בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנאומים בקונגרס הציוני עוררו בו חשק לירוק

פרנץ קפקא, שהיה לכאורה מעוניין בציונות, לא הקדיש ביומניו מלה אחת לסופרים ולאנשי רוח כותבי עברית. הערה אחת, מלגלגת, שכתב על ביאליק, מעצימה עוד יותר את החידה. על קפקא והפרויקט התרבותי היהודי-הלאומי. פרק ראשון במסה בת שלושה חלקים

2תגובות

בסתיו 1911 ובראשית חורף 1912 נשבה פרנץ קפקא, אז בן 28, סופר בראשית דרכו וחבר בחוג האינטלקטואלים היהודיים כותבי הגרמנית בפראג, בקסמה של להקת שחקנים יידיים שהגיעה מלמברג (לבוב) שבגליציה המזרחית. הלהקה העלתה בבית קפה שלא מן המדרגה הראשונה (אחר שפתחה בהופעות במלון מכובד יותר) רפרטואר שהיה מקובל על להקות היידיש הנודדות, שכינו את עצמן "תיאטרון יהודי-גרמני" ודיברו יידיש מגורמנת למחצה, אופרטות של אברהם גולדפאדן, מלודרמות זעזעניות, עיבודים למחזות אירופיים או יצירות מקוריות של דרמטורגים בפרוטה, שסיפקו טקסטים לפחותים שבתיאטראות מורד האיסט סייד שבמנהטן (כגון יוסף לטיינר, זיגמונד פיינמן, משה ריכטר ודומיהם), או מלודרמות ספרותיות למחצה של מחזאי יידיש העיקרי בראשית המאה העשרים, יעקב גורדין.

קפקא פקד בכל ערב את קפה "סאבוי", ועקב בדריכות אחר העלילות חסרות השחר של המחזות שהועלו על בימה זעירה כל כך, ששחקניות בעלות אחוריים רחבים היו מתנגשות בה - ספק מחמת צפיפות, ספק להנאת הקהל - עם השחקנים הגברים. שלום עליכם תיאר באותן שנים ממש להקות מסוג זה ברומאן התיאטרון שלו "כוכבים תועים". השחקנים שקפקא צפה בהם כמעט בהערצה היו אותם מוראבטשיק, הולצמן-הוצמאך, הנרייטה שוואלב, וכן ליאו ראפלקסקו, גיבורי הרומאן של שלום עליכם; אלא שהוא צפה בהם בעיניים שונות מאוד מעיניו הביקורתיות-המלגלגות של ההומוריסט היהודי. בשובו הביתה היה רושם ביומנו בפרטי פרטים, בדייקנות מבהילה וברצינות תהומית, את פרטי העלילה של כל אחד ממחזות הזבל. נוסף על כך תיאר, באותה דייקנות שרק הוא היה מסוגל לה, את פרצופיהם ואת תנועותיהם של השחקנים, את הריקודים החסידיים שרקדו בעודם מחזיקים בידיהם את הפאות המודבקות לבל תיפולנה, את האינטונאציות, את התסרוקות, את תנועות הידיים.

ההתנסות לא היתה חדשה. גם בקיץ של השנה הקודמת הגיעה לפראג להקה (אחרת), וקפקא צפה במופעיה, גם אם לא בהתפעלות דומה לזו שלתוכה נפל עכשיו. הוא אפילו הישווה ביומנו בין מראה פניה של השחקנית הראשית מן השנה שעברה לזו של השנה, הגברת מניה צ'יזיק - דווקא לטובתה של הקודמת, שהיתה יפה יותר וכנראה גם רבגונית יותר במשחקה. עם זאת, דווקא הלהקה הלמברגית היפנטה אותו. ערב-ערב ישב "נציג הממשלה" (כך כינה עצמו בלגלוג, שהרי היה פקיד חשוב בלשכה הממשלתית לביטוח נגד תאונות עבודה בחבל בוהמיה) באולם הקטן של ה"סאבוי" ועיין בתשומת לב רבה בפניה של הגברת צ'יזיק. ביומנו התעכב על הבליטות המשונות בעור פניה של השחקנית, שעליהן ניסתה להאפיל באמצעות פיזור מכוון של שערה; וכן עמד על הניגוד התמוה בין "פיה הגברי" לבין העדר חתימת שיער מעל לשפתה העליונה. ההתבוננות החדה הזאת לא הפריעה לו, מכל מקום, לגלם תפקיד של "מעריץ" או מחזר תיאטרוני מן הסוג המקובל. הוא שלח לה פרחים אל מאחורי הקלעים (וגרם בכך לסנסציה בקרב השחקנים העניים, שלא היו רגילים בכגון אלה) ובילה עמה ככל שנאותה להקדיש לו, למרות הנוכחות הקרובה של בעלה (גם הוא משחקני הלהקה), ושל ילדתה, שקפקא תיאר אותה בלי שום אהדה כ"גולמית".

לא פחות, אם לא יותר, מהגברת צ'יזיק, משך את לבו השחקן יצחק לוי, בחור ישיבה ורשאי מבית חסידי, שברח לפאריס ונעשה שם פועל בית חרושת, ואחר כך, בהיותו כבן עשרים, נעשה שחקן בלהקות שונות שנדדו בין ערי אירופה. לוי היה לא רק שחקן אלא גם קריין שקיים ערבי "סולו" תיאטרליים. קפקא נעשה לא פחות מ"גרופי" שלו, כשם שלוי נעשה, לכמה שנים, ל"פרוטז'ה" של "נציג הממשלה" ד"ר קפקא (ברשימת זיכרונות שפירסם לוי ב"ליטערארישע בלעטער" הוורשאיים ב-1934 תיאר את קפקא כ"הסופר המוזר", והבליט דווקא את קשריו עם "ד"ר מקס ברוד" ולא עם חברו המשונה; למעשה, כמעט שלא אמר דבר על קפקא מיטיבו). השניים בילו ביחד שעות ארוכות. לוי היה משוטט בכל יום אחרי הצהריים ליד פתח הבית ברחוב ניקלאסשטראסה 36, מחכה להופעת ידידו, שטייל אתו ארוכות, הראה לו את הסימטאות הרומנטיות של פראג העתיקה, ואף הזמין אותו לבקר בבית הוריו (שבו המשיך הסופר לגור עד כשנה לפני מותו, אגב הימלטויות אקראיות לדירות של אחיותיו הנשואות בעת שאלו עמדו פנויות). הרמן ויולי קפקא הגיבו במורת רוח, מפני שבעיניהם נראה לוי ארחי פרחי שאין להביאו בין אנשים הגונים. הרמן המטיר על לוי גידופים והזכיר לבנו כי ההולך לישון עם כלב מכונם יקום משנתו עם כינים. קפקא לא שכח לו זאת, ואף עתיד היה להביא את פרשת לוי כדוגמה לגסות הרוח של אביו ב"מכתב לאבא" המפורסם.

קפקא הביט בלוי בעיניים מוקסמות. אף שהלה היה איש חילוני לגמרי, וכשחקן היה מודע לחלוטין לעליבותו של התיאטרון אשר לו הקדיש את כשרונו, ואשר העלאתו לרמת התיאטרון האירופי הבורגני המכובד היתה שאיפתו המוצהרת (בכך, כמו בדברים אחרים, הוא דמה מאוד לליאו ראפאלסקו של שלום עליכם ב"כוכבים תועים"), ראה בו קפקא נציג אותנטי של תרבות המשכית-דתית, שאותה זיהה בטעות מוחלטת גם עם ספרות יידיש המודרנית. לוי עצמו היה עתיד להגיב על כך, לא בלי לגלוג, בקביעה ש"התכונות האקזוטיות והדתיות של יהודי מזרח אירופה ריגשו וריתקו את הסופרים הפרגאיים". לאמיתו של דבר, קפקא הזדהה עם עליבותו של לוי. כאשר המלצר הראשי של קפה "סאבוי" רצה להשליך את השחקן החוצה, אל הרחוב הסתווי הגשום (אחר שלוי היה מעורב בקטטת שחקנים "מאחורי הקלעים", שהסתיימה בקריעת המסך של הבימה הקטנה), התמלא "נציג הממשלה" עברה וזעם ונזעק להגנתו.

כשלוי עמד לעזוב את פראג (בפברואר 1912) החליט קפקא לקיים הופעת יחיד שלו באולם מכובד יותר מזה של ה"סאבוי", מופע פרידה שהשחקן יוכל גם לאסוף בו קצת כסף. הוא הזעיק לשם כך את חבריו הסופרים וניסה לגייס את אגודת הנוער הציוני "בר כוכבא" (זו שבמועדון שלה קרא בובר לפני שנים ספורות את שלוש ההרצאות הראשונות המפורסמות שלו "על היהדות") לסייע בידו בקיום הערב; אבל הן החברים והן הציונים הצעירים חסידי העברית והשיבה אל המקורות העתיקים לא נענו לו. ידידו, הסופר העיוור אוסקר באום, נחלץ ברגע האחרון מתפקיד הפותח של הערב, שקפקא ניסה לכפות עליו, וכך נאלץ קפקא לעסוק בכתיבת ההזמנות, בפרסום ההודעות ובשאר הפרטים הטכניים, ואף לפתוח בעצמו את הערב, ולהשמיע בהזדמנות זו את הרצאתו הפומבית היחידה על היידיש וספרותה (הוא קרא בשקידה את הדיסרטציה הצרפתית של מאיר פינס על תולדות ספרות יידיש, או הספרות "האשכנזית-היהודית", כפי שכינה אותה החוקר, שראתה אור באותה שנה, ב-1911).

הרצאתו של ד"ר קפקא תוארה למחרת היום בשבועון הציוני הפרגאי בסלחנות כ"נחמדה ומקסימה", כשם שמשחקו של לוי תואר שם כ"מפצה על על מה שחסר בו מבחינת האמנותיות במידה של ערך היסטורי דוקומנטרי". בהרצאה זו, שבינתיים שימשה יסוד להררי פרשנות, הודיע קפקא ליהודי פראג המתבוללים, שהם אינם בזים ליידיש אלא מפחדים מפניה, באשר היא עדיין שוכנת בתוכם בדמות היהודי מן הגטו שהיו אך לפני זמן לא רב. הם מבינים יידיש, טען, יותר מאשר הם יודעים או מוכנים להודות. קפקא עצמו לא ידע יידיש כלל, כפי שהודה ביומניו. הוא הבין הבנה חלקית את המחזות שראה על בימת ה"סאבוי" בשל הלשון המגורמנת למחצה ששלטה בהם; ואילו את הטקסטים הספרותיים יותר שקרא לוי הבין בעיקר בזכות מסירת תכניהם לפני הקריאה בידי מר שנלר. לא היתה לו כל אפשרות לקרוא טקסטים אלה, שהיו כתובים באותיות עבריות.

כל זה לא מנע ממנו להשקיע זמן וכסף בענייני הלהקה ובייחוד בענייניו של לוי. אפילו המריבות של השחקנים ריתקו אותו, וכך רשם ביומנו, למשל, את פרטי המריבה הספרותית בין גברת צ'יזיק, שבתור סוציאליסטית ראתה בדוד אדלשטאט, המשורר האנרכיסט, את גדול משוררי יידיש, לבין לוי, שהעריך יותר את מוריס רוזנפלד, שהיה אמנם משורר העניים והפועלים המנוצלים, אבל נחשב לסוציאליסט מפוקפק בגלל נטייתו לציונות. אין צורך לומר שקפקא לא קרא שום שיר משירי אדלשטאט, בעוד שאת שירי רוזנפלד אולי הכיר מתרגומם בפרוזה לגרמנית, שנעשה בעקבות התרגום האנגלי של ליאו וינר (מחבר המונוגרפיה הראשונה על תולדות ספרות יידיש החדשה), אבל בוודאי לא במקור; הגם שהיידיש של רוזנפלד היתה רוויה גרמניזמים למכביר.

משפחת קפקא רתחה מזעם. הן בה בעת שפרנץ ביזבז את זמנו על שיטוטים בחברתו של ה"שרץ" לוי ועל קידום ענייניה של הלהקה הלמברגית, שקיוותה להעלות את מחזותיה גם בערים בוהמיות אחרות, הזניח באופן מחפיר את ההשגחה על בית החרושת למוצרי אסבסט, שהוא היה בעליו למחצה (יחד עם גיסו, קרל הרמן). הרמן ויולי קפקא לא רצו להשקיע סכום נכבד מדי בעסקי בעלה של בתם, אלי, ולפי עצתו של בנם, עורך הדין (הוא קפקא עצמו), הפכו אותו, את הבן, לבעל חמישים אחוז בנכס. תקוותם היתה שמתחילה יקדיש את שעותיו הפנויות (העבודה בלשכת הביטוח הממשלתית הסתיימה בשתיים בצהריים) להשגחה על הנעשה בבית החרושת, ואחר כך, בהדרגה, יהפוך לאיש עסקים ולייזם, וייטוש את משרתו הפקידותית הבלתי משתלמת. לתדהמתם ולזעמם הפקיר הבן את העסק ואת ההון המשפחתי שהושקע בו (ושאכן ירד לטמיון בתוך זמן קצר) והעסיק את עצמו בעניין המופרך של תיאטרון היידיש ושחקניו. אין ספק שבניקלאסשטראסה נשמו לרווחה כשהלהקה הלמברגאית עזבה את פראג לקראת סוף חורף 1912.

:הפרשה כולה, זו של תיאטרון היידיש וזו של יחסו של קפקא ליידיש, נחקרה, כמובן, כמו כל עניין אחר בחיי הסופר ויצירתו, שהעיסוק בהם מזין תעשייה ביקורתית-אקדמית גועשת, מחדשת, לא מתירה לעצמה רגע של מנוחה. למן הופעת הספר המונוגרפי הראשון שהוקדש כולו לנושא זה (ספרה של אוולין טורטון-בק: "קפקא ותיאטרון היידיש - החותם שטבע זה ביצירתו", 1971), שבה פרשה זו ונדונה עשרות פעמים. חוקרים גרמניים אפילו טרחו לשחזר פיסית, בכל היסודיות הראויה, את מראה האולם של "סאבוי" ובימתו (בין שאר בתי הקפה הפרגאיים שקפקא פקד). מצדה העובדתי כבר מוצתה הפרשה עד לטיפת הלחלוחית האחרונה. האספקטים התרבותיים והספרותיים שלה נתפרשו פה ושם באורח מופרך בעליל (אוולין בק, למשל, ניסתה לחשוף בסיפוריו של קפקא ובסגנונו את אותות "השפעתם" של מחזות לטיינר, גולדפאדן וגורדין) עדיין לא הובהרו באמת. בהמשך דברינו נצטרך לשוב ולנגוע בהם. אולם בשלב זה לא הם עיקר ענייננו.

הדבר שאני מבקש להסב אליו את תשומת הלב, שלה לא זכה עד עתה, היא הערה קצרה שרשם קפקא ביומנו לאחר ערב קריאה של יצחק לוי (ב-20 באוקטובר 1911). בערבי הקריאה שלו נזקק השחקן לטקסטים יידיים "תקניים" (לעומת המחזות הקלוקלים שבביצועם השתתף כשחקן). בערב המסוים הזה קרא - בלוויית הג'סטות המתאימות והפאתוס המתבקש, על כל אלה דיווח קפקא ביומנו - כמה טקסטים ממיטב ספרות יידיש בת הזמן: הומורסקה של שלום עליכם, סיפור של י"ל פרץ, שיר קורע לבבות של מוריס רוזנפלד ("מוכרת הנרות", תמונה מחיי העוני במורד האיסט סייד; מסתיימת במותה של מוכרת הנרות הענייה בעוד היא יושבת בפינת הרחוב עם נרותיה ועם התינוקת האומללה שבחיקה, שגם היא מתה יחד עם אמה), ולסיום - גולת הכותרת - "אין שחיטה שטאט", הגירסה ביידיש שהתקין ביאליק לשירו "בעיר ההריגה" (לאחר שלא נחה דעתו מגירסה בעיבודו של י"ל פרץ, שראתה אור זמן קצר לפני כן).

"בעיר ההריגה" נכתב כידוע בעקבות הפוגרום הקישינובי של פסחא 1903 ועורר הדים עצומים בכל רחבי העולם היהודי. האזכור של השיר וקריאתו לפני קפקא וחוג מכריו ראוי לתשומת לב לא רק מפני שהוא האזכור היחיד של ביאליק הן ביומניו והן במכתביו של קפקא, אלא גם ובעיקר על שום הטון שנקט בו כותב היומן. בעוד שבמניית שאר הטקסטים שהשמיע לוי באותו ערב הסתפק קפקא באזכור טכני-ענייני, מבלי שימסור אפילו את כותרות הקטעים שנקראו (להוציא כותרת שירו של רוזנפלד, "די ליכט פערקויפערין"), בבואו לשירו של ביאליק ראה צורך להוסיף הערת סוגריים קצרה, מפותלת וקריפטית במקצת בסגנונה, ועם זאת מלאה משמעות. ראויה הערה זו שתצוטט בלשון המקור:

"nur hier hat sich der Dichter um sein den Kischinewer Pogrom fuer die juedische

Zukunft ausbeutendes Gedicht zu popularisieren, aus dem Hebraeischen in der

Jargon herabgelassen und sein urspruenglich hebraeisches Gedicht

selbst in Jargon uebersetst"

בתרגום, שיהיה בהכרח קצת יותר "מרווח" בניסוחו מן המקור המכווץ, יתקבל תאור שירו של ביאליק בערך כך: "רק כאן הניח לעצמו המשורר להשפיל את עצמו מן העברית לז'רגון ותירגם בעצמו את השיר העברי-במקורו לז'רגון, וזאת כדי להקנות פופולריות לשירו, שניצל את הפוגרום הקישינובי לשם קידום העתיד (במובן: המטרות, ה"אג'נדה") היהודי". אולי לא מיותר לצטט כאן אף את התרגום האנגלי של ההערה (בידי ג'וזף קרש), ש"פתח" ופירש את אמירתו של קפקא, ואולי גם הוסיף לה מימד של גסות מסוימת, ואף על פי כן לא התרחק כלל מכוונת המקור הגרמני:

The one instance where the poet stooped from Hebrew to Yiddish,

himself translating his original Hebrew poem into Yiddish,

in order to popularize this poem which, by making capital out

of the Kishenev pogrom, sought to further the Jewish cause".

שום קורא לא יטעה בכוונה הסרקסטית של הערה זו, הגם שקפקא הצליח להסתיר אותה במקצת באמצעות הסיבוך התחבירי שהלשון הגרמנית העמידה לרשותו. ההערה בשני חלקיה באה לנגח את שירו של ביאליק. בחלקה האחד ליגלגה ההערה לזלזול שקפקא ייחס לביאליק לגבי השימוש הספרותי ביידיש, זו שהכתיבה בה היתה לגביו כביכול בבחינת השפלה, והוא לא נזקק לה אלא במקרה יחיד ומיוחד זה שבו היה צורך לדאוג להפצה הרחבה של השיר; בחלקה האחר והחמור הרבה יותר ייחס קפקא לביאליק כוונה לעשות שימוש (לנצל, להפיק "קפיטל" כזה או אחר) בפוגרום הקישנובי ובסבלם של קורבנותיו לשם קידום מטרות ציבוריות-פוליטיות. אין ספק שקפקא הבין את השיר כאילו היה מכוון לקידום העניין הציוני.

יש לתת את הדעת על ההערה בשני חלקיה, אף על פי שהיא מבוססת על אינפורמאציה מוטעית וכן על הבנה מוטעית של "בעיר ההריגה". "אין שחיטה שטאט" לא היה, כמובן, שירו היחיד או הראשון ביידיש של ביאליק. אמנם ביאליק לא הירבה לכתוב ביידיש, אך באופן ברור לא ראה לא לעצמו ולא לאחרים שום פחיתות כבוד בהיזקקות לשפה זאת, שאת גדולי היוצרים בה (מנדלי, שלום עליכם, פרץ) העריץ. הוא עצמו כתב ופירסם עד לשנת 1911, שבה רשם קפקא ביומנו מה שרשם, כתריסר שירים ביידיש, בתוכם, מלבד "אין שחיטה שטאט", טקסטים ידועים היטב כמו "אויפן הויכן בארג" (על ההר הרם), "אונטער די גריניקע ביימעלעך" (תחת השיחים הירקרקים), "דאס לעצטע ווארט" (הדבר האחרון), וכן עיבודי "הנסיכה שבת" של היינה וכמה משירי יהודה הלוי.

אשר ל"כוונתו" של ביאליק בכתיבת "בעיר ההריגה" ו"אין שחיטה שטאט", הרי זו היתה סבוכה ואפלה לאין ערוך יותר משדימה לעצמו קפקא; ומכל מקום, השיר בנוסחו ביידיש לא נכתב סמוך לפוגרום, והמשורר לא נצרך לו כלל לשם קידום המטרות הציוניות או מטרות ציבוריות יהודיות אחרות. קידום זה נעשה כבר ובכל המרץ (עד כדי הפיכת השיר למנוף לשם יצירת פלוגות של הגנה עצמית יהודית) באמצעות תרגומו הרוסי של ולדימיר ז'בוטינסקי (שפורסם זמן לא רב אחרי הופעת המקור העברי בראשית 1904) - תרגום מבריק ומשטח, ששיחרר את היצירה ממורכבותה, עקר מתוכה את גרעינה הניהיליסטי, והפך אותה לשיר פוליטי חד-משמעי. אילו כל רצונו של ביאליק היה להגביר את הפופולריות של שירו גם באמצעות תרגומו ליידיש, יכול היה להסתפק בתרגום של י"ל פרץ, שראה אור בראשית 1906. פרץ היה אז ראש המדברים בספרות יידיש וגיבור התרבות של החוגים היידישיסטים, וביאליק לא יכול למצוא לעצמו שליח טוב ממנו, אם כוונתו היתה להגיע אל קוראיה של ספרות יידיש. ככל הנראה, אכן היה מעשה התרגום או העיבוד שעשה כרוך באי-שביעות רצון מן הגירסה של פרץ; כך, מכל מקום, טען ביאליק עצמו (אף כי יש המפקפקים בכנות הטענה הזאת); ומכל מקום, בוודאי היה קשור ברצונו של המשורר להוציא לאור את הקונטרס "פון צער און צארן", שבו צורף השיר על הפוגרום לשיר הזעם הנבואי הגדול שנכתב לפני הפוגרום, "דאס לעצטע ווארט" (הקונטרס אכן ראה אור ב-1906).

ואולם הטעויות המונחות ביסוד דברי קפקא (הן מעידות, יש להניח, על רמת האמינות של האינפורמציה שקיבל מיצחק לוי) אינן משמעותיות מבחינת הנושא של דיוננו. חשובה הרבה יותר מהן היא ההתנגדות העמוקה, העקרונית, המשתמעת מן הדברים הקצרים אבל המושחזים עד כדי לפצוע, לא רק לשיר של ביאליק אלא גם למשהו רחב ומקיף יותר ממנו; שכן אין ספק שהדברים מצטרפים למסכת רחבה בחשיבתו הספרותית ה"יהודית" של קפקא, ורק בהקשרי המסכת הזאת ניתן לעמוד על מלוא משמעותם.

אמנם, המסכת שבה מדובר ניתנה לנו בצורה מקוטעת ביותר, ורובה משתמע לא ממה שנאמר אלא ממה שלא נאמר, לא מן היש אלא מן ההעדר. כאמור, קפקא לא העלה אף פעם נוספת אחת (כך, לכל הפחות, לפי הטקסטים שהגיעו לידינו) את שמו של ביאליק - ביומניו, במכתביו, ובשיחותיו כפי שנרשמו על ידי אנשים שונים, כגון מקס ברוד, גוסטב יאנוך או דורה דיאמנט. דבר זה כשלעצמו אומר דרשני. קפקא היה מודע ללא ספק לתהילת ביאליק וכן להנחות המקובלות בדבר משמעותה התרבותית הלאומית של שירתו. הוא היה קורא נאמן של כתבי העת הציוניים שראו אור בשפה הגרמנית, ובייחוד של "Selbstwher", כתב העת הציוני הפרגאי, שערך ידידו הקרוב, הפילוסוף פליקס וולטש (שם כתב העת כשלעצמו - הגנה עצמית - מהדהד ביאליקאית). כתב עת זה ליווה אותו לאורך דרכו, וכשסוף סוף הצליח להגשים את חלומו ולמלט את עצמו מפראג - אותה מכשפה זקנה, שתקעה בו לדבריו, את ציפורניה - ולחיות ברשות עצמו, ולו רק במשך פחות משנה, אמנם לא בפלשתינה, שעליה פינטז תכופות ואליה רצה כביכול לנסוע עם הנשים היהודיות שאת קירבתן ביקש, החל בפליצה באואר וכלה בדורה דיאמנט, אלא בברלין של עידן האינפלציה, טרח בשקדנות ליידע את וולטש בכל פעם שששינה כתובת, לבל תגענה חוברות כתב העת חלילה ליעד שגוי או תתעכבנה בדרכן.

הוא הכיר היטב את "Der Jude", כתב העת היוקרתי מיסודו ובעריכתו של מרטין בובר, שבו פירסם שניים מסיפוריו (בובר אף הציע לו את עריכת כתב העת; הצעה שקפקא דחה בטענה שהוא מנוע מגישה אל המקורות היהודיים העתיקים - בגלל אי-ידיעת עברית וחוסר השכלה יהודית - ולכן לא יוכל לערוך את כתב העת כראוי). בעיתונים הללו ובאחרים מסוגם נדפסו דברים רבים על ביאליק ואף תורגמו מדברי ביאליק עצמו (כגון מאמרו "הלכה ואגדה"). קפקא לא יכול שלא לדעת - יותר משרצה, כנראה - על המשורר הלאומי העברי. אף על פי כן נמנע בקפדנות ממגע אתו אם באמצעות קריאה ואם בדרכים אחרות, גם כשמגע כזה היה לא רק אפשרי אלא כאילו גם מתבקש.

למשל, בשלהי קיץ 1913, לאחר הניתוק הראשון של קשר האירוסים עם פליצה באואר, נעצר קפקא לשבוע בווינה במסעו לנופש באיטליה (ונציה, ריווה), משום רצונו להתרשם מן הקונגרס הציוני הי"א, שנערך אז בעיר הבירה האוסטרית. הקונגרס עשה עליו רושם משמים להחריד, ובמשך כל השבוע שבילה ביציעי אולם הקונגרסים סבל מכאבי ראש ומאינסומניה חריפים מן הרגיל. למקס ברוד, ציוני נלהב כלשעצמו, כתב על הקונגרס כבר מוונציה, שאליה נמלט כל עוד נפשו בו: "המאורע היה זר לי לחלוטין","קשה לתאר דבר חסר תועלת יותר מקונגרס שכזה". הנאומים עוררו בו חשק לירוק "כדורי רוק" (כפי שעשתה נערה שישבה ביציע שממול); "ואשר לאנשי הספרות שהיו שם, כמעט שאינני יודע עליהם דבר".

קפקא התכוון, כנראה, בעיקר לסופרים ציוניים כותבי גרמנית; אולם בין אנשי הספרות שכיבדו את הקונגרס בנוכחותם בלטו דווקא סופרים עבריים רבים, וביאליק בראשם. כידוע, התקיימה אז בווינה לצד הקונגרס הציוני ובמתואם אתו הוועידה לשפה ותרבות עברית, שבה הרצו ביאליק ודוד פרישמן הרצאות, שהתפרשו (בצדק) כמעידות על מגמות מנוגדות בתרבות "התחייה" העברית. שני הסופרים ידועי השם הציעו להסתדרות הציונית העולמית מעין סדר יום או סדר עדיפויות תרבותי, שהתנועה הציונית היתה צריכה לקדמו. פרישמן הציע טיפוח ועידוד הספרות היפה העכשווית, ואילו ביאליק העלה את רעיון ה"כינוס" שלו, תוכניתו האנתולוגית הגדולה לשימור מיטב ספרות הדורות וריענונה. ההתנגשות עוררה הדים סוערים ונמשכה בצורת חילופי דברים בין המשורר למבקר על דפי העיתונים.



עוזי צור, אות קין, 2008


שחקן היידיש יצחק לוי, פראג, 1910



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו