בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל מלך ממזר

קריאתו החילונית של מאיר שלו את המקרא נוטלת ממנו את המסרים המשמעותיים באמת

תגובות

ראשית

מאיר שלו. הוצאת עם עובד, 268 עמ', 88 שקלים

לשיבה הגיעי נא יחד עמי

מיטב חיים הן עוד תביא

אחרית ימים, למענה נתקנה ראשית.

עתותינו הן בידיו של זה שאמר: "עולם ומלואו הגיתי ונוצר

נעורים הם אך המחצית. בטח באל; ראה כל, לפחד לבך אל תשית".

שורות אלה פותחות את שירו של רוברט בראונינג "רבי אבן עזרא" (בתרגומה הצנוע של הח"מ). יש כמה סיבות לציטוט זה בהקשר שעומד לפנינו. לא רק משום שרוברט בראונינג עוסק כאן בשאלות של ראשית ואחרית, כפי שעושה לכאורה גם מאיר שלו בספרו "ראשית"; ולא רק מפני שהנושא קשור לכאורה בדמויות יהודיות או במורשת התרבותית היהודית - שירו של בראונינג, כמו גם ספרו של שלו, אינם מתעניינים הרבה במסורת או בהיבט היהודי-פרטיקולרי של הספרות. הטעם העיקרי להבאתו של בראונינג כאן קשור במרכיב אחד יסודי המאפיין, וכמעט מגדיר, את שירו על ר' אברהם אבן עזרא ונעדר לחלוטין, או כמעט לחלוטין, מספרו של מאיר שלו: המרכיב של ההוד.

ודאי, יאמרו האומרים - זו הרי היתה כוונתו של שלו מעצם עניינה. קריאתו החדשה בתנ"ך נועדה בדיוק לפרק את הטקסט המקודש ביותר של התרבות היהודית מתפישתו המסורתית ה"גבוהה", הבונה את דמויותיהם של אבות האומה ואת מעלליהם כסיפור מופת הקרוב, כביכול, לשמים, ולחשוף במקום זאת אנרגיה אנושית של התלבטויות, כיסופים וכאבים המניעים, לדעתו, באופן אותנטי, את חייהם הממשיים של בני האדם כאן על פני האדמה: ממפוח של קדושה ממוסדת המנותקת מן החיים האמיתיים וכל כוונתה לשרת בעלי עניין ומערכות כוח המבקשות תועלת לעצמם בהונאת התמימים והפתאים, מבקש שלו להפוך את התנ"ך לסיפור חי ומשכנע של מאוויים, יצרים וחשבונות קטנוניים האמורים להיות מובנים לנו היטב, שהרי גם אנחנו יצורים די קטנים.

בשנינותו שלו אכן מצליח להגחיך לא מעט את המסופר. כמעט כאילו היינו עוסקים כאן בדקאמרון של בוקאצ'יו - גם אם בלי הגלישה החריפה אל הפלפל והמלח של ההתעסקות המינית, כמובן. וצריך לומר: הוא עושה זאת כמעט תמיד בטעם טוב, וברוח של חיבה אמיתית. אין אפוא מקום לטעות - שלו אוהב מאוד את התנ"ך וסיפוריו, וידיעתו אותם היא יסודית, קפדנית ומנומקת. אבל הוא אינו קונה את החבילה המסורתית.

אברהם הטרחן

אם יש משהו גדול בתנ"ך, כך אנחנו מתבשרים פחות או יותר, הרי זה כשרונם האדיר של מחברי הטקסט לספר את סיפוריהם המרתקים באמצעות בחירותיהם הגאוניות במלים הנכונות, ולא הרעיונות או הנושאים הגדולים של החיים העולים בספר. במיוחד מתעב שלו "כל מיני דוברים מטעם עצמם ומטעם הממסד הדתי שבו הם משרתים וממנו הם מקבלים את שכרם", "המתיימרים לייצג אותו (את אלוהים) ולהבין ולהביע את רצונו". כך נוטל שלו על עצמו עשיית סדר חדש במקרא ברוח הימים האלה, הדורשים העדפה מתקנת לחלש: את אהדתו הפרשנית הוא שומר באופן עקבי למפסידים הגדולים של הסיפור המקראי; לכל הנידחים והנידחות המוצגים על ידי העלילה והפרשנות המסורתית כעלובים וחוטאים; מי שאינם ראויים כביכול להתפעלותנו ולתשומת לבנו. לעומת זאת, עם אותן דמויות הנתפשות מאז ומעולם כגיבורות המורשת הלאומית שלנו - אתן מחמיר שלו מאוד, ומקפיד מאוד לפרשן דווקא לחומרה ולא לקולא. כך עם אברהם החששן והטרחן, עם שמואל הנוקם והנוטר, עם יונה העסוק בעיקר בשמירה על כבודו ושאר גדולי האומה.

מגמה זו, ההולמת יפה כל כך את רוח המהפכה החילונית של הציונות, שמאיר שלו נמנה בוודאי עם מיטב בניה, אינה חדשה כמובן. השאיפה לדה-מיתולוגיזציה ולהבנה ביקורתית של המקרא וכתבי הנביאים והכתובים מציינת באופן טבעי את רוב הספרות הישראלית החדשה. גם הוראת התנ"ך בארץ לא טמנה כידוע ידה בצלחת ונהגה לנטוע יפה-יפה בלב תלמידיה בעיקר דחייה, אי-אמון והמעטה של הדמויות והנושאים במקרא.

זה אפילו בסדר גמור - כל זמן שעוסקים בספרות גדולה זו ואין נוטשים אותה כליל. שהרי מוטב שיהיו עוסקים בה מתוך הסתייגות וטינה משלא יעסקו בה כלל. מבחינה זו ספרו של שלו, כמו ספרו הקודם, אכן עושה שירות רב לתרבות היהודית ומקרב שוב קוראים שהרחיקו מאוד לסיפורים הקדומים של עמם. קרבתו העזה והמוחשית כל כך של שלו לנופי התנ"ך ולעברית המקראית היא מרשימה ומעוררת קנאה. השאלה היא רק מדוע חש קורא אנין ואירוני כמוהו צורך דחוף כל כך להתעקש שאין לפנינו בכלל דברים גדולים, רק דברים קטנים הנעשים אולי גדולים מכוח כתיבתם ביד אמן. ובמלים אחרות, מדוע חשוב לו כל כך לסייג עצמו כמעט בקנאות מן האפשרות שהעוצמה הפואטית של הטקסט המקראי מבוססת בין השאר גם על חיפוש מטאפיסי ועוצמה רוחנית? האם הוא חושש שנחשוד בו כי חזר במסתרים בתשובה? או שהוא דואג שמא הכרה מצדו בגדלותם של רעיונות התנ"ך תעשה שירות טוב מדי למועצות הדתיות ולבתי הדין הרבניים ברחבי הארץ?

יונה האוויל

רתיעתו של שלו הן מן הגיבורים המסורתיים של הפרשנות היהודית (להוציא אולי את דוד המלך) והן מן המטאפיסיקה של המקרא באה לידי ביטוי בולט אך אופייני כשהוא משרטט את דמותו של יונה הנביא. אחרי קביעתו ש"המחבר רוצה שנתרכז רק במה שחשוב לו - לא בנבואה אלא בנביא, וליתר דיוק, ביחסיו המקצועיים עם המעביד שלו, עם אלוהים". ממשיך שלו וממטיר על יונה האשמות ודברי ביקורת קטלניים, המשתמעים לטענתו כולם מדרך כתיבתו של מחבר הסיפור. תקצר היריעה מלצטט ולהבהיר עד כמה קשות טענותיו של שלו ליונה, ועד כמה מגוחך, רשע ואוויל יוצא נביא אומלל זה מתחת ידיו. מכיוון שכל פרשנות הנסמכת על הכתוב היא לגיטימית, אין לטעון נגד דרך הצגתו של יונה בידי שלו. השאלה היא רק מה יצא לנו, הקוראים, מפרשנות ספציפית זו, חוץ מאשר הסיפוק שבהוצאת לשון למסורת היהודית. שהרי אותו סיפור עצמו של יונה הנביא ניתן כמובן גם לקריאה אחרת לגמרי (ולקריאות רבות נוספות), שמתוכן עשויים אולי הקוראים להפיק משהו חכם ועמוק קצת יותר, התורם ומרומם אולי את הנפש יותר מאשר תובנותיו הפיקחיות של שלו על אנוכיותו וקטנוניותו של יונה (או אלישע, או אברהם ודומיהם).

אפשר למשל לראות את סיפור יונה כמבטא התלבטות בין היסוד האינסופי לבין היסוד הסופי במציאות, שהוא גם המוות, ואת מקומה של החמלה במציאות דיאלקטית שכזו: אלוהים המגלם את האינסופיות שולח את יונה לבשר לנינוה על סופה. ויונה אינו מבין מה מקומם של הסופיות והמוות בעולמו של אלוהים. אבל אם סופיות אז סופיות! - גם אלוהים צריך אם כך להיות סופי, והביטוי לכך יהיה בבריחה ממנו. אלא שאלוהים הוא באמת אינסופי, והוא מציל את יונה ושולח אותו שוב לקבל את עובדת המוות והסופיות בעולם. הפעם הזאת מקבל יונה את דינה של המציאות הדיאלקטית ומכריז על סופה של נינוה. והנה שוב מתערערת הקביעה: אלוהים חס על העיר ויונה אינו מבין עוד את אלוהים. הרי אני הוא שהזכיר לך כי אל רחום וחנון אתה, ארך אפיים ורב חסד - קובל יונה לפני האלוהים - מדוע הכרחת אותי לקבל את המוות אם כוונתך לחיים? עכשיו עלי עצמי למות כי קיבלתי עלי את הסופיות. בתשובה אין אלוהים מבטל את הכרחיותו של המוות אלא מעמיד את יונה על משמעותה של החמלה כדרך האחת לחבר בין שני ציריה הסותרים של המציאות המקראית.

שלו הנחמד

אני לא מתיימרת כמובן להתחרות במאיר שלו בהצעת פרשנויות לתנ"ך, וגילוי נאות מחייב גם להודות שאני אכן רואה את אלוהים כחלק משמעותי מאוד של המציאות האנושית. אבל לא בזה העניין, אלא בעובדה שגישתו המקטינה של שלו מחמיצה לעתים קרובות מדי, כפי שנאמר לעיל, את הודו המפעים של המקרא הנובע דווקא מעיסוקו בסוגיות הגדולות של חיים ומוות, מוסר ואחריות, בוגדנות ונאמנות המעסיקות את כולנו. הפיכתן של שאלות אלה לזוטות של תגרנות פעוטה - גם אם כתובה היטב (על ידי המחבר המקראי וגם על ידי שלו) - עשויה לגרור בוודאי כמה צחוקים. ובמובן זה אפשר כמעט לצטט את שלו ולומר כי הוא כתב ספר שבעיניו, כך אנחנו משערים, הוא ספר נחמד. אבל העניין הוא שאת חיינו הפעוטים והקטנוניים, גדושי הפחד, התרמית והחנופה, אנחנו חיים בין כה וכה. זה כנראה גורלנו. רק בשירה או בפרוזה גדולה אנחנו יכולים למצוא, להתפעל ולהזדהות גם עם מה שגדול ומרהיב מאתנו. וחבל להחמיץ הזדמנות שכזאת.

הד"ר צביה גרינפילד עומדת בראש מכון מפנה לדמוקרטיה וזהות יהודית



אנוכי ה' אלוהיך, מארק שאגאל, 1966


מאיר שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו