בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלילות פרנץ קפקא במצרים

עאטף בוטרוס חוקר את פרשת התקבלותו של קפקא במצרים: מפתיחות והשפעה רבה, ועד הפיכתו לסוכן ציוני

תגובות

לספרות של פרנץ קפקא בנים רבים. עם צאצאיו נמנים סופרים, פרשנים וקוראים שעודם משוטטים ותועים בשבילי הסיפורת שלו. שנת ה-125 להולדתו של קפקא היא שעה יפה לדבר בה על קוראיו בארצות ערב וחסידיו במצרים. מחקר מקיף פרי עטו של עאטף בוטרוס, מרצה לספרות ערבית באוניברסיטת מרבורג בגרמניה, פורש ומנתח את מורכבויותיה של פרשת ההתקבלות של קפקא בחוגי הספרות במצרים, מאז הופיעו הביקורות הראשונות על חייו ויצירתו בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד לזמננו. בעולם הספרותי הערבי, קפקא הוא מושא להערצה, נושא לחיקוי, עניין למחלוקת. מחקרו של בוטרוס העומד להתפרסם בגרמניה, מראה כמה פורייה ורב-משמעית היא הכתיבה הערבית על קפקא. שכן קפקא היה ובמידת מה עודנו שאלה ספרותית, ובה בעת הוא נעשה בעיני קוראיו במצרים לשאלה פוליטית על תיאולוגיה וחילון, וכמובן מקור לדיונים על מהותה של היהדות ושאלת הציונות.

את תחילתה של פרשה זו, התקבלותו של קפקא בעולם הערבי, מקובל לייחס למאמריו של הסופר והמבקר טהא חוסיין (1889-1973), מענקי הרוח של מצרים בעת החדשה. המסות "ספרות קודרת" (1946) ו"פרנץ קפקא" (1947) פרי עטו של חוסיין, שפורסמו בערבית בכתב העת "הסופר המצרי", דנים באיכויותיה הפסימיסטיות של ספרות קפקא ובכוחה לחשוף קונפליקטים יסודיים בין מודרנה למסורת. כך ביקש חוסיין להגן על קפקא מפני הביקורת המרקסיסטית על התוגה הזעיר-בורגנית המושלת כביכול ביצירתו. חוסיין, שעשה את השכלתו הגבוהה בקהיר ובפאריס ונודע בהגותו החילונית ובתפישותיו הפרוגרסיוויות, מצא ביצירתו של קפקא את סימניו של משבר תיאולוגי. קריאתו מגלה בקפקא עדות על חוסר היכולת לחוות את מציאות האל. קפקא הוא פרספקטיווה לחוויית האין של ההתגלות השמימית.

את הפרספקטיווה הזאת בדבר העומק הפסימי וחוויית הריק המטאפיסית ייחס חוסיין גם למשורר אל-מערי (973-1058), מגדולי היוצרים הערבים הקלאסיים. בדרך זו, מסביר בוטרוס, קירב חוסיין את יצירתו של קפקא אל המסורת הערבית האיסלמית והציב את היוצר היהודי-הגרמני לצד המשורר הערבי הנערץ. מעבר לפערי הזמן, המרחב והשפה מגלה חוסיין קירבה נדירה בין קפקא לאל-מערי בשאלת האי-הינתנות של האל בעולם. פרשנותו של טהא חוסיין דומה במובנים מסוימים לקריאתו של גרשם שלום, שהתעקש לראות בקפקא פרספקטיווה חילונית של שיח המיסטיקה ביהדות ומצא ביצירתו עדויות מודרניסטיות למשברים וקונפליקטים תיאולוגיים המתועדים כבר אצל חכמי תורת הקבלה.

קריאה אחרת בכתביו של קפקא מוצא בוטרוס אצל סופר האוונגרד המצרי ז'ורז' חניין (1914-1973), אינטלקטואל פרנקופוני, חבר בתנועת הסוריאליזם וממקורביו של אנדרה ברטון. חיבוריו הראשונים של חניין על קפקא הקדימו את פרסומיו של חוסיין. הראשון שבהם הופיע בפאריס ב-1939, ובו הוא דחה את הפרשנויות התיאולוגיות והציע במקומן קריאה פוליטית מובהקת, הרואה בספרות של קפקא אלגוריה בדבר מכונת האלימות, שיח השררה והדיכוי בעת החדשה. חניין קרא את קפקא בהקשר אנטי-פאשיסטי. גם במאמרו מ-1945 בשאלת הטרור, שהתפרסם בצרפתית בקהיר, הציע חניין להבין את קפקא כסופר המתעד את המכונה הטוטליטרית של המודרנה.

בעיניו, גיבוריו של קפקא חווים את "הטרגדיה של האדמיניסטרציה", כלומר את מבנה הדיכוי המופנם במוסדותיה של החברה המודרנית. ב-1954 יזם חניין בקהיר את פרסומה של אנתולוגיה צרפתית-ערבית על קפקא ובה גם מסה נוספת פרי עטו, כתובה צרפתית, הדנה בחוויית החידלון וחוסר המוצא ברומאן "הטירה". חניין מפרש את עולמו של קפקא כעולם תיאטרלי, כאילו היו גיבוריו שחקנים מלידה. אלה הן דמויות נאיוויות המתמסרות לשווא למסעות וחיפושים אחר חוק, סדר והיגיון בעולם מעוות. שכן, הנסיעה בעולמו של קפקא אינה מסתיימת בפתרון או בגאולה. היא מגיעה אל החשיכה ונחתמת במבואות סתומים. ובחוויה זו, בנסיעה, זיהה חניין את עומקה של ההתנסות יהודית, "האקסודוס" - היציאה, ההגירה, שהיא גם התנסות אנושית יסודית.

ברבדים אלה של פרשנותו מתגלה קירבה מרתקת בין חניין לוולטר בנימין, שבמאמרו המפורסם על קפקא (1934) עמד על התכונה הדרמטורגית של גיבוריו ורמז על הניסיון היהודי החבוי באותה "נסיעה חגיגית ריקה" שבה הם שבויים. בהערותיו על מוטיב "האקסודוס" ביצירתו של קפקא כרך כבר חניין את הבשורה על יציאתו ממצרים ב-1960. המיליטריזם בתקופת נאצר ואווירת הדיכוי, מסביר בוטרוס, הביאו את הקץ על מפעלי האוונגרד וכפו על חניין להגר לאירופה. הוא שהה תחילה ביוון, אחר כך ברומא ולבסוף בפאריס, מולדתו השנייה. ב-1963 השלים את מסתו האחרונה על קפקא, ובה כינה את הסופר מפראג "המדריך האפל", כאילו היה קפקא מורה דרך אל לבה השחור של המודרנה ומבשר האסונות הגדולים של המאה העשרים. יותר מכל סופר אחר הראה קפקא לקוראיו את סודותיה האפלים של העת החדשה, מבוכי הרע של זמננו. יצירתו, כתב חניין, היא "קומדיה של זמן מקולל".

חיבתו של חניין וסופרים סוריאליסטיים אחרים לקפקא מקורה גם בפואטיקת החלום, עיוותי המרחב והזמן והאסתטיקה של הפצע המאפיינים כמה מסיפוריו, כגון "רופא כפרי". סיפור זה ראה אור בקהיר ב-1947 בתרגום מצרפתית והיה התרגום הראשון של קפקא לערבית. בעקבותיו הופיע גם "הגלגול" (בתרגום מאנגלית). התרגומים הראשונים מגרמנית, שפת המקור של כתבי קפקא, נעשו בידי נבילה איברהים והתפרסמו במצרים ב-1959. על כך נוספו בשנות השישים תרגומיו של מוסטפא מאהר לרומאן "המשפט" ולסיפור "גזר דין". תרגומים אלה ואחרים עשו את קפקא לבן בית בקרב אינטלקטואלים וחוגי ספרות במצרים. עם חוגים אלה נמנתה גם קבוצת כתב העת "גלריה 68", שביקשה לסלול דרכים חדשות בעולם הספרות במצרים, והצהירה בין השאר על רצונה לאמץ "כיוון קפקאי". לסופריה של קבוצה זו, מסביר בוטרוס, היה קפקא מעין שם נרדף למוטיב הניכור בספרות ומקור פורה לחידושה של הפרוזה הקצרה. לצד קפקא ניכרה ביצירותיהם של חברי הקבוצה גם השפעתם של סמואל בקט ואלבר קאמי. גם הפעם נדרשה איפוא הספרות המצרית לפרנץ קפקא וליצירתו כדי לסמן נתיב של התחדשות ("הכיוון הקפקאי").

השפעתו של קפקא על סופרים ומבקרים ערבים נמשכת עד זמננו. בוטרוס מנתח כמה מקרי בוחן המצביעים על עומקו של "הכיוון הקפקאי", ובעיקר על חותמו של "המשפט" בספרות המצרית. מקרים אלה מעידים על האופן שבו ממשיך קפקא להיות אתגר ואפילו מודל של ספרות פוליטית בעולם הספר הערבי. הספרות של קפקא קונה לה מעריצים וצאצאים חדשים לבקרים, אבל בשנות השבעים נפתח פרק אחר, אידיאולוגי מאוד, ובמידת מה עוין, בסיפור התקבלותו של קפקא. שנות המלחמה הקרה, המפלה במלחמת 1967 ובמלחמת 1973 והסכם השלום בין ישראל למצרים, המשך הכיבוש הישראלי והזנחת השאלה הפלשתינית, טוען בוטרוס, יצרו אקלים פוליטי שנגזרו ממנו גם קריאות חדשות בקפקא ובמרכזן שאלת "זהותו הציונית".

השאלה על קפקא והציונות אינה חדשה כמובן ואינה המצאה של מבקרים ערבים. קוראיו המוקדמים של קפקא, ביניהם מקס ברוד וגרשם שלום, טענו כבר בזמנם על זיקתו החיובית של קפקא למפעל הציוני. הערותיו המגוונות של קפקא על ההתיישבות היהודית בפלשתינה מלמדות בחלקן על סקרנות ועניין בריא, שנותרו כידוע בלתי מעשיים לחלוטין. קפקא הכיר אולי בתקווה שהביאה עמה הציונות, אך בה בעת ידע כי תקווה זו אינה בשבילו. במחשבותיו על הציונות ניכרים סתירות ומהפכים, פנטסיות ואירוניה עצמית. קפקא לא החזיק איפוא ב"השקפת עולם" או באידיאולוגיה ציונית. מחשבותיו מעידות על מוטיווים הפכפכים, רגישויות סותרות ופיגורות אמביוולנטיות. סופר כמו קפקא מלמד דווקא על ספקות ופרדוקסים בשאלת הזהות. יצירתו כרוכה בתשוקה הדה-טריטוריאלית, ורבות ממשאלותיו כתובות כנתיבי מנוסה.

אך קוראיו החדשים של קפקא בעולם הערבי, טוען בוטרוס, מתקשים להפריד את הפרשנות ליצירתו מן הביקורת למפעלי הציונות בפלשתינה, הכיבוש הישראלי ומצבי החירום של הקונפליקט היהודי-ערבי. חלקם, כגון הסופר והמבקר העיראקי סעדי יוסף, בן ארצו סעד א-דין והמחבר הפלשתינאי חסן חמיד, סבורים כי ספרות קפקא נושאת בחובה רובד אידיאולוגי סמוי, יהודי-לאומי, המעיד לכאורה על הפרוגרמה הקולוניאליסטית של הציונות. כתיבתם מזניחה בדרך כלל את המורכבויות ההיסטוריות והתרבותיות שמתוכן צמחה עבודתו של קפקא וממקמת את יצירתו בטריטוריה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

במרכזן של כמה מקריאות אלה שב ועומד הסיפור "תנים וערבים". קפקא השלים את הסיפור בתחילת 1917, והוא ראה אור לראשונה בכתב העת "דר יודה" (היהודי), בעריכתו של מרטין בובר, ומאוחר יותר התפרסם בקובץ "רופא כפרי". ב-1974 הופיע הסיפור לראשונה בתרגום ערבי. המספר ב"תנים וערבים" הוא מבקר מן הצפון, "אירופאי" המבקש מנוחה בנווה מדבר; והנה מטרידה אותו להקת תנים, שמנהיגה שח לפניו על שנאתם לערבים, "המזוהמים", "חסרי הבינה" ועל משאלתם לעולם נקי וחופשי משררתם. התן מסכים עם קביעתו של המבקר כי הסכסוך הממושך עם הערבים שמקורו בדם ייפתר בדם ומפציר בבן שיחו כי בידיו טמון הדבר: לשסף את גרונם של הערבים. מששומע המנהיג הערבי על משאלתו של התן הוא מניף את השוט, והתנים נסים מפניו ומתקהלים בקרבת מקום. הם שבים רק כשהערבים מביאים אל המקום גופת גמל, ואז הם עטים עליה ומשסעים וגוזרים נתחים מבשרה. המנהיג הערבי מבקש להניף שוב את השוט ולהניסם, אך המבקר אוחז בזרועו. "חיות מופלאות, הלא כן? ואיך שונאים הם אותנו!"

פיצולי הזהויות, ההכפלות האירוניות, הסיטואציה הפנטסטית, הדיאלוגים הסרבנים בין "הערבים", "התנים" ו"האירופאי", המרחק והקירבה שבין החיה והאדם, הדיאלקטיקה של התשוקה, המשחק המזוכיסטי - כל אלה נשכחים באותן קריאות הטוענות בתוקף לזהות היהודית של "התן" והזהות המוסלמית-הערבית של "הערבי" בסיפור זה של קפקא. לפי פרשנויות אלה, המתבססות בחלקן על תרגומים שגויים, סיפורו של קפקא הוא עדות על "צימאון הדם" של הגוף הציוני.

בוטרוס מזהיר משקיעתה של מסורת פרשנית ארוכה ומרתקת ליצירתו של קפקא בשיח ספרותי דל, השבוי בסטריאוטיפים פוליטיים. עבודתו מדברת בזכותן של הקריאות הנדיבות, הדיאלוגיות, פרי עטם של טהא חוסיין, חניין ואנשי "גלריית 68", ומסמנת את עומקו של "הכיוון הקפקאי" בספרות הערבית בת זמננו. ברצונה להגן על אותם רגעים שבהם עמדה יצירתו של קפקא בקירבה נדירה אל מרכזיה של המסורת הספרותית הערבית ונעשתה לאחד ממקורותיה של מחשבה ויצירה פרוגרסיווית במצרים. ולכן, אם יש דבר מה "קפקאי" בסיפור על התקבלותו של קפקא בעולם הספר הערבי, הרי שהוא "קפקאי" במובן מדויק: טמונה בו תקווה בלתי הגיונית לשכנות טובה.



עוזי צור, ...ומהעבר השני חומה ומגדל ודגל שבעת הכוכבים, 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו