בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רב טוראי

נחום ברנע מספק לקוראיו הצצה מהנה על התנהגותם של המנהיגים, אך מוותר על אמירות מהותיות הנוגעות בתוכן, במדיניות, בכוונות ובמסקנות

תגובות

מסעותי עם פנקס טורים, מאמרים, סיפורים

נחום ברנע. הוצאת ידיעות ספרים, 343 עמ', 98 שקלים

לעיתונאי נחום ברנע יש שלושה נכסים מקצועיים בולטים: ראשית, כמובן, זו הנגישות הבלתי מוגבלת שיש לו לכל פוליטיקאי ישראלי בכל רגע נתון; שנית, זו יכולת ההתבוננות שלו בבני אדם, שניזונה מסקרנות בלתי נלאית, אמפתיה וניסיון חיים עשיר. והנכס השלישי, והוא אולי החשוב מכל, הוא החסינות שלו מפני יראת-כבוד: נחום ברנע מסוגל להתאהב בראש ממשלה - דומה שזה מה שקרה לו, שלא בטובתו, עם אהוד אולמרט - אבל הוא מתעקש, ובדרך כלל מצליח, שלא להיכנע לגודל התפקיד ולהילה שלכאורה אופפת את בן שיחו. גם בגיל 33, כשכתב על משה דיין, וגם בגיל 63, כשכתב על ג'ורג' בוש, הוא התעקש לראות בהם בשר ודם וגחמות, שומות ותבלולים, ולהבליט כל שטיק וטריק וטיק שלהם. הוא התבונן במנחם בגין, יצחק רבין, יצחק שמיר, אריאל שרון ושמעון פרס ואחרים (הספר נעדר אגב כמעט לחלוטין דמויות של נשים משמעותיות), מצא בהם את החולשות האנושיות, ואז הפך אותן ל"תכונת חתימה" - מאפיין שבאמצעותו הוא מסכם את האדם. ברוב המקרים - וזה אחד מסודות הצלחתו - המאפיין הזה מחדש משהו לקוראיו, מאיר את מושא הרשימה באור מפתיע.

רשימותיו של ברנע, שפורסמו בין אוקטובר 1977 לאפריל 2008, נאספו עכשיו בספר "מסעותי עם פנקס". הרשימות הודפסו בחמש אכסניות שונות: "דבר", "כותרת ראשית" (ברנע ייסד את השבועון וערך אותו ביחד עם תום שגב), "העין השביעית", מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" ועמודי החדשות של העיתון.

"דבר" של שנות ה-70, כמו "כותרת ראשית" של שנות ה-80 ו"העין השביעית" בעשור האחרון, הם במידה רבה "עיתוני כת" (cult publications) עם קהל מוגדר וויתור מודע על הסיכוי לתפוצה רחבה. "ידיעות אחרונות", שאל שורותיו הצטרף ברנע ב-1989, ושבזכות כתיבתו בו זכה ב-1998 לתואר "העיתונאי המשפיע ביותר ב-50 שנות המדינה", הוא כמובן מוסד מזן אחר. הצלחת העיתון, הבסיס הכלכלי שלו ומעמדו הציבורי, נובעים מנחישותם הבלתי נלאית של קברניטיו לרצות את הזרם המרכזי בדעת הקהל הישראלית. זה כמובן גם ההסבר לחולשת אמירותיו של העיתון.

ברנע הוזמן אל "ידיעות אחרונות" והתבסס בו כבעל כפולת עמודי פרשנות פוליטית בימי שישי בזכות ולא בחסד. הישגיו בשנים שבהן כתב ב"דבר", כולל הלקט עטור הפרסים "יורים ובוכים" (זמורה-ביתן, 1981), החידושים שהביא ל"כותרת ראשית" וכמובן מאמריו ב"ידיעות אחרונות", מדברים בעד עצמם, על כתיבתו זכה בשנה שעברה בפרס ישראל בתחום התקשורת.

עם זאת, השאלה שמתעוררת לנוכח הרטרוספקטיווה שמציע "מסעותי עם פנקס" היא עד כמה הפכה אכסנייתו הנוכחית, "ידיעות אחרונות", לכלוב של זהב לנחום ברנע. האומנם האיש, שמאמין בכל לבו שהנאמנות היחידה שלו כעיתונאי היא למקלדת, אכן הצליח להיחלץ מלפיתת "העיתון של המדינה"?

החפ"ש והרל"ש

"מסעותי עם פנקס" בנוי משבעה פרקים נושאיים. כל פרק ערוך בסדר כרונולוגי, ממאמרים ישנים יותר ועד לחדשים (בחלק מהפרקים יש מאמרים שפורסמו לראשונה באביב 2008, שבועות אחדים לפני הדפסת הספר): הפרק "סגל א'" מביא את רשמיו של ברנע ממפגשיו עם כל ראשי הממשלה של ישראל מאז מנחם בגין; "שביל ישראל" מוקדש לאנקדוטות וכתבות צבע, רובן מימיו ב"כותרת ראשית"; בפרק "לביירות וחזרה" רואים כיצד ברנע, שבהקדמה מגדיר את עצמו "טוראי" (מלשון טור בעיתון), כותב על לבנון מאז שנות ה-70 מזווית הראייה של חייל פשוט - זוטר אך דעתן, שותף סוד חלקי שמאייש עמדת תצפית קדמית; בפרק "הקוקו והקרוואן", המביא את מסעות ברנע בהתנחלויות, הוא מתמרן בזהירות בין סלידתו מהן כאבן נגף לשלום לבין האמפתיה שהוא רוחש למתגוררים בהן, שמאמינים שהם החלוצים-הערכיים שמבטיחים את עתידה של תל אביב; "מעבר לנתב"ג" מביא מבחר מרשימותיו של ברנע בשליחות "ידיעות אחרונות" לחו"ל; "סגל ב'" הוא ברנע לענייני ערבים (בעיקר הרשות הפלשתינית), ו"מפלס הדם" מוקדש לרשימות שנכתבו על עימותים, פיגועים וחיסולים שבהם נפגעו אזרחים, ישראלים ופלשתינאים.

לטעמי הפרק המעניין והמלמד ביותר בספר הוא "סגל א'". רשימותיו של ברנע על ראשי הממשלה - משולבות בו גם רשימות על דוד לוי ועל הרב ש"ך - מביאות לידי ביטוי את כל מעלותיו שכבר נמנו כאן: כך יוצא מנחם בגין אצל ברנע כבר ב-1980 כדמות ארכאית: הנה בגין לוגם תה בחלב במזנון הכנסת בגפו, הנה הוא מתמסר בקלות למניפולציות השקופות של נתינים נאמנים, הנה הוא מגייס את "בית אבא", יידישקייט ו"הכבוד היהודי" כדי לבנות לעצמו עוצמה פוליטית. את דעיכת בגין מצייר ברנע כנטילת אחריות דוממת לטעות חייו - האמון שנתן באריאל שרון אשר איחז את עיניו בעניין לבנון; ברנע לכד את תאוותו של משה דיין לכסף באוקטובר 1977; ושמעון פרס של ברנע חי בסרט כבר ב-1979, כשהוא בטוח, בתום סיור במחנה יהודה, שהשוק הירושלמי תומך בו והבחירות הבאות יפלו לידיו כפרי בשל; יצחק שמיר הוא פרנואיד שמשוכנע שההפרעות הקולניות בעצרות הבחירות שלו מ-1989 הן פרובוקציות של המערך (ובהערת שוליים שנוספה בדיעבד גם מתברר כצודק); הרב ש"ך מופיע בדמות נזיר סגפן ומנותק שמנהל דיון הזוי עם גרסה אידיאלית של מודרניות שמעולם לא התקיימה במציאות - התנצחות שאיפשרה לרב הישיש להתחפר יותר ויותר לתוך הפונדמנטליזם שהגדיר את דרך חייו; ואת דוד לוי תפס ברנע ב-1992 בעת ביקורו כשר החוץ בסין. גם שם, אפילו שם, בקבלת שבת עם צוות השגרירות הישראלית, הצליח לוי להתפמפז על עמישראל, צור ישראל וגואלו.

יצחק רבין, במאמר שנכתב למחרת הרצח, יצא אצל ברנע כאדם נגיש, נבוך - מרואיין ממושמע שהשיב לשאלות העיתונאי במישרין, הרגיש בנוח עם פרטים ובסופו של דבר נפל קורבן לתודעת השירות העמוקה שלו עצמו. ראש הממשלה בנימין נתניהו מופיע בספר בתפקיד הארכי-תכסיסן: ברנע מתאר כיצד הוא מתקשר ב-1998 לשר הביטחון שלו, אריאל שרון, בבוקר, אומר לו שיש עניין דחוף אבל הטלפון אינו די מאובטח ולכן עדיף שידברו בצהריים מקו אחר. בצהריים אריק מתקשר ואז מסביר לו ביבי שעכשיו הוא מדבר מסלולארי ויהיה טוב יותר אם ידברו בערב. בערב, כשהשניים מדברים בקווים מאובטחים לעילא, מסביר נתניהו לשרון שהנושא שעליו רצה לשוחח אתו הוא "לא לטלפון", וחוזר חלילה.

שרון עצמו מתואר במאמר מ-2003 כחשדן בלתי נראה, ממש בלש-גשש: מבט חטוף שמחליפים עיתונאי ושר מספיק לשרון כדי להבין שהנה מתרקמת הדלפה מישיבת הממשלה שלו. ואת אהוד ברק מאפיין ברנע ב-2007 כאיש בלי חברים ובלי נאמנות, שכנראה כבר לא ילמד אף פעם את חוכמת הרגישות לנפש האדם, ומסתבך בלי הרף ובלי צורך כי "כל הדחה שהוא יוזם מעוררת מהומת אלוהים".

ברשימותיו של ברנע על הפוליטיקאים הבכירים של ישראל אין כמעט מידע עיתונאי חדש. גם אם היה מחלץ במפגשים הללו אמירה שלא נאמרה לפני כן, או רסיס מידע מהעוזר או היועץ, ערכו החדשותי של פרט מידע כזה הוא מפוקפק, שכן ברנע יודע והמרואיין הבכיר יודע שגם הקוראים יודעים שכשפוליטיקאי מוביל נפגש עם עיתונאי כמו ברנע, יש כאן במקרה הטוב ניצול הדדי מחושב: המנהיג רואה במפגש עוד הזדמנות לספין. העיתונאי הוא השופר שמבסס בהזדמנות החגיגית הזאת את מעמדו כמקורב לשררה. והקוראים שם בתפקיד המציצים. כולם שמחים, אך גילויים גדולים לא צפויים ולא יוצאים לאור.

במקום מידע מוצק חדש ברנע מציע לקוראיו מנות גדושות של אינטואיציה בריאה, שבמקרים רבים מתבררת בדיעבד כנכונה - את ההשערות השגויות השמיטו מן הסתם בעריכת הספר.

מרחף כפרפר

נחום ברנע הוא אמן האינטימציה - הרמיזה הקטנה מתוך החדר שמביאה מידע "קטן": איך ראש הממשלה מתנהג במסוק ומה הוא מסנן מבין שפתיו ברגעי חרון. כיצד מברך שר הביטחון יריב. ממה מתעלם שר החוץ. מה באמת עושה המנהיג הבלתי מעורער כשלכולם נדמה שהוא מנמנם. ברנע אוסף מידע שרק לו יש גישה אליו, ומשתמש בו בחפץ לב ובכישרון. חלק מהרשימות שלו תפורות כולן סביב סוג מידע שכזה. כך, באמצעות הקרבה, הופכים כתמי הצבע של ברנע למהות כתיבתו על הקברניטים. לזה יש כמובן גם חיסרון גדול, שיש מי שיגידו שמאפיין בכלל את העיתון של המדינה: היא משחררת את הכותב מהצורך לנקוט עמדה. הקוראים קיבלו את ליטרת הבשר שלהם בדמות הצצה מהנה אל דל"ת אמותיו של המנהיג, ולפעמים גם אל נבכי נפשו. ומשבאו על סיפוקם הם מוותרים על אמירות מהותיות של העיתונאי - והמרואיין - על תוכן, מדיניות, דרכים, כוונות ומסקנות. ברנע נישא בכישרון על כרבולתו של גל הסקרנות הזה בנוגע לבני שיחו הבכירים, מצליח לרחף כפרפר אך לא מרבה להסתכן כדי לעקוץ כמו דבורה - ראו הלוליינות שלו סביב ההתנחלויות, או תהליך אוסלו, או פעולה בעזה. זוהי כנראה שיטת ההישרדות היחידה האפשרית למי שמבקש לשרוד יותר מעשור עם כפולת עמודים של פרשנות פוליטית בגיליון יום שישי של "ידיעות אחרונות". ברנע חי כדג במים בתרבות המיינסטרים הישראלית. הוא מכיר אותה היטב, ולכן אינו זקוק לחקור אותה באובססיוויות של אדם ברוך או בתשומת לב מבריקה כמו של דורון רוזנבלום. הישראליות שהוא מייצג זורמת בו בטבעיות, וכל מה שקוראיו רוצים ממנו זה להיות שם, להתרכז היטב ולתאר את מה שהוא מבין ממה שהוא רואה.

יכולותיו המרשימות בתחום הזה בולטות במיוחד על רקע חולשת כתיבתו כשהוא יוצא מגבולות המדינה. הפרק "מעבר לנתב"ג", שמאגד רשימות שכתב בעת נסיעות עיתונאיות לחו"ל, כמו גם הפרק "סגל ב'", שמוקדש לרשות הפלשתינית, הם החלשים בספר. הכתיבה בכמה מן הרשימות הללו נראית מכאנית ומסורבלת. ברנע מופיע בה כדמות שנתלשה מהאלמנט שלה, כמי שלא יכול לחכות עד שיחזור הביתה.

האתרוג שאהבתי

ברנע ועורך הלקט, אבנר אברהמי, החליטו משום מה להשמיט את התאריך המדויק ואת שם כתב העת שבו פורסמה כל רשימה לראשונה. זו החלטה תמוהה. ראשית היא מקשה על מי שיבקש להגיע לפרסום המקורי. שנית, כי עיתונאי, כמו כל כותב, נמצא בעת הכתיבה בדיאלוג עם קוראיו הפוטנציאליים. ערטילאי ככל שיהיה הקהל הזה ומעורפלים ככל שיהיו רעיונותיו של הכותב באשר למהותו, הדיאלוג הזה הוא משמעותי. ההקשר ההיסטורי, הפוליטי והספרותי - במובן הרחב של המלה "ספרות" - של הכתיבה חשוב לפחות כמו הכותב. לעתים יותר.

אהוד אולמרט, למשל, מוזכר בספר כעשר פעמים. הוא גיבור של רשימה אחת מדצמבר 2003, שבה הוא מתואר כממלא מקום ראש ממשלה, שתפישותיו המדיניות עברו שינוי דרמטי והוא מוכן לראשונה בתולדותיו להרהר ברצינות בחלוקת הארץ.

האזכורים האחרים שלו הם אזכורים חולפים. חלקם נייטרליים, שלושה מהם חיוביים במופגן. אין בספר שום אמירה שלילית על אהוד אולמרט. לא בהקשר של מלחמת לבנון השנייה. זה חשוב, כי נחום ברנע מוזכר לעתים כחלק מחבורה של עיתונאים בכירים שבחרו "לאתרג" את אולמרט ככל שזה הסתבך בחשדות פליליים. חלק עשו זאת לדבריהם כי חשו שמי שמנהל את ענייני המדינה, גם אם אינו צדיק מושלם, רשאי למינימום של שקט תעשייתי כדי לעשות את תפקידו בצורה סבירה.

איני מכיר את מערכת היחסים שבין ברנע לאולמרט, אם יש כזו, ולא התעמקתי בנימוקים של ברנע, אם היו כאלה, לעמדות שהוא נוקט כלפי אולמרט. אני הייתי מעדיף לחשוב עם זאת שהנטייה הסלחנית של העיתונאי המשפיע ביותר בישראל כלפי ראש הממשלה באה ממניעים תמימים יותר. אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון מאז יצחק רבין שמתאפיין ביכולת לקשור קשרי אנוש תקינים עם סביבתו. הוא אוהב אדם, אמפתי וסימפתי, מחשיב חברויות, מעורר נאמנות. הדברים הללו, אם לשפוט מכלל גוף הכתיבה של ברנע, חשובים מאוד גם לו.

ייתכן, אם כך, שנחום ברנע פשוט נפל קורבן לסיכון מקצועי שאורב לכל עיתונאי בכיר שמכסה פוליטיקאים מובילים: אחד מהם עשוי מפעם לפעם, רחמנא ליצלן, להתחבב על הכותב. חיבה כזו גם עשויה לגרום לעיתונאי, שלא ברצונו ולא בטובתו, להשעיה זמנית של חובתו הציבורית לכתוב באופן ביקורתי.

אגב ביקורת, במשך שבועות ארוכים ניהל נחום ברנע מעל דפי העיתון מערכה גלויה, שירדה לפעמים לפסים אישיים, נגד החשב הכללי באוצר, ירון זליכה, שהתלונן נגד ראש הממשלה אולמרט בפרשת מכרז המכירה של בנק לאומי. זליכה לא מוזכר בספר.

להוציא כל חפץ

הפרק האחרון בספר, "מפלס הדם", הוא הנוגע ביותר ללב, גם בגלל שברנע שכל את בנו יונתן ב-1996 בפיגוע בירושלים, אירוע שאין לו כל רמז, אגב, בספר או בכלל בכתיבתו של ברנע. כל הרשימות המופיעות בפרק הזה נכתבו אחרי ביקורים באתרים של פיגועים או חיסולים, או בעקבות שיחות עם בני משפחה קרובים אשר איבדו את יקיריהם. בכולן מופיע לפחות סיפור של מוות אחד, של ישראלי או פלשתינאי, ובדרך כלל יותר מאחד.

הרשימה החותמת את הספר מספרת איך ביוני 1967, כשגדוד המילואים שבו שירת ברנע עשה את דרכו הביתה בתום הלחימה ברמת הגולן, עצר המפקד את המסע ליד יריחו, הכריח את כל חייליו לפתוח את הקיטבגים, להוציא כל חפץ שבזזו בזמן הלחימה ולהעלות הכל באש. סיפור על כפרה שכאילו לא שייך לפרק - אבל בעצם שייך, ועוד איך.

הפרופ' דני רבינוביץ מלמד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ספרו האחרון "Mixed Towns Trapped Communities", על ערים מעורבות בישראל, שנערך ביחד עם דניאל מונטרסקו, יצא ב-2007 בהוצאת אשגייט בלונדון



נחום ברנע מקבל את פרס ישראל, יום העצמאות 2007. חסין מפני יראת-כבוד


רבין. נגיש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו