שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מהו המורה לספרות המתאים לתפקידו

עם פתיחת שנת הלימודים יאה להיזכר ביעקב פיכמן ואשר ברש, מכשירי המורים לספרות הראשונים בחינוך העברי בארץ, שהאמינו באפשרות לחנך לשירה ולתיעוב הפסולת בשירה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה קרינסקי

"לא עניתיך מיד, כי רבו החולים בין מורי בית ספרי ומוכרח הייתי למלא שעות, עד כי הייתי עשוק ורצוץ כל הימים. מרוב עבודת בית ספר (כידוע לך נעשיתי השנה כמעט מורה שלם) לא יכולתי להתפנות עד היום לחידושי" (גנזים, ארכיון חנוך ילין, תיק 279).

מכתב זה, שכתב אשר ברש ב-1934, מגלה פנים נעלמות באישיותו ובאישיותו של הנמען, יעקב פיכמן. שני אישים אלה, מכשירי המורים לספרות הראשונים בחינוך העברי בארץ, ידועים יותר כסופרים, כמשוררים, כמסאים, מבקרי ספרות, מתרגמים ועורכים. פיכמן ידוע לציבור גם בשירי הילדים שלו, כמו "אגדה" ("על שפת ים כנרת"), שהלחין חנינא קרצ'בסקי, וכן "היום פורים לנו" (פועה גרינשפן), "בשורה טובה הבאתי" (דניאל סמבורסקי), "הדבורה" (נחום נרדי), "אורחה במדבר" (דוד זהבי). לא רבים מכירים את מפעלם לטיפוח החינוך העברי בארץ ובגולה, את מאמציהם לפתח מסורות חדשות בתחום הכשרת המורים לספרות בתקופה הקריטית של התגבשות היישוב בארץ, את התחבטותם המתמדת בנוגע ליחס בין מסורות תרבות כלליות לבין צרכים לאומיים מקומיים, ואת התחבטותיהם בין שירה לחינוך.

את הכשרתו הפדגוגית קיבל יעקב פיכמן (1881-1958), יליד בלץ בבסרביה, בקורסים פדגוגיים בגרודנה. הוא עלה לארץ לראשונה ב-1912 והיה הראשון שהכשיר מורות לספרות בבית המדרש שנקרא לימים על שם לוינסקי. הוא לימד שם שנתיים; בשנתו הראשונה לימד ספרות חדשה, חיבור ותורת הספרות לכיתה של 25 תלמידות (נרשמו 28 והתקבלו 25), ובשנה השנייה לימד 22 תלמידות. פיכמן חש בתובענות של עבודת החינוך ובאיום שיש בה על השירה, וביקש למסור את תיקון החיבורים למורה אחר. המנהל, ד"ר ניסן טורוב, לא ראה את הדבר בעין יפה.

שאלת היחסים בין שירה לחינוך העסיקה את פיכמן רבות. במסה על משורר ומחנך אחר, נח פינס, כתב שחינוך שאין בו מזיגה של שירה, אינו חינוך. גדולי המחנכים היו כמעט תמיד גם משוררים. אולם, ציין פיכמן, החינוך אינו יכול להיות מלאכה נוספת. הוא תובע את האדם כולו. מהצד האחר, השירה גם היא קנאית ו"אינה סובלת אהבה נוספת על פניה". הרואה בחינוך שליחות ראשית, על כורחו מוותר על השירה. אם הוא ישר לב, עליו להכריע בין התחומים, ו"אין בחירה כזו נעשית בלב קל".

האיום על יכולתו לכתוב שירה גרם לו לימים לדחות את שיבתו לארץ. ב-1923 כתב לברש: "לא חפצתי עוד פעם לחיות כמו שחייתי עד עתה בא"י. אם אשוב לא"י אשב רק בכפר ואחיה עד כמה שאפשר חיי כפר. הרעיון על דבר עריכה ועל דבר עסקנות ספרותית מבהילני... ולוואי שייתנו לי מעתה לעבוד במנוחה. העריכה אוכלת אותי ממש. רק בשבילה נכשלתי בכתיבה שהיא למטה מכשרוני ולא פעם הטתה אותי מדרכי בכלל" (גנזים, ארכיון אשר ברש, תיק 49).

פיכמן לא האריך ימים כמורה בבית המדרש למורות. לאחר שתי שנות הוראה פנה לשליחות חינוכית, שנראתה לו לא פחות דחופה מההוראה עצמה. הוא נסע לאירופה כדי לבקר במוסדות חינוך עבריים מרכזיים ולהיפגש עם ראשיהם. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה. פיכמן נתקע באירופה עד 1919, ואת מקומו בבית המדרש למורות תפס אשר ברש.

פיכמן וברש האמינו בכוחם ליטול חלק במהפיכה הציונית ובעיצוב אדם חדש, אולם הם ביקשו להשיג את מטרתם לא רק באמצעות הוראה. היקף פעילותם בתחום החינוך, בעיקר של פיכמן, היה רחב ביותר: הכנת תוכניות לימודים וחומרים דידקטיים, כתיבה עיונית וספרותית. פיכמן כתב יצירות לילדים ולנוער ותירגם יצירות ספרות בשבילם. שלא כמשוררים אחרים, שתפשו את ספרות הילדים כמלאכה ארעית, פיכמן כתב ספרות לילדים כי האמין ש"עשרת הספרים הראשונים, שהילד אינו קורא אותם בלבד, אלא חי עליהם בבדידותו, הם המכוונים את דרכו בחיים יותר מכל דברי המוסר והפילוסופיה שיתעמק בהם אחר כך בבגרותו". ספרות ילדים טובה אינה צריכה אלא לכשרון, לזהירות ולמלאכה טובה.

פיכמן אף הכין חומרי לימוד למורים ולתלמידים בגילים שונים. מ-1910 ואילך הוציא באופן שוטף מקראות ספרותיות לתלמיד "עם תמונות לשיחות ומחלקה מיוחדת לעבודה בכתב" (הידועות הן "לשון וספר" "אלף בית"), שבהן בחר את המיטב מספרות מקור ותרגום. בעיניו היה זה תריס כנגד "הספרות המקולקלת", המציפה את הילד בתקופת התרשמותו החזקה ביותר. הוא כתב דרך קבע בכתבי עת מקצועיים ("הגנה, כתב עתי לענייני גן הילדים העברי להלכה ולמעשה", 1917) ובכתבי עת לילדים ("דבר לילדים" החל מראשיתו ב-1936), ערך כתבי עת לילדים ("ארץ" שבועון לילדים, 1921). וכן ייעד לנוער את הירחון הספרותי "מולדת" כדי למלא "צורך גדול בספרות בשביל ילדים מגיל 10-12" (ארכיון חינוך יהודי, תיק 9.7/90). פיכמן חיבר חומרים דידקטיים גם למבוגרים, הלומדים בשיעורי ערב, ואף "לחייל ולחיילת העבריים" ו"לעם".

אשר ברש דאג לתרגם יצירות מהקלאסיקה לילדים: רובינזון קרוזו, אוהל הדוד תום, סיפורי האודיסאה. "פלאי עולם" ואנציקלופדיה "עתידות" לנוער בעריכתו עדיין שמורים עמי על מדף הנוסטלגיה. ב"עתידות" שילב ברש גם ספרות יפה וגם פרקים מתולדות היישוב ומפעליו וגם פרקים מ"תרבות העמים" ומ"דברי אמנות". את פרקי "דפים קדומים" בכתב העת אני זוכרת במיוחד, בעיקר הודות לקטעים מ"הציפורים" לאריסטופנס (עם הערות והסברים ומבוא מאיר עיניים), שעשה עלי רושם עז בילדותי. היום היינו קוראים למורים אלה "יזמי תרבות".

לרבות מהשאלות שמעסיקות אנשי חינוך בכל הזמנים נתן פיכמן תשובות בחומרים שפירסם. מה טיב החומר הראוי להיכנס לאנתולוגיות הספרות לילדים ולנוער? מה יהיה קנה המידה לבחירתו? הוא יצא נגד אנתולוגיות "כל בו", האוצרות בתוכן את כל החוכמות והידיעות שבעולם. לא להקנות ידיעות הוא מבקש באנתולוגיות הספרות, אלא לחנך את הרוח: "לפתוח את הילד לשערי החיים והטבע" על ריבוי גוניהם ופניהם הכמוסים. בימינו אפשר לקרוא בעיתון על הצעתה של שרת החינוך יולי תמיר לעבור "משינון לחשיבה". והנה כבר בספר לימוד לתלמיד מתחילת המאה העשרים מדגים פיכמן "מהפיכה" שכזאת, בהציעו שאלות לעבודות תלמידים "לא מכאניות", אלא "מיוסדות על ניתוח הגיוני והשתתפות מחשבה" ("שבילים", אודסה 1916).

אותה שאלה שאנו שואלים היום - איך מקרבים את הנוער לספרות ולשירה? - שואל גם פיכמן במסה "חינוך לשירה". גיתה, הוא אומר, מייעץ לנו שנקרא כל יום לפחות שיר לירי אחד, שכוחו בהיותו תריס בפני חולין. אבל מה נעשה שמעטים נזקקים לשירה טובה? השיר הטוב, הוא טוען, נפסל דווקא מפני שהוא מחייב מאמץ ושיתוף נאמן מצד הקורא. רבים מחווים דעה על שירים, אך מעטים מבחינים בין שירה ללא-שירה. פיכמן האמין שאפשר לחנך לשירה, לתיעוב הפסולת בשירה, כפי שמתעבים זיוף במוסיקה, ולהערכת שירה טובה. חינוך לשירה תכליתו ההכרה ששירה טובה "רוצה להיות נכבשת על ידי התקרבות, התבוננות - התכשרות לה".

באותה רשימה הביא פיכמן מקרה שקרה לו. מנהל הגימנסיה בא להימלך בו בראשית שנת הלימודים בעניין מורה לספרות. הוא קבל על כך שהצליח למצוא מורים משובחים לכל הלימודים, ורק מורה לספרות בדומה לזה שיצא לפנסיה - אדם שהצליח במלאכתו כל כך, לא מצא. "איני מבקש מומחה יוצא מגדר הרגיל, אמר, כי אם אדם שהספרות תהיה ראש ענייניו לא בכיתה בלבד, כי אם גם בחיי נפשו בחייו האישיים"; שיהיה "קנאי לשירה" עצמה, ולא רק "קנאי למקצוע". מומחים שהירבו ללמוד ולהתכשר למקצועם יש לרוב, הוא טען, אולם מעטים הם הקנאים ליצירה העברית. האיש, הגיב פיכמן, היטיב להגדיר מהו המורה לספרות המתאים לתפקידו. שהרי בלא התלהבות טבעית למקצועו, טען, השיר עם כל ההסברים המוצלחים, נטול רוח חיים. תינטל ממנו היכולת להשפיע, ש"בלעדיה אין מדביקים את נפש הילד אל השירה" הטובה, האמיתית. שהרי דווקא היא זקוקה לסוגסטיה, כדי שהקורא יצא ממנה בנפש מלאה. אלא, מיצר פיכמן, השגת השירה מתוך זיקת נפש גדולה אליה - רק מעטים זוכים בה, "אלה הם לפי סגולות רוחם בעצמם אנשי יצירה" ("דבר", 10.9.54).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ