בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קדוש בעל כורחו

דיכאוני ופסימי, סופר עברי שלא התנכר ליידיש, ציוני שמתח ביקורת על הציונות, אהוב הנשים שזהותו המינית לא ברורה - פרופ' אניטה שפירא מנסה לפענח כיצד הפך ברנר לסמל עוד לפני הירצחו. בביוגרפיה חדשה היא מציגה אותו כמין "יורודיבי" מן התרבות הרוסית: קדוש נזירי בעל נפש גדולה, שמותר לו לעשות מה שאסור לאחרים

תגובות

...נפתחה הדלת, מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה השתטח אפיים ארצה, הילקה את גופו, קם והסתלק בחיפזון.

(מתוך "ברנר בלונדון" מאת אשר ביילין, הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד)

בתיאור הזה, החושף באור מטריד את הסופר שהפך, לאחר שנרצח ב-1921, לסמל אפוף מסתורין ונערץ, נפתחת הביוגרפיה החדשה שכתבה אניטה שפירא, "ברנר - סיפור חיים". לאורך הספר כולו היא מקלפת כך את ההילה שמעל לראשו של יוסף חיים ברנר, מגוללת את סיפוריו, אהבותיו ושנאותיו, ומודעת לכך שלא תוכל לענן המיסטי שליווה את חייו ואת מותו.

זוהי הביוגרפיה השלישית שכתבה שפירא. אחרי שני הכרכים עבי הכרס שתיעדו את חייו של ברל כצנלסון פירסמה את "אביב חלדו" על יגאל אלון, והתקשתה להסתיר שאותו, מפקד הפלמ"ח הנערץ, היא אוהבת פחות מאשר את ברל וברנר, עמודי התווך של התשתית הרעיונית של תנועת העבודה. אולי מפני שאלון כל כך ישראלי, ואילו הם נשאו על כתפיהם משא כבד של גלות, ואצל שניהם הפגמים גלויים, בולטים וידועים, וכל כך אנושיים.

ומבין השניים האלה דומה שברנר חביב עליה יותר, דווקא משום שבניגוד לדימוי הסטריאוטיפי שהלבישו עליה, היחס של שפירא אל הציונות, בכל ספריה, מורכב ומתלבט. אבל ברנר איפשר לה להעז לעסוק בחומרים ספרותיים ולנסות לרדת לנבכי נפשו של גיבור הביוגרפיה שלה גם דרך הטקסט הספרותי, וריתק אותה גם מפני שאישיותו נשארה עד היום בגדר חידה. בערב עיון שהשתתפה בו לפני שנים אמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ ש"ברל היה פוליטישן". "ברנר", היא אומרת, "לא היה פוליטישן, הוא היה סוג אחר של בן אדם. למרות שהיו בין השניים המון השקות בעולם הרוחני".

אין ספק ש"ברנר" סוגר מעגל עם "ברל, ביוגרפיה", שיצא לאור לראשונה לפני 28 שנים (גם הוא בהוצאת עם עובד). ברל הוא הראש והגוף של תנועת העבודה, ברנר הוא הנפש שלה. כמעט אירוני, ובהחלט מפתיע, שהנפש הזאת מסוכסכת עם העולם ויותר מזה עם עצמה במידה כזאת, שהטקסטים נשארו פתוחים לכל פרשנות: מציונות לוהטת ועד הסתייגות גמורה ממנה. שפירא מצטטת בספרה בהרחבה מכתבים וקטעי מאמרים שבהם הגיב ברנר בזעם על הביטוי "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" והזהיר כי לערבים תושבי ארץ ישראל רגש לאומי חזק. ספרו "שכול וכישלון" אף נחשב בגידה ממשית בערכי הציונות.

על ערכם הספרותי של הטקסטים, עם זאת, אין חילוקי דעות. אף שברנר לא מככב ברשימת רבי המכר, דומה שאין עוד סופר עברי שנכתבו עליו ספרים, מחקרים, מסות ורצנזיות רבים כל כך, ואין עוד סופר שמצוטט כמוהו בכתבי סופרים ותיקים וצעירים. "ברנר הוא אייקון בעיני קבוצות שונות זו מזו בתכלית", אומרת שפירא. "תמיד היה. פעם סמוי ופעם גלוי. היתה תקופה שרק בתנועת הנוער קראו אותו, ולאו דווקא את הספרות אלא כמה מאמרים פובליציסטיים, שאת חלקם הוא כתב כשהיה בן 18. 'הוא אמר לה' היה טקסט כמעט פולחני. הוא חזר לתודעה הישראלית כסופר בדור של דן מירון וגרשון שקד, ומכאן רק המשיך לפרוח. בשנים האחרונות יש לברנר תחייה מחודשת במחוזות אחרים, 'שדמות' במדרשת אורנים, למשל, והרחק משם. הנטייה הרוחנית שאכן היתה לו, מזמינה פרשנות אקזיסטנציאליסטית ורוחנית".

קצוות פרומים

אכן יש תחייה. בתנועת הנוער העובד שוב קוראים ברנר, פרופ' אבי שגיא כתב ספר שטוען שברנר אקזיסטנציאליסט יהודי, ואריק גלסנר, במאמר ביקורת על אותו ספר, הסביר מדוע ברנר מדבר כל כך אל אנשים שעזבו את החיים לפי ההלכה. שלא לדבר, כמובן, על "עד הסימטה הטבריינית" של מנחם ברינקר ו"גם אהבתם גם שנאתם" של חיים באר ועוד ועוד.

נראה שכל אליטה, ציונית ואנטי ציונית, דתית-מתחלנת או חילונית-"מתחזקת", יכולה למצוא את ברנר "שלה", זה נכון?

"בהחלט. כל אחד יכול למצוא בספרות ובהגות שלו עדויות להשקפת עולמו", אומרת שפירא. "ברנר היה אדם בעל קצוות פרומים. לא פעם הוא אמר ממש דבר והיפוכו, ובאותו להט עצמו. במשך הכתיבה ניסיתי לעמת בין מה שהוא כתב או אמר לבין מה שהוא הקרין במציאות. עד יומו האחרון הוא אמר דברים נעלים בשבח המפעל הציוני ובמקביל טען שהוא לא מאמין בו, שארץ ישראל היא עוד גלות ואין שום הבדל בינה לבין הגלויות האחרות.

"אבל קיים גם הרובד הנסתר: הוא מזמין את אחיו ואחיותיו לחיות כאן, וכשאשתו, חיה ברוידא, לוקחת את בנם אורי לאירופה, הוא ממש חולה מזה. הוא אומר לה במכתב, שניכר בו שהוא שרוי בדיכאון עמוק כשהוא כותב אותו, 'למה שאורי לא יהיה כאן ויגלגל גלגלים בנחלת בנימין כמו כל הילדים?' ברנר מודע לכל הפרכות והסכנות הטמונות בציונות; הוא לא חדל לומר שהעם הזה לא מסוגל בכלל לחיים נורמליים, עצמאיים, מנותקים מתלות באחרים, ובניגוד לאחרים הוא לא חדל לראות את הבעייתיות שבמפגש עם הערבים. אבל ברובד האחר, בעמקי הנשמה, הוא נקשר למציאות הזאת המבולבלת, הרב-משמעותית והמסוכנת. הוא מוצא בה את מוקד החיים".

והקוטביות הזאת, את טוענת, היא חלק ממחלה.

ברנר ואשתו, חיה ברוידא. איפשרה לו לשמור על הבדידות שלו
"אני נזהרתי מלקרוא לזה הפרעה דו-קוטבית, אבל זה בהחלט היה דיכאון. כשהתחלתי לכתוב את הספר, שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו היה קיים אז פרוזאק: האם ברנר היה ברנר? המעגליות הזאת, שהיא חלק מן המרקם הנפשי שלו, סיקרנה אותי מאוד-מאוד. לא מצאתי תשובה לשאלת הקשר בין הדיכאוניות ליצירתיות. הסבירו לי שאדם ששרוי בדיכאון לא מסוגל לכתוב, ואילו אצל ברנר היה משהו מוזר - הוא היה בלי שום ספק בהתקף דיכאון, וישב וכתב 18 שעות ביממה! או שזו היתה הדרך שלו להיאבק בדיכאון, או שזה היה משהו אחר - אני באמת לא יודעת".

לפי מה שאת מתארת בספר זה לא רק דיכאון. יש איזה פסימיזם שעובר כמו חוט שחור בחייו ובהשקפת עולמו, וגם פרנויה - הפחדים שהתעוררו אצלו ביחס לאורי הקטן מיום היוולדו, למשל.

"אנשים במצב נפשי כזה רואים לעתים בילד השלכה של עצמם. היה קשר נפלא בין השניים, אבל לברנר היו חרדות נוראות. כל מחלת ילדות הכי קטנה הפכה אצלו למשבר זוועתי. הוא חשש לחייו כל הזמן. אבל האהבה מבצבצת שם בכוח עצום מתוך החרדות, ואני כל כך אהבתי את התיאור איך הוא ואורי הקטן נוסעים לירושלים, אחרי הכיבוש הבריטי, לבדיקת מלריה בתחנת הבריאות שם. למה מלריה? הלוא ברור שאין לו מלריה, ולבסוף גם התברר שאין לו מלריה, אבל ברנר חיפש הסבר להתקפי החום של הילד, ועלה איתו לירושלים - בתקופה ההיא זה כל כך לא מובן מאליו".

האהבה לאורי היא גם הקשר היחיד שנשאר לו עם חיה, שהיחסים ביניהם, כפי שאת מתארת, קשים ולא מפוענחים, כמו כל יחסיו עם נשים, בעצם. את אומרת ממש במפורש שכל הנשים שהוא נמשך אליהן היו כאלו שלא היתה אפשרות לקשר זוגי איתן, ואפילו חיה איפשרה לו לשמור על הבדידות שלו. יש כל הזמן רמז עבה לבקשת קרבתם של גברים.

"כל הזמן עקבתי אחרי האופציה הזאת, גם ביצירה וגם בחיים. הבעייתיות ביחסים עם הנשים יכלה לנבוע מזהות מינית לא ברורה, מדו-קוטביות, כמו בכל התחומים האחרים. אני לא הייתי קוראת לזה הומוסקסואליות, אבל כן, בהחלט, יש רמיזות הומו-ארוטיות ברורות מאוד. גם בעניין הזה אפשר היום לקרוא את ברנר אחרת לגמרי מן הקריאה של בני דורו. כבר היו מי שהראו איך מתפענח הטקסט בקריאה קווירית, פתוחה, שלא תוחמת את מיניות האדם ואת ההעדפות הגבריות".

שבע השנים השתוקות

פרופ' אניטה שפירא, שפרס ישראל רק אישש את מקום הכבוד שקנתה לה בחקר ההיסטוריה הציונית, מצטיירת כחלק משמנה וסלתה של הארץ הזאת. אולי מפני שמעולם לא הסתירה את העובדה שמצבה הכלכלי מצוין, ואף אמרה באחד הראיונות (בתשובה לשאלה על נשים באקדמיה), שאלמלא היתה נשואה לאיש עסקים מבוסס ספק אם היתה מגיעה לדרגת פרופסור באוניברסיטה. מבקריה נטפלים לא פעם לדימוי הזה, ומבלבלים בינו לבין משנתה.

הביוגרפיה "ברנר - סיפור חיים" משלימה עוד שלב במה שמצטייר כמפעל חייה של שפירא, היסטוריונית שמסוגלת לכתוב סיפור שופע חיוניות ומרתק, שגם ניצב איתן על רגליים מחקריות ועל ידע אקדמי עצום. כתיבתה מתאפיינת, עם זאת, באיפוק. פרק הרצח של ברנר, החושף תעלומה לא פתורה (מדוע יצא ברנר מן הבית ממש אל פני הסכנה הידועה מראש), מוותר על ההזדמנות לחולל שערורייה. גם כששפירא מדברת על נטיותיו המיניות של ברנר ועל הדיכאון שלו, היא לא נשמעת כמי שנפלה על תגלית רכילותית מסעירה.

איפוק גדול אפילו מזה היא נוהגת בחייה הפרטיים. "באנו לארץ ב-47'", היא מתחילה את הסיפור כאילו משם הוא מתחיל, "כשתלו את שני הסרז'נטים. היו 'כלניות' בכל פינה, ואמא שלי אמרה געוואלד, לאן הגענו. היתה לי בובה גדולה, ושוטר בריטי חשד שאנחנו מחביאים בתוכה משהו ופתח אותה לכל האורך".

אבל שפירא נולדה ב-1940 בוורשה, ועל שבע השנים שעברו עד ליום שבו עמדה בנמל חיפה והתבוננה בשקט בשוטר הבריטי המפלח לה את הבובה, היא מסרבת לדבר. "נולדתי ברחוב אורלא 5 בוורשה. אני זוכרת. קצת. אני לא רוצה לדבר על מה שהיה אחר כך. הבטחתי לילדים שלי שאכתוב פעם את הסיפור כולו. הם ביקשו. עד שלא אכתוב, לא אדבר. אני רק יכולה להגיד שתמיד מלווה אותי ההתפעלות מיכולת ההסתגלות של ילדים לתקופות משבר. אני מביטה בנכדי ואני מאושרת שלא יצטרכו לעמוד במצבים האלה. יש לי חיים טובים מאוד. אני בת מזל".

על השנים הראשונות שלה בארץ היא מדברת בחפץ לב. "גרנו ברחוב יבנה בתל אביב בחדר עם מרפסת, מטבח משותף עם עוד שתי משפחות ושירותים משותפים עם שלוש. ראיתי פעם דירת שלושה חדרים ופסנתר והיא נראתה לי סמל האריסטוקרטיה. אחר כך עברנו ליד אליהו, לדירת חדר עם מטבח במרפסת קטנה. המורה בכיתה אל"ף החליפה לי את השם לחנה, אבל בכיתה בי"ת החלפתי אותו בחזרה".

ההיסטוריונית העומדת בראש המכון לחקר הציונות מדברת יידיש שוטפת ופולנית רהוטה. מן הפוסט-ציונים שתוקפים אותה היא כבר לא מתרגשת. "כמה פעמים אפשר לחזור על אותה מנטרה?" היא אומרת. "ובאמת, כבר עבר זמנם. יש היום צעירים שחזרו לעמדות ביקורתיות, מורכבות ושפויות". אולי משום כך הקדישה את הספר החדש לנכדיה, "בתקווה שיקראו את הספר כשיגדלו".

פצעי אוהב

גלויות-דואר עם תמונתו של ברנר הודפסו עוד בחייו. "החיים רעים, אבל תמיד סודיים"
בניתוח נרגש, שלא כדרכה, של אחד הקטעים הנפלאים ביצירתו של ברנר, ובספרות העברית בכלל - פרק הסיום של "מכאן ומכאן" - מפרטת שפירא את תכונותיו של "אובד עצות", שנראה לה מייצג של ברנר. בפירוט זה נמצא גרעין ניסיונה לפענח את ברנר: "בדמות הזאת משוקעים יסודות אוטוביוגרפיים רבים: היסוד הזכרי שלא בא על סיפוקו, הייאוש האימננטי, הקיומי, האהבה לילדים, הפנטזיה להיות לאב, החרדה מן הערבים, ועוד ועוד".

קוראיו של ברנר אז, היא מדגישה, התאהבו בכתביו מסיבות שונות מאלו המפעילות את הקורא העכשווי, ואולי אף הפוכות מהן. הרומנטיקה, ההשתחררות מעול אב ואם והרמז למסתורין הסמוי של החוויה הארץ-ישראלית - משכו את לבם.

"'מכאן ומכאן' חושף בגילוי לב אכזרי את כל חסרונותיה וחולשותיה של העלייה השנייה", אמרה שפירא בנאום תודה על פרס הרצליה שזכתה בו לאחרונה. "אף על פי כן, ברל כצנלסון, גדול מנהיגי העלייה השנייה, הגדיר אותו כספר האולטימטיווי של התקופה. חלוץ אחר, אליעזר סלוצקין, שנפטר בן מאה בעין חרוד, נשאל לעת זקנתו: כאשר עלית ארצה, האם לא התאכזבת מן המציאות שפגשת כאן? והוא ענה: לא, כי קראתי את ברנר וידעתי מראש את כל חוליי הארץ. זו חשיבותו של הסופר או ההיסטוריון, שאמור לספר את כל האמת, ללא רתיעה וללא חשש. זו היתה המסורת של הביקורת הציונית מאז ומתמיד: לחשוף כל מכה ופצע וחבורה. אך זאת בתנאי שהביקורת באה מבפנים, ממה שהם כינו 'פצעי אוהב'. לאחר כל התיאורים הביקורתיים מסיים ברנר את ספרו במשפט, שהוא רלוונטי גם למפעל הציוני, גם לעבודת ההיסטוריון: 'ההוויה היתה הוויית קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר'".

כששואלים אותך מדוע את כותבת ביוגרפיות ולא מסתפקת בעבודה האקדמית, את אומרת תמיד שאת אוהבת ביוגרפיות כי הן עוסקות בבני אדם, ובכל זאת, גם כאן את עוסקת הרבה ברוח התקופה. נראה לי שהפרק החמישי של "מכאן ומכאן", שעורר מהומה אדירה וסכסוך עמוק בינו לבין אנשי הפועל הצעיר, עניין אותך אפילו יותר מן התיאורים הספרותיים.

"ההקשר ישנו כל הזמן. אי אפשר להבין את מעמדו של ברנר כאייקון שלא על רקע התקופה. היתה אז אינטראקציה חזקה בין פוליטיקאים לאנשי רוח וסופרים, אבל אני לא שכחתי כל הזמן שאני כותבת קודם כל ביוגרפיה של סופר (ויש לי עכשיו כאב בטן, מה יגידו אנשי הספרות על הקריאה שלי בספרות שלו), ולכן אני לא עוקבת אחר הפוליטיקה של התקופה כפי שהיא מתבטאת בכתביו, אלא אחר התפתחות התרבות העברית בגולה ובארץ ישראל".

וגם בתחום הזה ברנר שבר את הכלים של האתוס הציוני העברי כפי ששיננו לנו בבית הספר.

"בוודאי. אני אמנם אומרת דברים שנאמרו, אבל מדגישה: היחס של ברנר ליידיש, למשל, הוא מאוד חם ורגיש ואוהב. למרות ההבראיזם המובהק שלו" - ברנר התחיל לכתוב עברית מגיל צעיר, כשהיה עדיין תלמיד ישיבה - "הוא לא היה מחסידי ההתלהמות האנטי-יידישסטית, לעומת אחד העם שלא הרשה אפילו שיתרגמו אותו ליידיש, או קלויזנר, שקרא ליידיש בלעג ז'רגון. הוא לא הזדהה עם 'גדוד מגיני השפה'. בעיניו אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

"יותר מזה - עד שלב מאוחר מאוד הוא לא האמין בכלל בעברית כשפה מדוברת. הוא בא מחברה שלא דיברה עברית, ורק כשעלה ארצה, ב-1909, נתקל לראשונה בדוברי עברית. זה מעניין, כי כשברנר יושב בלונדון וכותב את המחזה 'מעבר לגבולין', הוא צריך לכתוב דיאלוגים בעברית. איך כותבים דיאלוגים בשפה שלא מדברים בה? מתרגמים מיידיש!"

אבל גם כשהוא בא לארץ ישראל, הוא לא דיבר על "עלייה". בפרק שמתאר את הגעתו יש איזו תחושה של נסיעה הלוך ושוב, של אפשרויות פתוחות.

"בימי העלייה השנייה המסע לארץ ישראל הוא אפשרות. לא דבר מחייב. אני מפרטת את 'רשימת התיירים' - ביאליק, פרישמן, מרמור - כי הפרויקט הציוני לא נחשב אז עדיין ממשי. הישוב החדש מנה 12 אלף איש, כל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל לא עלתה על 25 אלף. בכל עיירה יהודית גדולה היו יותר אנשים. וברנר, גם כשהוא נוסע לארץ ישראל, מסתיר את בואו לארץ, כי לא בטוח שיישאר. כמו רבי נחמן מברסלב. המסורת של ארץ ישראל כארץ תיירים, לא של מתיישבים, היתה לגיטימית. רק בתקופת המנדט מי שעלה התחייב, ומי שעזב - נחשב יורד".

זה ממש לא מה שלימדו אותנו בבית הספר על "מכאן ומכאן".

"אבל זה ככה. את דיאספורין שלו, שנוסע וחוזר ב'מכאן ומכאן', הוא מלווה בטיפה נוסטלגיה וכאב, ועליו אין לו ביקורת. את הבן, אריאל לפידות, ש'יורד' כמרקסיסט אידיאולוגי, הוא לא אוהב, אבל לא משום ש'אסור לרדת' אלא כי הוא לא אוהב. הטעות שאנחנו עשינו היא 'שמחת גידול אבות': אנחנו משליכים לאחור על הקדמונים את הערכים שאנחנו דבקים בהם".

פנינים של פסיכולוגיה

גופתו של ברנר, "קורבן הפרעות", יפו 1921. סירוב עיקש להתעלם מן הערבים | צילום: ארושקעס
אמרת קודם שיש לך כאב בטן מתגובות אנשי הספרות, ואף על פי כן הובלת את גיבור הביוגרפיה שלך על פי מפתח ספרותי מובהק, ולא על פי הכרונולוגיה הפוליטית.

"אני עושה סלקציה, כמובן, כשאני בוחרת מה שנראה לי מרכזי בכתיבה שלו. יש, אמנם, גבול לכמות הדיון הספרותי שאפשר להעמיס על ביוגרפיה, אבל בהחלט נהניתי לנטוש את הנרטיב ההיסטורי לטובת ניתוח יצירה כשהדבר נראה לי נכון, ויחד עם זאת הייתי מודעת להתפתחות ההיסטורית, למשל שילבתי את התגובות על 'שכול וכישלון' ב-1920, ולא ב-1913 כשנכתב, כי רק ב-1920 התגובות היו משמעותיות. אני לא מבקרת ספרות, אבל ברור לי שלעומת הפובליציסטיקה שלו, שלפחות חלק ממנה עבר זמנה, הספרות שלו באמת גדולה".

ואת גם חולקת על הדעה המקובלת שברנר הוא בעיקר תוצר של התפקרות מן הדת וששורשיו נטועים עמוק ביהדות ובהלכה.

"אני חושבת שבמשך שנים עשינו הסטה, בקריאה של ברנר, מן השורשים הרוסיים העמוקים שלו אל השורשים היהודיים. אני מצאתי ביצירות שלו 'בחורף', 'מסביב לנקודה', 'מכאן ומכאן' ו'שכול וכישלון', וגם בכמה סיפורים קצרים, פנינים של פסיכולוגיה וירידה למעמקי הנפש האנושית, במידה כזאת שברור לי, וזה גם נשען על עובדות, שבגיל 18 הוא נחשף בכל יצריו ונימי נפשו בעיקר לדוסטויבסקי ולטולסטוי. אני לא יודעת עד כמה הרוסית שלו היתה מצוחצחת, הוא הלוא היה אוטודידקט ולא למד רוסית בצורה מסודרת, והרוסית שלמד בתקופה שבה היה עדיין בחור ישיבה שימשה לו כדי לפתוח אשנב לתרבות העולמית, אבל הוא שירת בצבא הצאר שנתיים - דבר שאף סופר עברי לא עשה ואולי גם אף סופר רוסי. אין ספק שהספרות הרוסית של סוף המאה ה-19 היא זו שממנה הוא שאב את כוחו.

"זה לא אומר, כמובן, שאין לו שורשים יהודיים, אבל לעומת ביאליק וכל המודרניסטים האחרים, מדובר בהשפעה עמוקה שגם משתלבת היטב עם אישיותו. יש מקום אחד שבו זה בולט במיוחד: בביקור של שופמן במקום הרצח. שופמן עומד שם ורואה מצד אחד את המסגד ואת עצי התמר, ומצד שני את הכנסייה הרוסית, ואומר 'לאן שברנר הלך, עברו הרחוק הלך איתו'. זה לא מקרה. כל מי שהיה קרוב לברנר ידע איזו זיקה עמוקה היתה לו לתרבות הרוסית.

"השנתיים בצבא הצאר היו תקופה מכוננת. בניגוד לסופרים אחרים - יהודים ולא יהודים - הוא נחשף לא לאינטליגנציה אלא לפשוטי העם, אלה שבשבילם הליכה לצבא היתה התקדמות, אוכל, משכורת בפעם הראשונה בחייהם. הוא מצדו מעולם לא השתחרר מן המבט המחויב של יהודי הצופה ברוסים ובאופן שבו הם רואים יהודים: משתכרים ותיכף רצים העירה לתפוס 'חייקה', שם גנרי ליהודיות; אבל הוא גם נכנס לתוך נשמתם, הבין אותם, וכיוון שמדובר ביצירה ספרותית, ולא ברפורטאז'ה, הוא גם מרוחק מן הנשמה הזאת ויכול לתאר אותה. בפסיכולוגיית המעמקים הזאת, שלא עניינה את בני דורו כלל וכלל, הוא בהחלט הקדים מאוד את זמנו".

מן התרבות הזאת את שואבת גם את ההגדרה למצב הנפשי הזה שמתאר ביילין בספרו, ולמעשה לאישיותו המסוכסכת באופן גרנדיוזי כל כך של ברנר. את משתמשת בכינוי "יורודיבי". מה זה, שם נרדף למשוגע ברישיון?

"היורודיבי בא מהשקפת העולם הרוסית. 'הנפש הרוסית הגדולה' היא שהמציאה את ההיקסמות מהיורודיבי. היורודיבי הוא מין קדוש שכזה, שכל מצווה שלו באה בעבירה, מישהו שמותר לו לעשות כל מה שאסור לאחרים, כי יש לו נפש ענקית, גם אם הוא שרוט לחלוטין. פייר ב'מלחמה ושלום' כזה, אפילו רסקולניקוב, שכתבו עליו שהוא 'טהור ילדות'".

נפש רוסית

מיתוס נולד. "טהור וקדוש"
איור: ה. ריבקין, הודפס על שער השבועון "החיים", 1922
שפירא מציינת כמה אירועים המדגימים את ה"יורודיביות" של ברנר. הנער הניך פסילוב, שברנר התגורר בבית אמו בעין גנים והיה מקור השראתו לדמותו של עמרם ב"מכאן ומכאן", חלה בקדחת צהובה ונפטר בבית החולים ביפו. "ברנר", כותבת שפירא, "ביקר אותו שם יום לפני מותו וראה אותו בייסוריו.... יערי-פולסקי סיפר שראה את ברנר עומד ומתבונן בשעה שטיהרו את המת, ואחר כך פרץ בבכי היסטרי, התעלף, והיה קשה להשיב את רוחו". מתה אחרת, רבקה צ'יז'יק, ששימשה מקור השראה לדמותה של מרים ב"שכול וכישלון", גרמה להתקף דומה. "ברנר הטיח את ראשו בקיר, בכה בכי היסטרי ומיאן להינחם".

היורודיביות היא, בעיני שפירא, המפתח לדימוי הנזירי, הקדוש, שהודבק לברנר עוד בחייו. "ככל שדמותו הזדהתה עם דימוי היורודיבי", היא כותבת, "נעשה ברנר מורה דרך מצפוני לקהילייה המתגבשת בארץ ישראל. שלא בכוונה עטה את גלימת הקדוש. היא צנחה באופן ספונטני על כתפיו... יותר משרצה ברנר בדימוי הקדושה, ראו בני דורו צורך להעטותה עליו. היתה כאן השפעה רוסית מובהקת. ברוסיה נחשב הסופר לקול המצפון של האומה... העולים החלוצים חיפשו אוטוריטה מוסרית. דמותו, הקוראת תיגר על דפוסי החיים והמחשבה הבורגניים, המפקפקת בכללי ההתנהגות המהוגנת, התובעת לזעוק את האמת, ותהי מרה ככל שתהיה... היא שהפכה אותו לסמל".

"ברנר העריץ את הנפש הרוסית", היא אומרת. "כל תפיסת עולמו באה משם. הוא היה תערובת מרתקת של ניטשיאניות וטולסטויאניות. את הניטשיאניות - עם היפים והאמיצים כמלח הארץ - לא סבל, וכל חייו נאבק נגדה, אבל לא הצליח להשתחרר ממנה כי, כך חשב, הוא היה חלש. את הטולסטויאניות הוא תפס לא כדוגמה אלא כדרך חיים. הוא לא היה סוציאליסט בורוכוביסטי, אפילו לא סוציאל-דמוקרט. לסוציאליזם שלו היה בסיס מוסרי-אנושי. הוא רצה שלכל אדם יהיה מה לאכול. זה הדבר שמושך אותי אל ברנר. יש כאן תשתיות רוחניות ומוסריות ששכחנו. עם כל האמביוולנטיות, ואולי דווקא בזכותה, עם הסירוב העיקש להתעלם מן הערבים ומן האופציות האחרות של היהודים - יש כאן היופי הזה של יצירת יש מאין, תוך אמונה כמעט מיסטית שכאן יכולה לקום חברה.

"ברנר דיבר על חברה אחרת: מוסרית, מודרניסטית ואנושית, שתוכיח שהיהודים מסוגלים להיות עם בונה חברה. הוא שנא שנאת מוות את הביטוי 'אור לגויים', כי היה פער כל כך גדול בינו לבין המציאות. הוא לא דיבר על מדינה. ברל כן, כבר אז היו לו חלומות גדולים, אבל האופטימיזם הציוני המוחלט שלו איים על ברנר והרתיע אותו. כן, הוא חשש, והוא לא רצה להיות אחראי, אבל כל זה מפני שהוא באמת לא היה 'פוליטישן', אלא סופר".*

golan@haaretz.co.il



יוסף חיים ברנר. לסוציאליזם שלו היה בסיס מוסרי-אנושי, הוא רצה שלכל אדם יהיה מה לאכול | צילומי ארכיון: המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש לבון


פרופ' אניטה שפירא. המורה בכיתה א' החליפה את שמה לחנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו