלב ההתבגרות, שבו הם מאיימים, אבל גם פוטין מעדיף להשתמש בעוצמה הכלכלית מלווה בנשק הנפט.

בינתיים, ארה"ב מסובכת בעיראק ובאפגניסטאן, הניכור כלפיה בעולם גדל, והיא מקיזה דם בשורת משברים כלכליים. מסתבר שההיסטוריה חוזרת, והיא לא ממש לצדנו.

הכותב, העורך הראשי של "ניו יורק טיימס", סיקר בעבור העיתון את השנים האחרונות של בריה"מ



טנק רוסי בפראג, אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו