בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם אין לחם

מלטפים מרוות, מוציאים ספר ומתמכרים לשקט נטול אספרסו. השף ארז קומרובסקי נפרד סופית מלחם ארז, המותג והרשת שהקים לפני 12 שנה. מביתו במצפה בגליל הוא מתגעגע למטבח במסעדה, שהוחלף בסדנאות בישול לשכנים. והוא עדיין לא יכול בלי תל אביב פעם בשבוע

תגובות

לשף ארז קומרובסקי קרה מה שבדרך כלל קורה לפורצי דרך: הוא הפציע עם הדבר הנכון ברגע הנכון, ושקע כאשר ייעודו הושלם. היום, 12 שנה אחרי שפתח את מאפיית לחם ארז הוא כבר לא היחיד שיודע לאפות לחם שאור, לחם עם אגוזים ולחם עם בזיליקום ועגבניות. כך שהוא יכול בשקט להמשיך לדבר הבא: בית חדש במצפה מתת שבגליל העליון, עם בית ספר לבישול בקומה התחתונה, וספר חדש.

הבייבי של קומרובסקי, המותג לחם ארז על 26 סניפיו, עבר לא מעט זעזועים ניהוליים ופיננסיים בשנים האחרונות, ונמצא כעת על סף חתימת חוזה מיזוג עם רשת קופי בין. קומרובסקי לא במשחק; הוא לקח את חלקו ברשת (10%) וקיבל תואר של יועץ שכיר לענייני תפריטים. לחם ארז נטול ארז.

איך זה לראות את מפעל חייך עובר לידיים זרות?

"זה כמו לראות ילד גדל. יש לו מחלות ילדות, אחר כך אתה שולח אותו לבית הספר ויש לו חברים ואז הוא מתבגר והולך לחייו. יש משהו יפה בלראות את יציר כפיך חי ותוסס בזכות עצמו ועומד על שתי רגליו".

אבל תמיד יש בזה גם קצת כאב.

"מה זאת אומרת? ברור, אני יצרתי את הדבר הזה בעשר אצבעותי. הלחמים האלה הם הילדים שלי. מצד שני, בגלל שהתהליך היה אורגני וארוך ואמיתי, מבחינתי מכיוון שאני זזתי, התזוזה היא הדבר המשמעותי, ולא מה שנשאר מאחור".

עלי דפנה, מהעץ

קל להתאהב בבית המשופץ של קומרובסקי ובן זוגו פרופ' מיקי גלוזמן במצפה מתת, הראשון שהוקם בתוכנית המצפים בגליל העליון בסוף שנות ה-70. דרך הוויטרינות המקושתות עם הפרופיל הבלגי שבסלון רואים כמעט עד דמשק, סביב הבית גינת ירק ובוסתן צומחים על טראסות. הכל אורגני וזורם בערבוב פראי מקסים של צבעים וריחות; עשרות סוגי מרוות, מיני תבלינים אקזוטיים, עגבניות מסיציליה ומאוזבקיסטאן, שעועית סגולה אינדיאנית ושעועית תאילנדית, אגסים ותפוחים בטעם גן עדן ועלי דפנה שצומחים על עץ ולא בשקיות פלסטיק בסופרמרקט. הישוב שוכן ליד חורפיש, מרחק 700 מטר מאבני הגבול עם לבנון. "נסראללה ירה מעלינו", אומר קומרובסקי. "קנינו את הבית עוד לפני המלחמה ובזמן המלחמה באתי לכאן, גרתי בצימר וכל הפגזים עברו לנו מעל לראש".

סדר היום של קומרובסקי, בן 46, חקלאי להפליא, וחוץ מהסיגריות שהוא מעשן - מתמזג לגמרי עם הסביבה. בבוקר הוא בודק את הטפטפות, מלטף את המרוות, ממשש את הדלעות ואת המלפפונים ואת הביצים בלול. פעמיים בשבוע יש לו סדנאות בישול בנות ארבע שעות, 15 משתתפים בכל סדנה. ביתר הזמן הוא כותב, מבשל וחושב על החיים. יום-יומיים בשבוע הוא נמצא בתל אביב. מספיג את המראות והניחוחות עד לפעם הבאה. כן, הוא אוהב את הבדידות הגלילית. את הניתוק. את הדממה. אבל מתגעגע לפעילות אינטנסיווית בלחם ארז, לחוויה האורבנית, לאספרסו. "לקפה. כן, הקפה. פה אני מסתפק בקפה שחור מבושל ושותה אותו כמו מים".

הסדנאות נולדו באופן טבעי. באו אנשים לבקר, חברים מתל אביב בסופי שבוע ואנשים מהסביבה, וביקשו. הכל מתנהל בניחותא. יורדים לגינה, קוטפים את מה שצומח, לוגמים יין. כל אחד מספר על המאכלים מבית אמא וקומרובסקי מבשל ומדגים. "אני לא נותן מתכונים והם לא רושמים. אני מסביר שלא צריך לפחד, גם בחיים וגם בבישולים. צריך פשוט להעז. להרגיש. להתחבר לאוכל דרך הרגש. אוכל זה לא רק לרשום מתכונים עם כמויות ומידות אלא משהו שיוצא ממקום עמוק. אצלי זו חוויה שגורמת לי לטפל בעצמי ברמה הכי רגשית. גם בכתיבה אצלי, בספר, יש אינטגרציה בין המלים, לרגש ולאוכל".

קומרובסקי לא מוטרד מזה שהיום יש לו אינטראקציה עם הרבה פחות אנשים. "להפך. הרווחתי אנשים חדשים ובאים אלי כל החברים מתל אביב, אז בסך הכל הגדלתי את הרפרטואר. מיקי היה נורא בחרדה. הוא חשב שיהיה קשה לחיות פה. אם זה היה תלוי בו היינו גרים באחד המגדלים בתל אביב. אבל היום הוא מאושר. הוא נמצא כאן כל שבוע מחמישי עד שני. זה קצת כמו לנסוע לארץ אחרת, או כמו כשאתה ילד ומתרגש מכל דבר קטן וחדש שקורה לך בבוקר. זה ללמוד שפה חברתית חדשה, לשנות הרגלים. זה גורם לך לגדול. לצאת מהאקשן ומהלחץ, מהמדרכות, מהצפירות, מהעשן, לעשייה אינטרוברטית, זנית. מלהאכיל המון אנשים למשהו הרבה יותר אינטימי. לקשר ישיר עם האוכל. בלי מתווכים.

"אלה חיים פחות קרייריסטיים, כי זה לא ממש קריירה לגדל שומר וכרוביות או בזיליקום תאילנדי בגינה, זה תחרות שלך עם עצמך להוציא את העגבנייה כמה שיותר טובה מהאדמה ולהילחם במזיקים ובכנימות. שפים מתנתקים מזה בשלב מסוים כי יש להם סו-שפים, קצבים, שוטפי כלים, קונדיטורים, אופים. אני שוטף את הכלים שלי כל יום בעצמי, ויש בזה משהו מרפא".

היית חולה?

"לא, רק לא הרגשתי שאני נמצא במקום הנכון".

ההתמכרות לשאור

המאפייה פתחה את שעריה ב-96'. קומרובסקי עשה אז ללחם המקומי את מה שמקס ברנר עשה בשעתו לשוקולד: הכניס את המערכת ללחץ ולתחרות אין קץ של טעם, מגוון, צורה וצבע. שנתיים וחצי קודם לכן הוא חזר משהות ארוכה בסן פרנסיסקו שם עשה גלוזמן, היום ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, את הדוקטורט שלו, והביא לחור נידח בסוף אזור התעשייה המפויח של הרצליה את ניחוחות קליפורניה. "באותה תקופה בקליפורניה התחוללה מהפכת האוכל העולמית", הוא אומר, "גם הלחם עבר מהפכה. אנחנו התמכרנו שם ללחם שאור וכשחזרתי הבנתי שיש לי חלום שאני חייב לממש ופתחתי את המאפייה".

הלחם של ארז הפך שם נרדף לטעם טוב ומככב היום במטבחים רבים, לפחות ברדיוס התל-אביבי. אל החלום של קומרובסקי חבר אילן רום, חבר מהצבא שהיה שותף ומנכ"ל וטבח בזכות עצמו. כל אחד מהם השקיע כ-250 אלף דולר. כשנה לאחר מכן נפתחה בסמוך למאפייה המסעדה, שהגישה אוכל מקומי מתוחכם בפשטותו עם ניצנים של פיוז'ן. בסן פרנסיסקו עבד קומרובסקי בין היתר בעיצוב אוכל למגזינים וספרים ועיצב את ספרו של כהן הפיוז'ן יו קרפנטר, שהגדיר לראשונה את המושג.

עם האוכל בא התיאבון והביקוש הכתיב את הקצב. חנות לחם קטנה, מאפייה ומסעדה הפכו כעבור שמונה שנים לרשת עם מחזור שנתי של 100 מיליון דולר שחלשה על 19 סניפים, 300 עובדים, מאפייה גדולה בנתניה בהשקעה של 3 מיליון שקל, והמון כאב ראש. הסחרור שנוצר גרם לעודף ייצור, וביחד עם ההאטה במשק נרשמו קשיים בתזרים מזומנים ובעיות בניהול. לפני ארבע שנים וחצי נמכרו 60% אחוז מהרשת - 50% לאיש העסקים גיורא נפתלי, שותף במי עדן, ו-10% לחיים בן שחר. מניותיהם של קומרובסקי ורום דוללו ל-20% כל אחד, בשלב ראשון. בהמשך עברה הרשת לשיטת זכיינים ונפתחו סניפים נוספים (27 בשיא).

כל זכיין שילם לרשת 50 אלף דולר, בתוספת 5% מהמחזור החודשי והתחייבות לרכוש את מוצריה. אבל המצב לא השתפר בהרבה. "אנחנו סובלים מחוסר זהות", אמר אז מאיר מאירוביץ, המנכ"ל שהובא על ידי נפתלי, "לא ברור מה אנחנו - רשת בתי קפה, חנות, מסעדה או מאפייה". כעבור שבעה חודשים פוטר. במקומו הובא ניר סגל, שפוטר גם הוא כעבור שמונה חודשים, והחברה המשיכה לצבור הפסדים. רשת ספגטים ניהלה משא ומתן לרכישת לחם ארז אבל לא יצא מזה דבר. לפני שלוש שנים, לאחר שנפתלי נכנס גם כשותף לרשת קופי בין, הוחלט על מיזוג בין שתי החברות על מנת לחסוך בעלויות תפעול.

המניות של קומרובסקי ורום דוללו ל-10% כל אחד ונפתלי הפך להיות בעל השליטה ברשת. "יש משא ומתן מתקדם", אומר עופר שובל, מנהל עסקיו של נפתלי והמנכ"ל בפועל של לחם ארז. "אנחנו בשלבים מתקדמים של הבדיקות, עוברים על הטיוטות של החוזים, בודקים את כל הסוגיות של המבנה המשפטי, אבל זה עדיין משא ומתן. בסוף תהיה חברת אחזקות משותפת אבל כל חברה תתנהל בפני עצמה למעט העובדה שהמנכ"ל יהיה משותף".

על כישורי הניהול של קומרובסקי ושותפו רום אומר שובל: "ארז בשלב מסוים יצא מהניהול והתרכז בפיתוח מוצרים. הוא האמן, חלק מההיסטוריה של החברה". לגבי סיכויי הסגירה של העסקה משדר שובל אופטימיות ומאמין שזה יקרה עוד לפני החגים. שווי השוק של לחם ארז מוערך היום בכ-2 מיליון דולר; מה שעשה את המעבר של קומרובסקי ממעמד של שף-טבח-כוכב למעמד של מורה-טבח-שוטף כלים, כשמכר את מניותיו, לנוח יותר.

בית של גפילטע

הספר החדש של קומרובסקי, "שנה בצלחת - סתיו, חורף, אביב, קיץ" (עם עובד), יוצא לאור בשבוע הבא ומוקדש לאמו, רותי, שנפטרה השנה מסרטן. כמעט כל פרק בו מתחיל בסיפור אישי נוסטלגי שמסתיים בארוחה מנחמת, כולל המתכון. אפילו הטליה שושנה, שנפשו של קומרובסקי נקשרה בנפשה במהלך נסיעה משותפת של שעתיים במכוניתו הפרטית, לא ניצלה מהצלחת.

"כבר בדרך למעלה ידעתי שזו עלייה לצורך עלייה ולא לצורך ירידה", כותב קומרובסקי בפרק הראשון. "אפילו שהיו כמה קווי פרשת מים בדרך. החלטתי לא להביא כמעט שום דבר מהעיר לבית בגליל. לקנות הכל בכפרים שמסביב. נסעתי לבית החדש כמו שנוסעים לקמפינג: מכנסיים קצרים, שתי חולצות טריקו. זוג כפכפים. במושב האחורי הנחתי מזרן אישי עטוף בסדין. היו גם מברשת שיניים וציפית. וגם כמה חלות טריות שמילאו את האוטו בריח של מאפה טרי. רציתי להרגיש את הקלילות של החיים, בלי הכובד של החפצים וההרגלים. רציתי לבוא כמו שאני עירום ועריה, חף מכל מיטלטלין".

בינתיים התמלא הבית במיטלטלין. הרבה ריהוט עץ כפרי משופשף, כלים וסירים ישנים, ירושה משתי הסבתות שלו והמכונית שעומדת לפני הבית: קרייזלר שחורה אורבנית בכל רמ"ח איבריה שלא ממש משתלבת בסיפור. קומרובסקי נולד ברחוב פיירברג במרכז תל אביב, באותו בית שבו הוא גר היום כשהוא בא לעיר. כשהיה בן 11 עברה משפחתו לרמת אפעל, והוא למד בתיכון מקיף יהוד. אביו, מנחם, הצית אצלו את הסקרנות לאוכל. היו לו מטעי שקדים באזור ג'וליס בדרום, והוא הקים את אגודת השקד והמציא את הסיסמה "שקדים שלנו".

"בגללו, אני חושב, אני טבח ואופה", אומר קומרובסקי. "הוא היה קם כל בוקר בשלוש וחצי ונוסע למטעים וכל אוגוסט היינו נוסעים לשם לקטיף והיו מגיעות משפחות מירכא שעבדו שם. הם היו מקימים שני אוהלים דרוזיים והיו מבשלים כבש, חוגלות או ארנבות. זה היה אוכל אמיתי. היינו אוכלים בידיים - ואני בא מבית של גפילטע פיש שלא היה בו שמן זית כי שמן זית עושה צרבת לאבא. אז לצוד חוגלה, לראות שחיטה ולאכול בידיים, ההיחשפות הזאת היתה בשבילי מאוד מרגשת".

גם לסבתו מצד אמו הוא חייב לא מעט. אצלה הוא עשה בשעות הפנאי, עם כוס זכוכית קטנה, את העיגולים של העוגיות בבצק. אצל אמו הוא אהב, עד גיל מסוים, את הפלפל הממולא המסורתי והלא כל כך טעים שלה ובזכות זה הבין למה הוא חייב ללמוד לעשות את זה אחרת. אחיו הגדול הוא וטרינר סוסים, בעל חווה טיפולית בכפר שמואל, שם גרה אחותו הקטנה ממנו שהיא גננת. אחות שנייה היא ארט דירקטור המתגוררת בתל אביב.

בגיל 18 בערך סיפר קומרובסקי להוריו שהוא הומו. השמים לא נפלו: "לא הייתי מסובך עם זה יחסית ולא הייתי בארון יום אחד. כשסיפרתי להורי, אבא שלי אמר שאם יש לי בעיה ואני רוצה ללכת לטיפול, הוא ידאג לזה. אמרתי לו שאין לי בעיה, אבל אם הוא רוצה שילך הוא לטיפול, ובזה זה נגמר".

וילדים?

"היה זמן שחשבתי על ילדים, אבל אני לא יודע היום. זה לא בוער בעורקי. מה שבטוח שכבר לא אהיה אבא צעיר אף פעם. נדמה לי שיש משהו בעייתי בלעשות ככה ילד שהוא לא תוצר של אהבה, ולאמץ או להכניס עוד גורם (אשה) למשפחה, זו התפשרות. בינתיים אני מגדל חתולים ועגבניות סיציליאניות".

את הארוחה הראשונה שלו בישל לחברים בתיכון. "החלטתי שאני עושה תרנגולת ממולאת. מילאתי אותה בענבים ובאגוזים והיתה לי ידידה שאחיה הגדול היה סטודנט לרפואה אז הוא תפר אותה בחוט רפואי של ניתוחים. הכנסתי לתנור וצליתי את זה שעתיים. הענבים נמסו ולא נשאר כלום מהמילוי, אבל היה טעים".

בצבא הוא שירת בשריון, ובזמן מלחמת לבנון, בגזרה המזרחית, נשרף לו הטנק. "היה לי מזל מאלוהים. כל הצוות ניצל. אבל כל המלחמה הזאת היתה טראומה גדולה מאוד. נטחנתי, כמו כל בני דורי, באידיאולוגיה הפטריוטית ואחר כך הצטערתי. אחרי המלחמה הלכתי לקורס קצינים ובשבוע האחרון של בה"ד 1 היה הטבח בסברה ושתילה וסירבתי ללכת להשלמה חיילית. הצבא לא סלח לי על זה ושלחו אותי לגולאג. הגלו אותי לבסיס שריון בצומת עמיעד. יש שם ימ"ח מילואים, מחסן גרוטאות אחד גדול ואני עבדתי שם תחת איזה רס"ר שהתעלל בי קשות במשך שנה עד לשחרור. זה כמעט שבר אותי - אבל לא הייתי בשל לעזוב את הצבא. לא בטוח שעשיתי בשכל כי מצד אחד מרדתי ומצד שני לא הלכתי עד הסוף. היום לא הייתי עושה את זה. הייתי משתחרר".

מצטער שמרדת אז?

"אני מאושר שעשיתי את זה. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני בן אדם עצמאי שלא יכול לעבור בשתיקה על סיפורים כמו סברה ושתילה".

אין יותר סלט

קומרובסקי בצעירותו. היום אני עושה כלים לבד, זה מרפא
אחרי השחרור החל קומרובסקי לעבוד במסעדה ביפו בשם "החצר", שהתמחתה באוכל צרפתי. "צרפתי דמיקולו", הוא אומר, "קרם קרמל, סטייקים עם פלפל ושמנת, מה שנחשב אז לקולינרי". כעבור שלושה חודשים נסע לפאריס ללמוד בישול בקורדון בלו. בניירות שהגיש לשגרירות כתב שהוא פליט פוליטי: "הרגשתי שאני פליט של מלחמת לבנון. חייתי שנתיים בפאריס. למדתי גם פילוסופיה בסורבון כי פולני לא יכול ללמוד רק בישול. גרתי במונפרנס בדירת חדר בגודל בוטן. אחר כך עברתי לדירה בפלאס דה ווז'. חייתי מ-50 פרנק ליום וזו היתה תקופה נפלאה. נחשפתי לטעמים חדשים. עבדתי בקונדיטוריה בבולוור רספאיי. הייתי הולך לשם בשתיים בלילה לאפות בריושים. בקיץ האחרון שלי הייתי בנים בדרום צרפת, עשיתי סטאז' במסעדה צרפתית אמיתית".

כשחזר לארץ הקים קומרובסקי קייטרינג במטבח של אמא שלו וקרא לו "הסטודיו לבישול פוטוריסטי". כל המשפחה היתה מקלפת שקדים בשביל המרציפנים. יום אחד, הוא מספר, "עשיתי קייטרינג לאנשי עסקים ישראלים שאירחו אנשי עסקים יפנים. חברה רפואית שפיתחה תוספי מזון מאצות של ים המלח. הכנתי להם משהו שנראה אז כמו פיוז'ן של צרפתי עם יפני, הכל על מתאבנים קטנים כמו תכשיטים, והם נורא התלהבו. הנשיא של החברה שאל אותי: 'תגיד, מה אני יכול לעשות בשבילך?' יפני לא אמור לענות על זה כלום, רק לקוד בנימוס, אבל אני הייתי ילד ישראלי ואמרתי לו 'אני רוצה לנסוע ליפן ללמוד בישול'. אז הוא אמר: 'אין בעיה, אתה אורח שלנו'.

"הייתי שם כמה חודשים טובים ולמדתי לבשל את ההוט-קוויזין שלהם, משהו עם 13 מנות שנובע מהמטבח הזני. לקחו אותי למסעדות יוקרה מדהימות. לא אשכח שנחתתי בשדה התעופה מנסיעה נורא ארוכה ובאותו ערב אספו אותי ישר למסעדה לאכול סושי. הייתי חייב להוריד שם את הנעליים והגרביים שלי נורא הסריחו, וישבתי כל הערב מכווץ מבושה אבל הם ג'נטלמנים אמיתיים, לא עשו אפילו סימן קל שמשהו לא בסדר".

הפגישה עם גלוזמן היתה מזדמנת, באחד מרחובות תל אביב לפני 22 שנה ("נדלקנו אחד על השני"). מאז הם ביחד. בסוף שנות השמונים נסעו השניים לקליפורניה. גלוזמן עשה דוקטורט בברקלי וקומרובסקי עבד בסטיילינג והתחתן עם בחורה אמריקאית בשביל הגרין קארד. "היא גרה איתנו כי פחדנו שיבואו הביתה לבדוק אם אנחנו באמת נשואים". אחרי חמש שנים, ב-94', הם חזרו לארץ והתיישבו לשנה בכליל שבגליל. אשתו מתה, כך שבאופן רשמי הוא אלמן.

"הייתי על פרשת דרכים. החיים בקליפורניה הובילו אותי לגליל, ומצד שני רציתי לחזור לעיר ולפתוח מסעדה או מאפייה. בסוף הכרעתי לטובת העיר, אבל בזכות העובדה שחייתי בכליל הקמתי את לחם ארז. שם התחברתי לאדמה ולטבח שבי שמבשל מהבטן. קניתי טאבון מדרוזים בכפר יאסיף, ציפיתי אותו באבן והתחלתי להתעסק בלחם. הבנתי שאני צריך עוד ללמוד ונסעתי חזרה לסן פרנסיסקו, עבדתי במאפיות. אחר כך נסעתי לפואלן בפאריס ועבדתי אצלו". ב-96' פתח את מאפיית לחם ארז בהרצליה. במקביל היה לו טור בעיתון "העיר" בענייני אוכל והתחכמויות ("ביום כיפור כתבתי על עוברי חזרזירים ברוטב ויז'ניץ ולובביצ'ר").

שלושה דברים עשה קומרובסקי אחרי שאמו חלתה בסרטן ריאות. חזר לעשן אחרי גמילה קשה של שלוש שנים ("הבנתי שזה גנטי, כי אמא שלי בחיים לא עישנה, אז מה זה כבר משנה"), עבר לגליל ("ירד לי האסימון שלא צריך לדבר על זה כל כך הרבה אלא לעשות כי החיים קצרים והמלאכה רבה") וכתב את הספר ששכב אצלו שנים רבות בבוידעם. כתב אותו ביד, לא במחשב. "זה קצת כמו להשתמש במכתש ועלי ולא בפוד פרוססור. אין לי בבית פוד פרוססור. המעבר לפה החזיר אותי לעשות את הדברים יותר בסיסיים. זה מקסים לכתוב בכתב יד". אבל זה לא כל כך רומנטי כמו שזה נשמע - קומרובסקי פשוט מפחד מהמחשב.

אם אתה מעשן, בשביל מה אתה מגדל גידולים אורגניים?

"זה לא בגלל הבריאות, אלא בגלל הטעם. זה הבדל עצום".

כשאתה רוצה לאכול טוב בתל אביב, לאן אתה הולך?

"לרושפלד או לרפי כהן, והם מבשלים לי אוכל ישראלי אישי. מדי פעם אני אוכל גם במול ים".

על השפים אחרים, גדולים כקטנים, קומרובסקי לא יגיד מלה. רק שערבסקות בצלחת ונובל קוויזין הם לא לטעמו. "אני מאוד מקפיד לא להיכנס לזה. אישיותית אני לא מתחבר לדברים האלה. אני לא מצייר את האוכל אלא זורם איתו, זורק לצלחת וכמו שהוא נופל, ככה זה נשאר. אוכל לא בא מהמקרר של הסופר - הוא קשור אצלי לפוליטיקה, לאהבה, לליבידו".

ואם היו מזמינים אותך לבשל עם שפים גדולים, מה היית עושה?

"קרפצ'ו של דלעת בשמן זית או סלט של שעועית תאילנדית או פילה של חציל נא עם נענע וצ'ילי. תלוי בעונה. אני עושה עכשיו הרבה דברים בלי בישול ומטפל בכל ירק בנפרד. לא עושה יותר סלטים. כל ירק הוא כוכב של הצלחת".

בסוף הסיבוב הזה, כשתמצה את הקולורבי עד הסוף, תחזור לתל אביב?

"יכול להיות. אני למדתי שהחיים הם דינמיים וכשהאקלים של הרגשות משתנה, הכל משתנה. עובדה שאני בכל זאת מרגיש צורך לרדת לתל אביב מדי שבוע. זה אומר שעדיין לא נגמלתי לגמרי מהטירוף".

*

loria@haaretz.co.il



ארז קומרובסקי. האוכל קשור אצלי לפוליטיקה, לאהבה, לליבידו


קומרובסקי ב-96', שנתה הראשונה של המאפייה. מסתפק כעת בתואר יועץ בכיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו