בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוות לא יאה לה

תגובות

מוות לסירוגין

ז'וזה סאראמאגו. תירגמה מפורטוגלית: מרים טבעון. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 215 עמ', 86 שקלים

1 בינואר הוא היום שבו המוות נהפך לנחלת העבר ברומן החדש של ז'וזה סאראמאגו, "מוות לסירוגין". מסיבה בלתי ידועה, תושבי המדינה האירופית חסרת השם של סארארמאגו מפסיקים למות. חולים שעד לסוף השנה הקודמת נטו למות, נאחזים מחדש בחיים, אם כי במהרה יתגלה שהחיים הם אלה שאוחזים בהם, אחיזה אכזרית במיוחד, ותאונות מחרידות מותירות אחריהן בני אדם מרוסקים, מדממים - אבל לא מתים. הרעיון המבריק שבבסיס הרומן - מעין היפוך גרוטסקי של פנטסיית מעיין הנעורים - מאפשר לסאראמאגו לבחון שוב את התנהלותם של בני אדם במצבים קיצוניים, ואגב כך לרסק מוסכמות חברתיות ודתיות לכאורה מובנות-מאליהן על ערך החיים ושרירותיות המוות.

האירוע העלילתי המפתיע שפותח את הרומן ממשיך את המהלך ששירטטו ספריו האחרונים של סאראמאגו: כמעט כולם נפתחים בתפנית דרמטית במרקם החיים הנתון, שבעקבותיה גם הדמויות המעורבות וגם הקוראים המוגנים, כביכול, מוצאים את עצמם אובדי עצות. התפנית שואבת את כוחה מהניתוק שכרוך בה: היא מנתקת בין בני האדם ובין סממנים תרבותיים-חברתיים או אישיים, שנחשבים חיוניים לקיומם היומיומי.

ב"על העיוורון" (הספרייה החדשה, 2006) נשלל מהדמויות חוש הראייה, וב"מוות לסירוגין" נלקח מהן אחד המאפיינים הבסיסיים של אנושיותם: יכולתם למות. שכן המוות ברומן הזה אינו עוד גורל בלתי נמנע, אלא יכולת של ממש שאותה אפשר לשלול או להקנות מחדש.

כתוצאה מהמצב המתואר בספר קורסות כל המערכות החברתיות, הפוליטיות והציבוריות, ובני האדם נחשפים במלוא פגיעותם, מצב שאצל סאראמאגו כרוך לבלי הפרד בכיעור. הרומן מעמת את קוראיו עם סדרה של דמויות שנעשות מכוערות מאוד כשהן מבינות שחיי נצח מאיימים על מעמדם. אחד הראשונים - מטרה נוחה לחצי הביקורת של סאראמאגו - הוא ראש הכנסייה, הדואג שמא ההבטחה לחיי נצח תרחיק את התושבים מעקרונות הנצרות, שכן היא מבטלת את הפחד מיום הדין.

תאוות הכוח ותחושת העליונות של ראש הכנסייה הן כאין וכאפס לעומת זעמם של הקברנים, אנשי חברות הביטוח ובתי האבות, שהיעלמותו הפתאומית של המוות נוגסת ברווחיהם ומאיימת למוטט אותם. היות שאין גופות לקבור, נאלצים הקברנים להציע חבילות קבורה מפתות לחיות המחמד של התושבים, שלמזלן הטוב ממשיכות למות, וזה מה שמאפשר לקברנים לשרוד, בדוחק.

חברות הביטוח מתמודדות עם גל ביטולים של ביטוחי חיים, ורוקחות הסכם יצירתי עם המבוטחים שלפיו אם ימשיכו לשלם את דמי הביטוח הם יזוכו בתום 80 שנים, אז תירשם להם תעודת פטירה רשמית ולאחר מכן יאריכו את ביטוח החיים שלהם ל-80 שנים נוספות שבסופן הם יזוכו - וחוזר חלילה. רק למנהלי בתי האבות לא נמצא פתרון, ומבניהם הולכים ונמלאים בקשישים המסרבים לפנות את מקומם לדיירים הבאים. האפשרות היחידה שעומדת למדינה היא להגדיל באופן משמעותי את מספר בתי האבות בשטחה, אפשרות שמעלה בדמיון מחזה אפוקליפטי של עיר חופשייה ממוות, אך מוכת זקנה - תמונה מצמררת שסאראמאגו מצייר ביד אמן.

נטל חיי הנצח אינו מיטיב גם עם התושבים עצמם, שממשיכים להתייסר במחלות קשות ללא כל תקווה לישועת המוות, או מלווים את יקיריהם המצויים במצב כזה.

משפחה כפרית אחת, משולי המדינה, מחליטה לחצות את הגבול למדינה שכנה שבה המוות לא שבת ממלאכתו, כדי לאפשר לשניים מבניה למות, וזוהי יריית הפתיחה לקו העלילה העיקרי של חלקו הראשון של הרומן. תושבי המדינה מזדעזעים תחילה מהחלטת המשפחה הכפרית להוביל את בניה אל המוות, אך לבסוף מבינים שאין פתרון אחר, ומתחילים לנהור בהמוניהם לעבר הגבול כדי לאפשר לקשישים ולחולים שביניהם למות.

נציגי חברות הקבורה, זועמים ונואשים, מתלוננים לפני המדינה על מספר המתים שנקברים בחינם במדינה השכנה, בזמן שהם עצמם נאלצים להרוויח את לחמם מקבורת כלבים ודגי נוי. בנקודה ההזויה והמשעשעת הזאת מתגלה "מוות לסירוגין" גם כרומן אנטי-קפיטליסטי באופן מובהק אף יותר מ"על העיוורון".

כתיבתו הייחודית של סאראמאגו, שיש בה מידה רבה של הומור, יוצאת נגד הקפיטליזם שהמערב אימץ לעצמו כאורח-חיים טבעי, וחושפת באמצעות שורה של מצבים בלתי אפשריים את ערכו ההולך ויורד של האדם למול הערך העליון של החברה הקפיטליסטית בימינו: השורה התחתונה של הקופה הרושמת. אם ברומנים הקודמים של סארארמאגו הקובלנה נגד הקפיטליזם מרומזת, הרי שב"מוות לסירוגין" נהפכות הדמויות לשורת בדידים חסרי אישיות, שערכם הכולל נקבע על-פי אומדני רווח והפסד כלכלי בלבד.

את האשמה מפנה הרומן הזה גם כלפי הממשלה, בעיקר בגלל האינטרס שיש לה למשטר זכויות ותהליכים טבעיים כדי שלא יאיימו על ריבונותה. ואכן, המדינה מצליחה להשיב מעט מן הסדר על כנו: חיילים המוצבים בגבול עם המדינות השכנות מונעים מן התושבים לקבור את מתיהם בטריטוריות זרות, ואלה המבקשים לעזור ליקיריהם למות נאלצים לחצות אתם את הגבול, לאפשר להם למות בשטח המדינה השכנה, ולהחזיר מיד את הגופה לקבורה בשטח מדינת האלמוות. המרוויחים המידיים הם כמובן הקברנים, שמקבלים לידיהם בחזרה את המתים. המצב החדש מוביל מיד לצמיחתה של מאפיה אזרחית, שמטרתה לסייע לבוחרים למות לחצות בכל זאת הגבול, גם במחיר רצח של חיילים שאינם משתפים פעולה. תחת שלטונם העריץ של החיים במדינה פורחים אם כן הפשע והאלימות, בניסיון נואש ואירוני להגיע אל המוות.

כמה טוב, אם כן, שלאחר שבעה חודשים חוזר המוות. ליתר דיוק, חוזרת המוות. שכן בחלקו השני של הרומן לובש המוות דמות של אשה. חזרתה מבשרת את מה שהתושבים ייחלו לו בסופו של דבר: האפשרות להינצל מן החיים. הפעם מחליטה מוות להודיע במכתב לכל תושב שחייו מתקרבים לקצם, ואת התאריך המדויק שבו ימות. המידע היקר הזה, שרק חיי נצח יכולים להשתוות לערכו, אמור לפתור את הבעיה שאתה התמודדו תושבי המדינה, אבל תחת זאת הוא משליט צורה חדשה של כאוס. הידיעה על המוות הקרב מכניסה את התושבים לפחד משתק, ואיש אינו עושה את כל מה שהיה צפוי שיעשה לו ידע על מותו הקרב: הם לא נפרדים מאוהביהם, לא נהנים מימיהם האחרונים, לא מגשימים משאלות ילדות, ולא מתכוננים לחלוקת רכושם לאחר מותם. האורגיה הרגשית קצרת-הימים, שהתפשטה במדינה כשנפוצה הידיעה על חיי הנצח, מחליפה עכשיו ציפייה חרדה ופאסיווית למוות הקרב ובא.

התאהבותה של מוות בנגן צ'לו העומד למות פותחת את אחת האפיזודות היפות ביותר ברומן. זוהי תמונה יוצאת דופן, שכן נדמה שסאראמאגו נוטש לטובתה את השאלה הפילוסופית שהעסיקה אותו עד לנקודה זו. זו גם תפנית רבת-משמעות ברומן, שכן מוות היא הדמות היחידה שסאראמאגו מאפיין בעושר וברגישות, ברומן שבו עשרות דמויות חסרות פנים או ייחוד מתות ונקברות. על ספו של הייאוש שהרומן מעורר - הן מעריצות של המוות והן מאכזריותם של החיים - מאפשרת ההתאהבות של מוות בנגן הצ'לו סיום נוגע ללב, מחויך, ומלא חסד.

As Intermitencias de Morte / Jose Saramago



משפחת פישר, מתוך הסדרה "עמוק באדמה". פתאום לקברנים לא נותרה עבודה


ז'וזה סאראמאגו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו