שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עידו הרטוגזון
עידו הרטוגזון

כבר 47 שנה שנלסון עובד על החזון שלו, מערכת ההפעלה Xanadu, שהינה לטענתו מתוחכמת לאין שיעור ממתחרותיה - חלונות, OS מק ולינוקס. על פי נלסון, חלונות ומערכת ההפעלה של מקינטוש הן השקר הגדול ביותר של עולם המחשבים, זוג תאומות זהות וחסרות דמיון שמציגות את עצמן בעורמה כשתי אלטרנטיבות שונות. נלסון הספיק אמנם לאורך השנים לעלות על העצבים של אקדמאים, אנשי תעשייה ואפילו אלו שניסו לעזור לו להגשים את החזון שלו, אבל אסור לזלזל בו. הילד הרע של עולם המחשבים נושא אתו רשימת הישגים שמציבה אותו בפנתיאון הדיגיטלי.

נלסון, שנחשב לאחד מחוזי המחשב האישי, כתב בשנות ה-70 וה-80 סדרה של ספרים שבהם קרא למהפכה שתשחרר את המחשבים מידי הטכנאים ותעביר את השליטה להמונים. אבל יותר מכל הוא ידוע כמי שהמציא כבר בשנות ה-60 את המושג היפר-טקסט, הטקסט המכיל לינקים שממנו מורכב האינטרנט.

הדפדפן הוא האויב

היה אפשר לשער שנלסון גאה בתרומה האדירה שלו להמצאת האינטרנט, אבל לא. "ההיפר-טקסט שיש ברשת הוא גרסה פשטנית מאוד של ההיפר-טקסט שלי", הוא אומר בראיון. לטענתו, ממשקי המחשב הנוכחיים נכשלו משום שהם לא מצליחים להשתחרר מהתבנית שמציע הנייר. המהנדסים בחברת Xerox PARC, שבנו את הממשק הגרפי המודרני הראשון בשנות ה-70, חיקו את הנייר משום שזו היתה המטאפורה היחידה שהמנהלים שלהם הבינו.

המקינטוש, שנבנה על בסיס הממשק ההוא, היה על פי נלסון עסקה עם השטן שחינכה את האנושות להאמין שזהו סוג הממשק האפשרי היחיד. אלא שלדבריו, "אנחנו כבר לא מוגבלים לנייר, ולכן אפשר לייצג מחשבות בחתיכות שקשורות זו לזו בהרבה דרכים שונות. העולם של המסך יכול להיות כל דבר, לא רק חיקוי של נייר. יש אלפי דברים אחרים שממשק גרפי יכול להיות".

XanaduSpace 1.0. פועלת למחצה

להיפר-טקסט של נלסון יש תכונות רבות שאבדו בדרך לאינטרנט המוכר לנו. הוא מאפשר שמירה וחזרה לגרסאות קודמות של הרשת, וחשוב מכל הוא בנוי לא כ"רשת של לינקים חד-כיווניים ושבורים", אלא על עיקרון שנלסון מכנה אותו Transclusion (פעולה שמשמעותה הכללת תוכן של מסמך אחד, למשל, במסמך אחר על ידי הפנייה). במקום שמידע יועתק שוב ושוב לאינספור מקומות ברשת בסדרה של כפילויות, הוא נמצא במקום אחד שאליו מתבצעת הגישה תמיד. ההיפר-טקסט של "קסנדו" מאפשר גם לקשר לחלקים ספציפיים ממסמך וגם לקשר ממלה אחת לכמה מסמכים שונים. מלבד זאת, הלינקים ב"קסנדו" הם דו-כיווניים, עוד מושג שלעכברי אינטרנט קשה בדרך כלל לתפוס.

כשמבקשים מנלסון להסביר מה זה לינק דו-כיווני, הוא נאנח ורוטן בליאות של מי שנשאל את השאלה שוב ושוב כבר עשרות שנים. "שים שתי חתיכות נייר על קיר. עכשיו חבר ביניהן. זה לינק דו-כיווני. אבל אתה לא יכול לעשות את זה בדפדפן. לכולם יש עכשיו את מסגרת הדפדפן הזאת בראש. הדפדפן מגביל את מה שאפשרי, ולכן מסגרת הדפדפן היא האויבת שלי".

בהתחשב בכל זה אפשר להבין מדוע הוא רואה באינטרנט מתחזה ערמומי ומזיק. למעשה, הוא כבר הבהיר בעבר שהאינטרנט הוא סוג של אסון. "הרשת היתה טובה מאוד למין האנושי, אבל היא היתה צעד בכיוון הלא נכון בשביל חשיבה והבנה".

הנייר לא הכיל

רעיון ההיפר-טקסט הופיע אצל נלסון דווקא מתוך אהבתו לספרות. "הייתי בן 16 כשהתחלתי לכתוב ברצינות והרגשתי לכוד על ידי הנייר משום שהרעיונות רצו לרוץ לכל הכיוונים, אבל הייתי צריך להחליט לאן להמשיך עם הסיפור. הרגשתי מתוסכל אבל לא חשבתי שהאשמה בי. חשבתי שזו בעיה עקרונית של טיפול ברעיונות. רעיונות הולכים בכל הכיוונים. השאלה היתה איך אפשר לייצג רעיון שהולך בכל הכיוונים. אז לקחתי קורס במדעי המחשב ופתאום היה ברור לי שזו הדרך".

נלסון התחיל לעבוד על מערכת ההפעלה שלו כבר ב-1960, והרטוריקה הכובשת שניחן בה הצליחה לכבוש מאז שוב ושוב דורות של מהנדסים שנשבו בחזונו. אלא שהניסיונות החוזרים ונשנים ליצור את "קסנדו" עלו על שרטון פעם אחר פעם בנסיבות שונות ומשונות. "הבעיה היא שקשה למנף את הפרויקט הזה כי אני לא איש מחשבים. היו לי חמש או שש התחלות שונות", הוא אומר.

הכישלון בן 47 השנה של נלסון עורר כבר לעג והשערות שונות. במעין אינטואיציה נבואית הוא בחר את שמה של התוכנה, שמעולם לא באה אל סיומה, מתוך שיר בלתי גמור של קולרידג', שבהקדמה לו מקונן המשורר על חוסר היכולת לסיים את הכתיבה. עם השנים הלכה ורווחה הדעה שכמו השיר של קולרידג', גם העבודה על "קסנדו" של נלסון נועדה שלא להסתיים לעולם.

ב-2007 יצאה גרסת XanaduSpace 1.0, אך היא חלקית בלבד ופועלת רק למחצה. בגרסה, שאפשר להוריד מהאתר xanarama.net, ניתן לצפות בטקסטים, אך לא לערוך אותם. עם זאת, היא מאפשרת לראשונה להתרשם בפועל מהחזון של נלסון. כעת הוא קצר רוח לקראת יציאתה של הגרסה הבאה שתאפשר לערוך מסמכים בחלל ההיפר-טקסט.

ההתרשמות שלי מקסנדוספייס לא החלטית. כשניסיתי אותה לראשונה חשתי מאוכזב. נדמה היה כי החלום החמקמק של "קסנדו" מתוק יותר מהגרסה הנוכחית. אבל אחרי שימוש נוסף עלו בי מחשבות אחרות. האם בחומר הגלם הבלתי מלוטש הזה גלומה באמת אלטרנטיווה רדיקלית לממשק כפי שאנחנו מכירים אותו? אבל גם אם התשובה לכך חיובית, האם אנחנו מוכנים לוותר על כל מה שלמדנו על ממשקים עד היום ולצאת ליקום חדש ולא מוכר? האם "קסנדו" לא איחרה את המועד?

גם טד נלסון כבר לא כל כך בטוח מה יקרה כשקסנדו תצא לרשת והאם היא תצליח לשנות את העולם. "אני לא מתעסק בתחזיות", הוא אומר. אבל עדיין יש לו חלום. "כשקסנדו תצא, החלום שלי הוא למכור אותה לאנשים הכי אינטליגנטים בעולם. זה עדיין מליונים של אנשים".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ