בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהודית נסיהו היא דינה רון, האשה שחטפה את אדולף אייכמן

מודעת נדל"ן קטנה למכירת דירה הובילה לחשיפת סיפורה של יהודית נסיהו, סוכנת מוסד שכונתה "דינה רון" ומעולם לא הסכימה להיחשף. חמש שנים אחרי מותה, מגוללת משפחתה לראשונה את סיפורה של האשה הדתייה, שהשתתפה במבצע לחטיפת אייכמן, חדרה לקהילת סאטמר בחיפוש אחר הילד יוסל'ה שוחמכר וטיפלה בעצורי פרשת לילהאמר. זיכרונותיה של סוכנת חשאית, פרסום ראשון

תגובות

"כשיצאתי מהארץ לא ידעתי למה אני נוסעת. אמרו לי שאיסר הראל, ראש המוסד דאז, דרש שישלחו אותי לדרום אמריקה למבצע שהוא עצמו היה אחראי לו במקום. לא נהוג היה לשאול שאלות, וכשאמרו לי שאיסר מבקש שאבוא, רק שאלתי מתי עלי לנסוע".

לפני כחמש שנים, בגיל 78, מתה האשה שכתבה את הדברים האלה, עובדת המוסד יהודית נסיהו. המטוס שעליו עלתה, שהמריא בשנת 60', הוביל אותה לא רק בדרך לארגנטינה, אלא גם אל ספרי ההיסטוריה, כאשה היחידה שהשתתפה באחד המבצעים החשובים והידועים של המוסד: איתורו וחטיפתו של אדולף אייכמן כדי להביאו למשפט בישראל.

נסיהו, שחייה הסתיימו בצל טרגדיה משפחתית, נשארה אשת מודיעין עד יומה האחרון. היא דחתה בקשות רבות להתראיין, מעולם לא סיפרה בפומבי על המבצעים שבהם השתתפה ולא נתנה אישור לפרסום תמונתה כל עוד היא בחיים. זהו פרסום ראשון של דברים שכתבה לפני כ-14 שנה - והעדות הישירה היחידה שנותרה מסוכנת המוסד שבישלה לאייכמן אוכל כשר ונטמעה בקהילת סאטמר באנטוורפן כחלק מהמבצע לאיתור הילד החטוף יוסל'ה שוחמכר. אשה רבת פנים שחיה בעולם צללים גברי. דתייה וציונית, חסידת ארץ ישראל השלמה שהיתה ממקימי מפלגת התחיה אך התחתנה עם חילוני גמור ואחד ממנסחי מצע "המערך", ואם לבן יחיד שמת בדמי ימיו.

הולנדית עשירה בקזבלנקה

בשבוע שעבר התקבצו בקיבוץ גבעת חיים מאוחד שלוש אחייניותיה ואחיינה היחיד של נסיהו. בסלון ביתו של אביהם, אפרים בן חיים בן ה-92, אחיה של יהודית נסיהו, התיישבו שארי הבשר היחידים שהיו לה בשנות חייה האחרונות. כעת, שנים לאחר מותה, הם מוכנים לעשות את מה שלא הסכימה שייעשה בחייה ולספר את הידוע להם על פעילותה.

נסיהו נולדה ב-1925 בהולנד למשפחה פרידמן, משפחה ציונית דתית; בת לחיים וחנה ואחות קטנה לאפרים ורחל. כשהיתה בת שלוש עברו בני משפחתה לבלגיה, שם היה אביה אחראי על חלוקת הסרטיפיקטים - אישורי ההגירה לפלשתינה, על גיוס כספים ורכישות נשק להגנה, מספרת רותי בן חיים, בת 55: "לארץ הם הגיעו ב-40', ממש עם הסרטיפיקטים האחרונים".

יהודית למדה בבית ספר בלפור בתל אביב, הצטרפה לתנועת הנוער בני עקיבא ולמדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית. בלימודיה היתה פעילה בתא הסטודנטים הדתיים "יבנה". במלחמת העצמאות התגייסה לצה"ל ובתום המלחמה שבה ללימודיה. ב-56', על פי הצעתו של ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, הצטרפה ל"מסגרת" - גוף חשאי שעסק בעליית יהודים ממרוקו.

"הכל התחיל בגלל אבא שלי, שהיה השליח הראשון בצפון אפריקה לעלייה הלא לגאלית בשנת 42'", מספרת תרצה בן חיים, בת 50. "הוא התחפש לקצין צרפתי והתחיל לארגן את העלייה. כשהוא הגיע להרי האטלס במרוקו בפעם הראשונה, האנשים גרו בתוך ההרים, בחצי בתים, חצי מערות. הוא ביקש לראות את נציגי הכפר, נכנס איתם לבית ואמר להם 'אני הגעתי מארץ ישראל כדי לארגן אתכם. זה לא יקרה עכשיו, אבל שתדעו - באתי לארגן אתכם'. הם אמרו 'בסדר' והמשיכו בשיחה וכשהוא יצא משם כל הכפר כבר היה על הרגליים עם הפקלאות על הגב, מוכנים ללכת לארץ ישראל. זה כמובן לקח כמה שנים עד שמאותו כפר עלו לארץ ישראל", היא מחייכת. "יהודית בעצם נסעה לעזור לו מטעם הסוכנות היהודית".

מה היה המניע שלה? האם נמשכה לפעילות החשאית? "לא", פוסקת רותי בן חיים, "הדרייב שלה הוא הציונות, בלי מרכאות. ארץ ישראל, עם ישראל והצורך להביא לכאן כמה שיותר יהודים".

במרוקו פעלה נסיהו במשך כשנתיים וחצי בהעלאת יהודים לישראל. בשיחותיה עם בן אחייניתה, בן דיוויס, שהכין עבודת שורשים לבית ספרו, סיפרה שהיתה בקשר עם אנשי המשטרה המרוקאית, שמהם קיבלה לעתים מסמכים שהיתה צריכה לצלם ולהחזיר. את המסמכים הניחה בסל קניות גדול מוסתרים מתחת למצרכים שונים.

בקזבלנקה היא חיה במסווה של הולנדית עשירה מאינדונזיה, שעזבה לאחר שהמושבה זכתה בעצמאות ובאה למרוקו משום שלא רצתה לחזור לאקלים ההולנדי. את אפקט העושר יצרה כשהצטרפה לסוכנות נסיעות כשותפה שקטה. "היא היתה ג'ינג'ית וכשהיא נסעה היא צבעה את השיער לחום", מספרת תרצה בן חיים. "הרבה פעמים היא היתה מופיעה כמין אשה מאוד עשירה, פרפר חסר אחריות כזה, קצת משוגעת או קיצונית, שמתעניינת בכל דבר. היא תמיד היתה אומרת ש'המרגל הטוב ביותר זה מישהו שכל הזמן רואים אותו'. היא סיפרה שהיו פעמים שהכיסוי שלה לא היה מספיק טוב או לא מספיק בטוח ואז היא היתה הכי אקסצנטרית, מתוך מחשבה שאם מישהו הוא כל כך חצוף ומשוגע אז לא הגיוני שהוא מרגל.

"במרוקו היתה לה בעיה קשה כי היא בכלל לא היתה אמורה להיות יהודייה", ממשיכה בן חיים. "כל החבורה שלה היו גויים שאכלו חזיר ומיני טריפות. היא תמיד היתה דתייה והיא סיפרה שלפעמים, במשך ימים, כיוון שלא יכלה לאכול כלום, היא חיה על תפוזים וכל פעם שאחד הגויים היה לוקח אותה לארוחה היא היתה אומרת שהיא בדיאטה ויכולה לאכול רק סלט. על זה היא מאוד שמרה".

הבעל, מרדכי נסיהו. פעיל מפ"ם לשעבר

אבל לא תמיד זה היה אפשרי. "לפעמים אתה חייב לפרוץ", אומרת בן חיים. "וכשהיא היתה צריכה לשמור על המסווה היא ידעה לעבור עבירה. היא לא פירטה איזה עבירות היא עשתה, אבל כשהיא היתה חייבת היא גם אכלה חזיר. למען המטרה, כשארץ ישראל ועם ישראל לנגד עיניה, הכל היה קדוש".

אליעזר פלמור, איש משרד החוץ שהכיר את נסיהו שנים אחר כך, זכר שסיפרה לו ש"באחת השליחויות במרוקו היא כמעט הסגירה את עצמה. באירופה מקלפים תפוז כמו שמקלפים תפוח והיא התחילה לקלף תפוז בדרך הישראלית המיוחדת: הורידה את ראש הקליפה, חתכה בצדדים. תוך כדי היא תפסה את עצמה ואמרה 'אופס, זה לא בסדר'".

"זה סיפור ידוע", צוחקות האחיות לבית בן חיים ונזכרות באנקדוטה אחרת שסיפרה להן הדודה. "מתישהו בסוף שנות החמישים היא היתה בשדה תעופה באלכסנדריה. הגיע מישהו שהכיר אותה, כנראה מהאוניברסיטה, קרא 'יהודית! מה את עושה כאן? מה שלומך?' והיא, קצת בשוק, אמרה, 'אה, אה... התבלבלת'. היא אמרה שזה היה אחד הרגעים המסוכנים שהיו לה".

פגישה בבואנוס איירס

לקראת סוף שנות החמישים הוחלט כי הסוכנות היהודית לא צריכה להיות זו שעוסקת בהבאת יהודים ממדינות אויב. פעילות "המסגרת" הועברה לאחריות המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים ("המוסד") ונסיהו הפכה לעובדת מוסד. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, הכיר אותה בשנת 61'. בשיחה עמו הוא אומר שהוא "לא אוהב" את הביטוי "מרגלת" ומגדיר את נסיהו "קצינת מודיעין מבצעית".

"היא לא היתה בריאה במיוחד והיתה לה מחלת עיניים קשה וחרף זאת היא תיפקדה באומץ לב רב", מספר הלוי. "היו נשים בתפקידים כאלה, אבל מספר הנשים היה קטן יחסית לימינו. היא לא היתה אשת פיתוי ולא ההיבטים הפיזיים החיצוניים עוררו את בני השיח שלה, אבל היא ידעה להתחבר אל אנשים ועוררה את אמונם".

ב-60' בחר הראל לשתף את נסיהו במבצע ללכידת אייכמן. בספרו "הבית ברחוב גריבלדי" כינה אותה הראל "דינה רון" וכתב ש"היא נבחרה כבת זוג אפשרית מתוך הנחה שתוכל לדאוג לניהול משק הבית בימים שבין לכידת אייכמן והטסתו לארץ. היא היתה חדשה בעבודה, אך כבר היה סיפק בידה להשתתף בכמה מבצעים מסובכים. היא שלטה בכמה לשונות, לבשה על נקלה זהויות שונות, והסתגלה ללא קושי לכל התנאים שאליהם נקלעה".

האח, אפרים בן חיים. ממייסדי מפלגת התחיה

השר רפי איתן, שהיה אחד ממפקדי המבצע ללכידת אייכמן, סיפר השבוע ש"כשהייתי מפקד השטח חיפשתי אשה שתוכל להופיע בשתי זהויות ושתהיה אשה עם ניסיון מבצעי. לא הכרתי את יהודית קודם, איסר הראל הכיר לי אותה. מצאתי אשה דוברת מספר שפות: הולנדית, גרמנית ואנגלית על בוריה, שנראית ארית. זה בדיוק התאים לצרכים שהיו לי".

"בדרך (לארגנטינה) היה קלקול במטוס ולכן איחרתי והגעתי 24 שעות לאחר המועד בו הייתי אמורה להגיע", כתבה נסיהו. "קבעו לי מספר מקומות ושעות מפגש ואמרו לי שאפגש עם אדם שאני מכירה אותו, ולכן לא היה צורך בקביעת סיסמאות וסימני הכר, כפי שנהוג בפעילות חשאית. עם הגיעי לבואנוס איירס ניגשתי לאחד ממקומות המפגש שנקבעו ושם מצאתי את איסר בעצמו, שסיפר לי מהו המבצע ומי הוא האיש אותו לכדנו. באותו יום עברתי לגור בבית בו החזקנו אותו".

נסיהו כתבה גם על תפיסתו של אייכמן לפני בואה לארגנטינה: "כש'לקחו' אותו ברחוב, לא רחוק מביתו, עמדה עדיין שאלה של זהותו, כי אף אחד מהאנשים שהיו מעורבים ישירות במבצע לא הכיר אותו מקודם. אמנם היו תמונות בידינו, אבל הן היו מתקופת גדולתו, במדים של האס-אס עם כובע מצחייה שהסתיר חלק מהפנים. במשך השנים שעברו ובהן הוא הסתתר בדרום אמריקה הוא מאוד השתנה ובעצם אף אחד לא ראה אותו מקרוב. הוחלט שזה האיש ושאותו 'יקחו' במידה רבה מאוד על סמך 'הוכחות נסיבתיות'. כשהכניסו אותו למכונית היה בכל זאת הכרח לקבוע סופית את זהותו, כדי שנדע שאמנם לקחנו את האדם הנכון. מיד עם כניסתו למכונית הרופא נתן לו זריקת טשטוש קלה, והאיש שהיה אחראי לקביעת זהותו ושחקר אותו במשך הימים בהם שהינו בווילה עד לנסיעה הביתה, אמר לו בטון של פקודה את דרגתו של אייכמן באס-אס. אייכמן ענה באופן אינסטינקטיווי (וכמובן גם תחת השפעת זריקת הטשטוש). בזה בעיית הזיהוי נסתיימה מבחינתנו".

רפי איתן, בשיחה עמו, אומר כי לאייכמן לא ניתנה זריקת טשטוש והוא זוהה על פי מידותיו וצלקות שהיו לו. על תחזוקת הדירות ששימשו את סוכני המוסד במבצע, הוא אומר, היו אחראים נסיהו ומאיו (סוכן המוסד יעקב מידד). "היא יצאה לקניות, הופיעה לפני השכנים, טיפלה בכל המערכת של משק הבית וגם עזרה לנו אחר כך בהבאתו לישראל", אומר איתן.

"אני הייתי האיש שיכול היה לבוא במגע עם גורמי חוץ ובין השאר שכרתי את המכונית ששימשה לחטיפה", סיפר השבוע מידד. "הייתי כביכול בעלה, שנינו החזקנו את הבית והיא בישלה, האכילה אותנו ואת אייכמן אוכל כשר. היא היתה שקטה, בחורה טובה ואינטליגנטית".

נציגו של מלאך המוות

בכתביה של נסיהו ניכר החשש מהמפגש עם אחד מסמליו של המשטר הנאצי. "כל האנשים שהיו מעורבים במבצע, ובמיוחד אלה אשר התגוררו בבית והיו במגע יומיומי עם אייכמן, ציפו באיזשהו מקום להיפגש עם השטן בכבודו ובעצמו", היא כתבה. "היתה הרגשה שאחרי הכל, רק אישיות שטנית, גדולה ונוראה, יכולה להיות אחראית לכך שעל ידי חתימת יד אחת רבבות יהודים יישלחו למותם. היתה חרדה מסוימת בפני המפגש. לא מכיוון שפחדנו מהאיש (אחרי הכל המצב השתנה לחלוטין והוא היה בידינו), אבל לא ידענו למה לצפות. אחרי הכל, לא בקלות נפגשים עם נציגו של מלאך המוות עלי אדמות. היתה ציפייה לדבר נורא, גדול ואדיר ברשעותו...

אדולף אייכמן במשפטו. הסוכנת קיבלה כרטיס

"מה שמצאנו היה פקיד קטן, עלוב נפש, מתפרנס, שכלל לא הבין את המשמעות ההיסטורית של המעשה, כי הוא חזר ואמר 'הרי רק מילאתי פקודות', 'הייתי רק בורג קטן', 'לא נגעתי בעצמי באף בן אדם' ועוד ועוד.

"הוא מיד הבין שהוא בידי הישראלים, אף שלא הודינו בכך בשום שלב במשך עשרת הימים בהם היינו איתו בווילה בפרברי בואנוס איירס... במשך כל התקופה בה שהינו בבית בבואנוס איירס לא קראנו לו בשמו. לא היינו מסוגלים לבטא את השם הארור. לא יכולנו, מבחינה נפשית, לראות בו בן אדם, כי מי שמשתייך למין האנושי אינו מסוגל לעשות את אשר הוא עשה בשמחה ובחדווה".

בספרו "אייכמן בידי" תהה איש המוסד צבי מלחין, "כיצד בחר 'הזקן' (הראל) דווקא באשה הזאת מכל פלוגות הנשים היפות העומדות לרשותו? על עיניה הרכיבה משקפיים בעלי מסגרת זהב ועדשות עבות שהגדילו את אישוניה. המשקפיים הללו גרמו לה לפסוח מבלי משים על המדרגות ולזנק לתוך הסלון כאילו אל תוך בריכת שחייה".

את כניסתה של נסיהו לדירה תיאר מלחין בציוריות: "היא הגיעה! מתנתו המיוחדת של 'הזקן'. ה'מאטה הארי' הישראלית. ראשה היה עטוף כולו בצעיף לבן, שכיסה את כל שערותיה, כדרך שאשה דתית יהודייה נוהגת. היא סידרה את בגדיה על גופה המלא... אחר כך אמרה: 'הזקן' ציווה עלי לשמור עליכם, ילדים. אני מתכוונת להכין לכם מעדני מלכים. איפה המטבח?"

מלחין תיאר גם את הפגישה הראשונה של נסיהו עם אייכמן: "היא הביאה את ארוחת הבוקר על מגש: ביצה שלוקה עם קרייקרס. היא עמדה כולה נרגשת, כשראתה את אייכמן בפעם הראשונה. היא לא זזה ממקומה כשהאכילו אותו כפי שמאכילים ילד. ממבטה אפשר היה לנחש שהיא אינה מבינה כיצד יהודי מסוגל להאכיל יצור שכמותו. כשהסתיימה הארוחה היא נטלה את המגש ואמרה: 'ידי לא תיגענה בכלים האלה. אני לא מסוגלת לרחוץ אותם. תוקפת אותי זוועה וחלחלה'".

אייכמן הועבר לישראל במטוס ולאחר נחיתתו דיווח על כך בכנסת ראש הממשלה אז, דוד בן גוריון, בהודעה קצרה ודרמטית. "עם פתיחת המשפט קיבלנו כרטיסים ליום הפתיחה, בתנאי שלא ניכנס יחד, שלא נשב יחד, שלא נדבר יחד, כדי שלא תהיה כל אפשרות לזהות אותנו כמי שמעורבים במבצע", כתבה נסיהו. "באנו בנפרד לבניין בו התקיים המשפט, נכנסנו בנפרד, ישבנו בנפרד ולא דיברנו יחד, לא התיידדנו, כי אלה היו ההוראות. יחד עם זה, כשהכניסו את אייכמן והושיבו אותו בתא הזכוכית, עברו ביציע בו ישבנו מבטים מאחד לשני, ולא יכולנו שלא להרגיש שאכן השתתפנו במבצע היסטורי, בו עם ישראל הביא לדין את אחד הצוררים הגדולים בתולדות העם שבע האסונות והתלאות.

"בן גוריון אמר שהמשפט הזה הוא משפט ההיסטוריה. איני סבורה כך. ההיסטוריה היא דבר כללי, קר, מנוכר ולא חש את אשר כל יהודי חש באותם רגעים בהם קם הקטגור והתחיל את נאום התביעה בקובעו: 'לצדי עומדים כאן שישה מיליון תובעים...' לדידי, עם ישראל לא עשה משפט להיסטוריה. עם ישראל, כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, קרא לריבונו של עולם לדין תורה, שישיב על השאלה שכל יהודי נושא בלבו כפצע צורב ששום זמן לא ירפא אותו: 'למה?' הקדוש ברוך הוא לא ענה..."

דתייה שמחפשת שידוך

שנתיים לאחר המבצע ללכידת אייכמן היתה מעורבת נסיהו בפרשת יוסל'ה שוחמכר שהסעירה את המדינה. שוחמכר, שנולד ב-52' בברית המועצות, עלה עם הוריו ארצה בהיותו בן שש. בגלל קשיים כלכליים הם מסרו אותו להשגחת סבו, נחמן שטרקס, חרדי משכונת מאה שערים. כעבור שנה ביקשו ההורים את ילדם בחזרה, אך הסב סירב בטענה כי בתו וחתנו רוצים להגר בחזרה לרוסיה ולהמיר את דתם. בית המשפט העליון הורה לשטרקס להחזיר את שוחמכר עד פברואר 60', אך הוא סירב ולא נשבר גם כשהוכנס למעצר. באפריל 60' הוכרז שוחמכר "נעדר" והשאלה "איפה יוסל'ה?" הפכה לביטוי הידוע במדינה. ב-62' הורה בן גוריון לראש המוסד הראל לפעול לאיתורו של הילד. עשרות סוכני מוסד היו מעורבים במבצע, ובהם נסיהו.

"היא נבחרה לסיפור של יוסל'ה בגלל שהיא היתה דתייה ופלמית", מספרת תרצה בן חיים. "בהתחלה חשדו שהבריחו את הילד לאירופה ושלחו אותה לחדור לקהילת סאטמר באנטוורפן. היא נכנסה בכיסוי של בחורה דתייה שמחפשת שידוך וזה היה קצת מסוכן, כי המשפחה שלה באה משם. אירח אותה מישהו מכובד מהקהילה והיא שיחקה אותה כלא מבינה פלמית (הולנדית) ורק יודעת קצת יידיש. היא חיה אצלם בבית איזושהי תקופה של כמה חודשים, והיתה יושבת וכאילו לומדת - אבל בעצם מקשיבה לשיחות שלהם. מתוך השיחות שלהם היא הבינה שהילד עבר אצל אשה שחיפשה אותו לילדה והעבירה אותו מבלגיה לארצות הברית. זה היה טיפ נהדר, כי אז הבינו לאן הוא הועבר".

יוסל'ה שוחמכר ואביו. הסוכנת קיבלה המלצה

מירה דיוויס, האחיינית השלישית של נסיהו: "היא תמיד סיפרה שכשהיא דיברה עם המשפחה היה לה קשה לזכור מה היא אמורה לדעת ומה לא, כדי לא ליפול בפח. היא סיפרה שהיא היתה במטבח והם דיברו עליה וריחמו עליה, כמה שהיא מסכנה, שהיא כל כך מבוגרת וצריכה שידוך, על איך שהיא נראית - והיא יושבת ואמורה לעשות את עצמה שבכלל לא מבינה על מה מדובר.

"יהודית אירגנה שהמשפחה בבלגיה תמליץ עליה לסאטמר בניו יורק כדי שהיא תוכל להיכנס אליהם", מספרת דיוויס. "כשהיא הגיעה לשם כבר היה פחות או יותר ידוע באיזה משפחה הוא נמצא". בסופו של דבר אותר שוחמכר ביולי 62' בברוקלין אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר בניו יורק - והוחזר ארצה להוריו.

נציגת המוסד באוסלו

בשנה שבה הוחזר שוחמכר לישראל נישאה יהודית למרדכי (דוקשי) נסיהו, פעיל מפ"ם לשעבר שהיה לאחד מהוגי הדעות של מפלגת העבודה. "היא הכירה אותו הרבה שנים, מהאוניברסיטה", מספרת תרצה בן חיים. "הוא בא מבית מאוד מעניין. אמו היתה בת אדמו"ר שברחה מהבית והחליטה לגדל את בנה 'בלי אלוהים', ובאמת לקח הרבה שנים לדוקשי, שלא ידע כלום מהדת, וליהודית, אשה דתייה, להחליט שזה בכל זאת יסתדר. פעם הם היו בניו יורק, ישבו עם חברים שלא הכירו אותם כל כך טוב ודיברו על אידיאולוגיה. היא אמרה את שלה והוא את שלו. אחר כך דיברו על דת וכל אחד אמר את דעתו. ואז מישהו שאל אם הם מעשנים ושניהם אמרו שלא וכולם צחקו ש'לפחות משהו אחד משותף לכם'. לשניהם, אגב, גם לא היה רישיון נהיגה.

"הם הסתדרו משום ששניהם ידעו בדיוק למה הם נכנסים והסכימו לדלג על המקפצה של אי ההסכמות ולחיות ביחד מתוך אהבה ושיתוף. דוקשי, למשל, היה עושה קידוש. מגחך, אבל עושה. ברגע שהיה מסיים היה הולך ומדליק את הטלוויזיה. חיה ותן לחיות. ביום כיפור, כשהיא צמה, היא היתה מגישה לו ולילד את האוכל".

בנם היחיד של בני הזוג, חיים (חיימי) נולד ב-64', כשנסיהו היתה כבר בת 39. "כשהוא הגיע לגיל הגן היא היתה צריכה להחליט לאיזו מסגרת הוא ילך, דתית או חילונית", מספרת רותי בן חיים. "היא שאלה רב וכשהרב הבין שעוצמת החילוניות של האבא כל כך גבוהה הוא המליץ שהילד ילך למסגרת חילונית. ואז היא הלכה לחיימי, שהיה בן שלוש, ושאלה אותו, 'מה אתה רוצה להיות? דתי או חילוני?' הוא שאל אותה 'מה זה?' והיא הסבירה שדתי שומר על המצוות וכן הלאה. הוא שאל אותה, 'אם אני אהיה דתי אני יכול לנסוע בשבת לבית אורן? (שם גרו כמה מבני משפחת בן חיים) היא אמרה לו 'לא' והוא אמר, 'אז אני רוצה להיות חילוני'".

במקביל לגידול בנה התקדמה נסיהו בדרגתה במוסד והתפקיד האחרון שמילאה, בשנות השבעים, היה ממונה על כוח האדם בארגון. בתפקיד זה שימשה כאשת הקשר לעצורי "פרשת לילהאמר" בנורווגיה - סוכני המוסד שהתנקשו בטעות באחמד בושיקי, מלצר ממוצא מרוקאי, במקום באיש ארגון "ספטמבר השחור", עלי חסן סלאמה.

אליעזר פלמור, מחבר הספר "פרשת לילהאמר - מיומנו של מעורב לא שייך", נשלח לטפל בעצורי הפרשה כנציג משרד החוץ ונפגש תדירות עם נסיהו. "התבקשתי ללכת להכיר אותה בשטוקהולם", הוא מספר עכשיו. "מי שעשה את הקשר היה הצפן של השגרירות. לא הייתי מנוסה בעסקים מהסוג הזה וחשבתי שאני הולך לפגוש את מאטה הארי. הגעתי למלון, ואת הדלת פתחה מעין עקרת בית מאוד אפורה. שום דבר מיוחד. אם היית רואה אותה ברחוב מעולם לא היית מעלה על דעתך שהיא עוסקת בדברים שבהם עסקה.

"היא היתה ראש מחלקת משאבי אנוש במוסד, הקשר איתה היה שוטף והעדכונים על ההתפתחויות עברו דרכה. היא היתה באה מפעם לפעם לאוסלו וישבה שם בזמן המשפט ואני הגעתי כל יום למלון ביחד עם עו"ד ארווין שימרון, שהתבקש להיות הפרקליט הישראלי מאחורי הפרקליטים הנורווגים. היא היתה נשואה לאידיאולוג של מפא"י והוא גם כן בא פעם אחת כדי לנסות להשפיע על ראש ממשלת נורווגיה, שהיה איש מפלגת העבודה הנורווגית.

"היינו מדברים הרבה, בלילות המאוד משעממים של אוסלו. היא שתתה כוס תה או קפה, אולי כי חשדה שאני סתם אומר על הדברים שהם כשרים. יהודית היתה אשה עם לב מאוד גדול והשקיעה את כל מהותה בטיפול במשפחות של האסירים, בדאגה למי שהיה נשוי עם ילדים קטנים ובהכנות ליום השחרור".

דינה איתן, אשתו של אברהם גמר, שהיה אחד העצורים בפרשה, זוכרת את נסיהו לטובה. "כשאני פגשתי אותה היא כבר היתה בערך בת חמישים והתרשמתי שהיא אשה מאוד חזקה, חכמה ומשכילה. למרות שאני הייתי אז במצב לא כל כך מזהיר, היה לי מאוד נעים בחברתה וכל פגישה איתה היתה מלאת עניין. כדי שהנורווגים ישתכנעו לשחרר את העצורים מטעמים הומניטריים, ניסו לשכנע אותי במוסד שאגיד שכילדת ניצולת שואה קשה לי בלי אברהם. היום אני חושבת שטעיתי, אבל אז חשבתי שאני צריכה להמשיך את שרשרת הגבורה של אברהם ושזה לא נאה להשתמש בתירוצים כאלה.

"כשהעצורים חזרו מנורווגיה, במאי 75', היא הזמינה את כולם אליה הביתה. אחר כך שמרנו על קשר לאיזושהי תקופה והיינו מתקשרות אחת לשנייה. בכל מפגש שלי איתה היא היתה מספרת על הבן שלה בהערצה כזו. הוא היה בן יחיד והיה כל עולמה".

יום השנה בנפאל

ב-76' פרשה נסיהו מהמוסד. "כששאלתי אותה למה היא פורשת, היא אמרה שהיא הגיעה הכי רחוק שיכלה ואין להם יותר מה להציע לה. היו מעט מאוד נשים במוסד שהגיעו לדרגות כאלה", מספרת רותי בן חיים.

בהשפעתו של עו"ד שימרון, שהיה לחבר קרוב ומוערך, הלכה ללמוד משפטים ואת התמחותה עשתה במשרדו. בנו, דוד שימרון, סיפר השבוע שהוא זוכר אותה כ"אשה מאוד מרשימה, אינטליגנטית בצורה יוצאת דופן, שקראה המון".

בנוסף ללימודי המשפטים למדה נסיהו ראיית חשבון ובהמשך מונתה למנכ"לית אגודת הסופרים. באותו זמן החלה גם בפעילות פוליטית ויחד עם אחיה היתה ממייסדות מפלגת התחיה. חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן מספרת ש"היא היתה מה שקוראים 'טיפוס'. ממש משהו יוצא דופן. היא נהגה מאוד בפשטות אבל היה לה כושר מנהיגות. היא היתה אופוזיציונית בהרבה מאוד נושאים - לקיים ועידה או לא, להצביע על חוק כך או אחרת. היה לה כושר התבטאות מצוין. אחיה היה יושב עם הרב אליעזר ולדמן ועם חנן פורת וביחד הם הכינו את המצע של התחיה וגם היא עזרה לזה. היא לא היתה חברת מזכירות רשמית, אבל בפועל היתה יותר מזה. יובל נאמן סמך עליה מאוד. בזמן שאפרים היה רך ועדין ולא תמיד חושב שצריך להתווכח, היא היתה קצת יותר קשה".

לא היו לה יומרות פוליטיות?

"לא, את עצמה היא לא ניסתה לדחוף, אבל היא מאוד רצתה שאפרים ילך. זה לא יצא וחבל".

בכל השנים הללו, למרות פעילותה בתחומים ציבוריים, סירבה נסיהו להיחשף. פלמור זוכר אותה כמי ש"ברחה ממצלמה כאילו זה היה השטן". הלוי מספר ש"היא היתה מאוד דיסקרטית וידעה לשמור אמונים. היא לא דיברה מעולם על עבודתה ולא התראיינה". רותי בן חיים מסבירה ש"היא תמיד אמרה, 'אם תמונה אחת שלי מתגלגלת למקום לא נכון, גם בתמימות, אז מישהו יכול למות'. בגלל זה היא סירבה שידברו על השם שלה במפורש. היא היתה משוכנעת שיש אנשים שעבדו איתה ושייפגעו אם יתגלה מי היא".

תרצה בן חיים מוסיפה ש"יהודית אף פעם לא היתה מוכנה לכתוב על המוסד. היא תמיד אמרה ש'יש עוד זמן' אבל תמיד דחתה את זה. לדעתי, בתפיסה שלה, עד הסוף היא נשארה מרגלת".

בני הזוג נסיהו ואמה של יהודית התגוררו בשדרות בן ציון בתל אביב, בשתי דירות צמודות מרווחות בשדרות בן ציון 27 בתל אביב, 200 מ"ר בסך הכל, שהועמדו למכירה לפני שבועות ספורים על ידי סוכנות הומלנד. "היא תמיד אמרה שאנחנו צריכים ליהנות מהבית ולא הוא מאיתנו", מספרת תרצה בן חיים. "אז הבית היה שמח, היינו משחקים שם כדורגל במסדרון, חברים של חיימי היו מגיעים לבקר כל הזמן. כשהוא היה בצבא אז הם היו באים, שמים את הנשק בבית ויוצאים משם. חבר אחד שהוריו עזבו את העיר ממש עבר לגור שם".

ב-94' התלוותה נסיהו אל בנה וחברתו בטיול בן שבועיים להודו. לאחר שובה לישראל המשיכו החברה ונסיהו, אז בן 30, לטיול בנפאל, שלאחריו תיכנן להתחיל בלימודי פוסט דוקטורט במתמטיקה בארצות הברית. "הם הלכו לטרק, ירדו מההר, הכל היה בסדר והם הלכו לישון", מספרת בן חיים. "חיימי התעורר בשש בבוקר ושאל את חברה שלו 'מה השעה?' היא אמרה שיש לו עוד חצי שעה לישון. הוא הסתובב ואז היא שמעה אותו מחרחר. היא ניסתה לראות מה קורה לו וראתה שהוא איבד את ההכרה. ניסו לעשות לו החייאה, אבל הוא מת. יהודית לא רצתה לעשות ניתוח שלאחר המוות כי היא אמרה שזה בכלל לא משנה, זה לא יחזיר אותו לחיים אם היא תדע ממה הוא מת. כאדם דתי היא לא רצתה לחלל את הגופה. בהספד לחיימי היא כתבה שהיא מודה לאלוהים על השלושים שנה שהיה לה אותו. שהיא לא כועסת אבל היא לא יכולה להבין".

השבר היה עצום. דיוויס מספרת ש"בכל האירועים הקשים במשפחה, כשאבא שלה מת בחו"ל וכשאח שלנו מת בטנזניה, היא נסעה להביא את הגופות. היא היתה אומרת: 'נסעתי להביא את כולם ורק את הבן שלי לא הצלחתי להביא'. מאז, כל שנה, ביום השנה, היא היתה נוסעת לנפאל, מבקרת שעה-שעתיים באכסניה שבה הוא מת ולוקחת הליקופטר מעל המסלול האחרון שלו. היא נסעה לבד, לא היתה מוכנה שיבואו איתה. כל שנה עם אותו הטייס. ואז היא היתה חוזרת. בקטמנדו היא הקימה עבור המטיילים הישראלים ספרייה על שמו, שנמצאת היום בבית חב"ד".

שלוש שנים לאחר מות בנה מת ממחלה גם בעלה. כעבור שש שנים, באוגוסט 2003, נפטרה גם נסיהו. "כל שנה היא ביקשה שזו תהיה השנה האחרונה שלה ובעצם הרימה ידיים", מספרת דיוויס. "היא שמרה על קשר הדוק עם החברה של חיימי, למדה שפות והיתה עסוקה, אבל זה היה השבר שלה. היא המשיכה לעשות, אבל מבפנים היתה שבורה ורק חיכתה". *

uribl@haaretz.co.il



יהודית נסיהו. פגישה מביכה בשדה תעופה באלכסנדריה, בסוף שנות ה-50


יהודית נסיהו. כל שנה ביקשה שזו תהיה השנה האחרונה שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו