בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסון אווירי

תגובות

30 שעות באוקטובר, החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור שמואל גורדון. הוצאת ספריית מעריב, 604 עמ', 98 שקלים

אפתח בגילוי נאות: שמואל גורדון היה המדריך שלי בקורס טיס, וזאת לדעת כי גם בחלוף ארבעה עשורים ויותר, יראת הכבוד של חניך למדריכו לא פגה לעולם. אך הספר שפירסם גורדון כל כך חשוב, והנושא שבו הוא עוסק - תבונתם ויכולתם של קברניטים לקבל החלטות נכונות במצבי משבר - כל כך קריטי, שהרהבתי עוז לכתוב רשימת ביקורת.

זהו ספר מושקע ביותר, שכתב אדם שהנו שילוב נדיר של טייס קרב ואיש מבצעים בכל רמ"ח אבריו עם היסטוריון ותיאורטיקן של הכוח האווירי. אל"מ ד"ר גורדון קרא כל דבר הקשור במלחמה, ריאיין גיבורי מפתח, האזין להקלטות והגיע למסמכים אותנטיים. בספר זה הוא בוחן את אופן הפעלתו של חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים דרך כמה צמתי החלטה - וממצאיו עגומים.

בצומת ההחלטה הראשון - תהיה או לא תהיה מלחמה - דווקא צדק מפקד חיל האוויר, בני פלד, כשהודיע למפקדי הבסיסים כבר ביום שישי ה-25 באוקטובר 1973 שעומדת לפרוץ מלחמה (לא כל המפקדים הפנימו זאת, אך זה עניין אחר). כאשר המשיך רפי הרלב, ראש המודיעין של חיל האוויר, לדבוק ב"קונספציית" הסבירות הנמוכה, אמר לו פלד: "רפי, באמ"ן אתה יכול לרקוד לפי החליל שלהם. כאן אתה חייל שלי".

שגיאה קטסטרופלית

אבל אחר כך, לפי גורדון, בצמתי ההחלטות הבאים, נכשלו מקבלי ההחלטות, ובני פלד במיוחד. החלטותיהם הגרועות גרמו לכך שחיל האוויר, אולי הנכס החשוב ביותר של העוצמה הישראלית, נשחק בהפעלה לא נכונה ולא הצליח למלא את הציפיות שתלו בו. יתרה מזו, השחיקה המהירה הביאה לכך שפלד הזהיר כי חיל האוויר עומד להגיע לקו האדום, ובשל כך עמד הרמטכ"ל להמליץ ב-12 באוקטובר 1973 שישראל תסכים להפסקת אש.

ההחלטה הגורלית מכולן, העומדת במרכז הספר, היא החלטתו של בני פלד ב-7 באוקטובר 1973 להפסיק את מטס תקיפת הטילים בחזית הדרום, ולהעביר את כובד משקלו של חיל האוויר אל רמת הגולן, שם נפרצו הקווים. בכך הפר את תורת ההפעלה של החיל, שהיתה מקובלת אף על המטכ"ל, שלפיה יושמדו קודם טילי הקרקע-אוויר ותושג עליונות אווירית, ואחר כך יתפנה החיל לסייע לכוחות היבשה. החלטה זו השפיעה לרעה על לחימתו של חיל האוויר בהמשך. למעשה, היא דנה אותה לכישלון.

בזמנו כתבתי ביקורת על "אש בשמים" מאת עמוס עמיר, שנכח ב"בור" של חיל האוויר והזדעזע כשפלד קיבל את ההחלטה הגורלית. טענתי אז שגם אם החלטתו של פלד היתה אומללה מבחינת ההפעלה הנכונה של חיל האוויר, הוא לא היה מסוגל לעמוד בפני הלחץ של שר הביטחון, משה דיין ("חורבן בית שלישי") והרמט"ל דוד אלעזר (דדו), ומכיוון שהאמין שהגולן בסכנת נפילה לידי הסורים הוא קטע את התנופה של החיל בדרום והסיטו לצפון.

את פלד תשפוט ההיסטוריה, אך אפילו ספרו של גורדון מעלה תהייה אם בנסיבות הכוללות - ולא בראייה הצרה של חיל האוויר - החלטתו אכן היתה כה הרסנית. גם אם לא נקבל את עדותו של בעל הדבר, הרמטכ"ל דדו, כי "הפניית חיל האוויר לצפון תרמה לכך שלא איבדנו את רמת הגולן", הרי שמוטי הוד, קודמו של פלד ומי ששימש כיועץ האווירי של פיקוד צפון והיה ידוע בביקורתו על תפקודו של פלד במלחמה, סיכם: "את החלק הדרומי של הרמה החזקנו רק מהאוויר. לא נתנו להם לרדת לעין גב".

אולי ההחלטה הנכונה היתה להמשיך בתקיפת הטילים בדרום וגם לתקוף בצפון, כפי שהציע ראש מחלקת המבצעים, גיורא פורמן.

אולם על פלד לא הופעל לחץ נגדי מספיק, מלמטה, לשנות את החלטתו. מספרו אנו לומדים עתה עד כמה תמימי דעים היו הקצינים הבכירים במפקדת חיל האוויר ביחסם השלילי להחלטה הגורלית ההיא. אך עמיר הודה לפני גורדון בראיון כי "לא היה איש, ולא היה כוח במפקדה שיגיד למפקד חיל האוויר: 'אתה עושה שגיאה קטסטרופלית, תרד מזה'." ובספרו כתב: "מפקדים בכירים ובעלי אוטוריטה וניסיון מבצעי נעלמו או נאלמו". גיורא פורמן ניסה אמנם, ללא הצלחה, לחלוק על מפקדו, אך השאר דממו, ורק שנים אחר כך שפכו את מרי לבם לפני גורדון.

זוהי נקודה קריטית, שגורדון מתאר אותה אך לא מתעמק בה מספיק. הרי בספרו הקודם, "מנהיגות אווירית" (משרד הביטחון, 2003), הוא הקדיש פרק שלם למה שהוא מכנה "משמעת ביקורתית", ושם כתב את המלים הבאות: "לא רק פקודה שאינה חוקית אין לבצע, אלא גם פקודה חסרת היגיון... ביקורת הדדית של החלטות מפקדים בכירים ומפקדים זוטרים מייצרת החלטות באיכות גבוהה יותר, כפרי של תהליכים איכותיים יותר לקבלת החלטות". שום דבר שכזה לא התרחש ב-7 באוקטובר, אבל גורדון, המתמקד יותר בהחלטות ופחות בתגובה להן, משאיר אותנו כאן עם סימני שאלה.

כשם שבני פלד היה צריך לעמוד מול דדו, פקודיו היו צריכים לעמוד מולו. ייתכן שאם פלד היה מרגיש לחץ מלמטה הוא היה מגלה עמידה איתנה יותר מול הרמטכ"ל. אבנר שלו, רל"ש הרמטכ"ל, סיפר לגורדון כי "זו לא היתה החלטה טובה, אך בני פלד לא לחץ על דדו לשנות אותה. בני פלד ויתר, הוא לא ביקש 'חכה עוד קצת, רק התחלנו בדרום'. הוא לא הביא נימוקים למה כדאי להמשיך בדרום. דדו לא היה כל כך נחרץ. אם בני היה נאבק - דדו היה הולך אתו".

מאז ועד היום

זוהי אינה רק סוגיה מן העבר הרחוק. אחרי מלחמת לבנון השנייה אמר הרמטכ"ל דן חלוץ, כי בזמן אמיתי רק אלוף אחד (הוא התכוון לגדי אייזנקוט, אז ראש אגף מבצעים) העז לחלוק עליו. ואגב אותה מלחמה, אין לי ספק שגורדון השקדן יגיע לחקור גם אותה, שהרי בספרו "מסדר האבירים האחרון" (רמות-אוניברסיטת ת"א, 1998) הוא פיתח תפישת הפעלה חדשה, דומיננטית, לכוח האווירי על חשבון כוחות היבשה.

מי שבעקבות מלחמת לבנון השנייה ממהר לבטל את תפישתו של גורדון, שוכח כי במחצית השעה הראשונה של המלחמה האחרונה הושמדו הרקטות הכבדות של החיזבאללה בדיוק ברוח שיטתו. הצרה היא שקשה לטפל ביעילות בכל האיומים בלי שימוש בכוח קרקעי, במיוחד כשמדובר באויב חמקמק, המפעיל קטיושות קשות לזיהוי ולהשמדה מן האוויר.

כך או אחרת, הספר הבא הוא חשוב, ועל מנת שיהיה גם אפקטיווי יסתכן כאן החניך בהתחצפות, אך נאמן לתרבות התחקיר בחיל האוויר, שבה חייבים לדבר אמת גם אם היא בלתי נעימה, ינדב למדריכו כמה עצות.

כמה עצות קטנות

ראשית, ייטיב גורדון לעשות אם ייגמל מן המנהג להציף את כתביו בציטטות. דבריו מעניינים דיים, ולעתים אף מרתקים, ואין הוא חייב להרשים אותנו בדברי החוכמה של אחרים. וכאילו לא די בציטטה אחת בראש פרק, הוא אף נוהג לשבץ כמה מהן יחד, וכך מצטופפים בראש אחד הפרקים ורגיליוס, בן גוריון ואלחנן אורן. מיותר.

שלא לדבר על הציטטה בראש החלק השישי והאחרון, שבצורה נמלצת, ואף פומפוזית, באה להסביר את מטרת הספר: "להפוך מיתוס לאתוס, אגדה שחייבת להתנפץ אי-פעם, ככל אגדה - למציאות נאצלה שבה התמודדויות של בני אנוש עם חולשותיהם יוצרת את תהילתם. לספר איליאדה בת 30 שעות, שמניחה על ראשי הלוחמים נזר דפנה שאינם מצפים לו". ומי חתום על הציטטה התמוהה הזאת? "המחבר".

הלאה. מי שמניח על המדף ספר בן 600 עמודים נוטל על עצמו סיכון שיאבד באמצע הדרך את הקורא הממוצע, בעיקר אם אינו במקרה זה איש צוות אוויר. לא פעם נקטעת בספר העלילה הדרמטית ברגעי השיא, כדי להעבירנו להרצאות מלומדות, חשובות בזכות עצמן, אך ראויות לספר נפרד. יש גם חזרות, פה ושם, המדללות את המתח. והרי גורדון אינו תום שגב, המפליא לארוג יריעה היסטורית הנקראת בשקיקה, כשהוא מוליך את הקוראים בעקבות גיבורי התקופה, על אישיותם, העדפותיהם, מכתביהם, תשוקותיהם, אכזבותיהם.

אצל גורדון הגיבורים העיקריים - גולדה, דיין, דדו, בני פלד והאחרים - מופיעים מיד ומתחילים לפעול, בלי שהמחבר יספר לנו דבר עליהם. ואפילו נצא מהנחה שכולם מכירים את הקברניטים הבכירים, מה על הדמויות הבלתי מוכרות לקוראים? אלה זוכות לתיאורים קמצניים שאינם מוסיפים דבר. גיורא פורמן, אחת הדמויות החשובות בספר, "נודע בלשונו החדה, בדעתנותו ובקולו המיוחד". זהו. לעומת זאת, זאב בונן, מנכ"ל רפא"ל, "הוא אדם כפוף מעט, בעל שיער בלתי ניתן לכיפוף, כמו בעליו".

כבר אמרנו שהספר הבא של גורדון הוא חשוב, אולי קריטי, משום שבגלל האיומים המתרקמים סביבנו, הפעלת הכוח האווירי בעתיד תהיה משימה הרת גורל, ללא שום מליצות. בשל כך, גורדון זקוק לעורך נחוש שיקצץ את ספרו הבא לחצי.



מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, בני פלד. טעה כשהפנה את הלחימה לצפון


פלד ודיין במלחמת יום הכיפורים; למטה: מטוס חיל האוויר מעל הרמה. חורבן בית שלישי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו