שרון סטון של המזרח התיכון - ספרים - הארץ

שרון סטון של המזרח התיכון

שירה סתיו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שירה סתיו

קסם על ים כנרת יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים, 134 עמ', 88 שקלים

"קסם על ים כנרת" ראה אור לראשונה ב-1994, בשם העט רויטל בק. כעת פורסם הספר בשנית בשמו של מחברו האמיתי, אולי בזכות הפריחה היחסית שיורם קניוק זוכה לה בשנים האחרונות, מאז פרסום ספרו "חיים על נייר זכוכית" (ידיעות ספרים, 2003). זו אינה הפעם הראשונה שקניוק משתמש בפסוודונים: קדם לכך "ערבי טוב" מ-1984 שפורסם בשם העט יוסף שרארה, בנם של אב ערבי ואם יהודייה. עשר שנים אחר כך בחר קניוק להתחבא בפרסונה של צעירה תל אביבית רצחנית ופרובוקטיווית, באותה שנה שבה הוקרן לראשונה סרטו המשפיע של אוליבר סטון "רוצחים מלידה".

הספר כתוב כמונולוג מתמשך מפיה של נערה בשם בוקובסקי (האסוציאציה למשורר צ'רלס בוקובסקי אינה מקרית), שרוצחת לילה אחד את הוריה בעזרת מגהץ חם, מסיבות של ריגוש ואסתטיקה. עם החופש והעושר החדשים שמקנה לה היתמות, היא מתחילה לנדוד בין חוויות חיים מוקצנות ובמקומות שונים, ורוצחת בדרך עוד כמה אנשים.

העלילה של בוקובסקי פיקארסקית לחלוטין, והיא עוברת במהירות, ב"קאטים" קולנועיים פתאומיים, בין שלל תחנות קיומיות - רצח, דת, זנות, התנזרות, אמנות, ספרות, שכול, פשיעה, התאבדות, חיי נישואים ועוד ועוד - כמו תיירת, מבלי שאלו נצברות בה או מעצבות אותה מחדש. הדמות עשויה במעשה מונטאז', והתפרים בין הסביבות השונות המרכיבות את חייה גסים ובולטים. למרות האירועים ה"קשים", בעיני הספר משעשע, לא מזעזע. התחושה היא שנכתב במהירות, ללא תכנון מדוקדק, ושקניוק הניח לדמות שהגה להוליך אותו לאן שרק רצתה, בלי שידע עליה יותר ממה שהיא כבר יודעת על עצמה.

היום, כשאורלי קסטל בלום היא אחת הסופרות המרכזיות והמוערכות בישראל, אפשר לומר שיש חלל תהודה מתאים לכתיבה של קניוק, לחוש הקצב שלו, לקופצניות, עם המשפטים הפרועים והמפתיעים, שאף פעם אי אפשר לנחש איך יגמרו: "הוא היה מטלפן כל יום. משאיר הודעות. שלח פרחים. שלח מלח. שלח קופסה עם קונדומים. שלח ספר עם צילומי עירום" או "הייתי שחקנית בתיאטרון של סירי לילה וילדתי תינוק מת". יש לו גרוב טוב, לקניוק.

גם בספר הזה כותב קניוק מחוץ לזרם המרכזי של הספרות העברית, שמאוהבת במלאות ריאליסטית ובדמויות פסיכולוגיות עם נפש ומניעים מורכבים. קניוק קצת מלגלג על כל זה, ומתעקש על כתיבה אנטי-פסיכולוגית (בשלב מסוים אומרת הגיבורה: "קראתי ספר שאני לא זוכרת מה היה שמו, חדש שרק יצא ועשה לי בחילה. מלא רמזים בשביל מורים לספרות ומבקרים"). בין לבין הוא מלגלג גם על מרכזיות הלאומיות, כשדווקא בוקובסקי היא שהופכת ל"נציגה של ישראל היפה והשפויה" בארצות הברית. אהובה היחיד של הגיבורה הוא עובר בצנצנת בשם פוטונובסקי, שאינו אלא פארודיה מהופכת על "המת החי", אולי הסמל האובססיווי ביותר בספרות העברית, מאלתרמן ועד בכלל: "חשבתי על פוטונובסקי, על איזה כיף זה לא להיוולד ובכל זאת להיות קיים ללא יכולת למות אף פעם... נחשבתי למתה בעיני עצמי ולא חיה. כאילו אני פוטונובסקי שאינו רוצה ואינו יכול להיוולד או למות".

בעמוד הפתיחה לספר הוסיף קניוק פסקת מבוא קצרצרה. היא מספקת חרך הצצה קטן אל נסיבות כתיבתו: "לפני כחמש עשרה שנים כתבתי את הספר הזה בשמה של רויטל בק. רציתי אז להבין מדוע קוסם הרוע. בתקופה ההיא לימדתי בבית ספר תיכון כמורה-סופר ושאלתי את תלמידיי מדוע אנשים אוהבים כל כך סרטים אלימים. נערה יפה עם עיניים כחולות ורכות ענתה לי במין לחש נעים, 'כי אלימות היא סקסית'. אולי הספר נכתב כדי להבין את השילוב הזה, של האלימות והסקסיות", כותב קניוק.

אך נדמה לי שמה ששילהב את דמיונו של קניוק לא היה השילוב בין האלימות לבין הסקסיות, אלא דווקא מה שנראה לו כנתק שאי אפשר לגשר עליו, בין יופיה הרך של הנערה ההיא לבין המשפט הפרובוקטיווי שאמרה לו. אותו נתק תודעתי בין נשיות וכוח, שהצביע גם על הפער, המכאיב אולי, בינו לבין אותה נערה. האפיזודה הקטנה שהציתה את כתיבתו של הספר המוזר הזה מסגירה משהו מן הסקרנות האירוטית לנוכח התלמידה הרכה, היפה והסקסית (אחת הדמויות הנרצחות ברומן היא של מורה חתיך ועוגבני המנהל רומנים עם תלמידותיו).

הסקרנות האירוטית היא בעוכריו של הספר, שכדי להיכנס לדמות של אשה בוחר דווקא במין ואריאציה מקומית לשרון סטון מ"אינסטינקט בסיסי", עם כל ההיקסמות האינפנטילית מאשה קרת מזג, חמה במיטה, גאונית ואלימה. אשה שהאיבר הדומיננטי בגופה אינו אחר מאשר הכוס הרטוב, שלא מפסיק להירטב ולהתייבש לאורך כל הספר, עשרות פעמים, על פי תנודותיה ומצבי רוחה. זה כמעט תמיד הסימן המובהק לגבר שכותב בדמות של אשה, אותה התמקדות מטופשת בכוס ובשדיים, כאילו היו חזות הכל.

גם סטריאוטיפים אחרים של נשיות לא חסרים כאן, כמו הקפריזיות השולטת בחייה של הגיבורה, והחוסר בידיעה עצמית. וכמו כל אשה סטריאוטיפית, גם הגיבורה של קניוק מוצאת לבסוף שלווה לנפשה באימהות בלבד. אמנם, זו אינה אימהות ממשית, אלא אימוץ של גור חתולים, ובכל זאת - רק הדאגה לזולת מצליחה לחלץ ממנה סוף סוף קצת רגש: "אני מנגנת, לפעמים יוצאת, ואז נבהלת, חרדה, מה יקרה לו... פתאום אני נורא פוחדת שהוא ימות לפני, ופעם אחת בחיים שלי נפתחו לי מבפנים העיניים ובאמת בכיתי, ומה זה דמעות. הן חיכו שנים ונזלו כמו ברז".

מה שבכל זאת מציל את הספר מן הסטריאוטיפיות שלו זה העובדה שקניוק לא לוקח את כל זה או את עצמו ברצינות רבה מדי. הוא מביט בגיבורה שלו סקרן, חרמן, ובעיקר משועשע, בדיוק כמו הבלש שחוקר אותה בספר. הנה מה שאומרת בוקובסקי על אותו בלש: "לספל הקפה שהשאיר היה ריח של זיעה גברית, ליקקתי אותו, הייתי מוצצת לו כך שהיה לא רק צועק, היה הורג אותי מרוב עונג. אבל מה כבר גברים מבינים בנשים". אז קניוק כנראה לא מבין בנשים, או לא מבין שאין דבר כזה "להבין בנשים". לפחות הוא יודע שהוא לא מבין, וקצת צוחק על עצמו בגלל זה. אבל לכתוב הוא יודע.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ