בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אם הכל יסתדר, אפליג ב'בסרביה' ב-16 במארס מקונסטנצה"

מכתב ששלח הסופר והמחזאי מקס ברוד, חברו הטוב של פרנץ קפקא, ימים אחדים לפני בריחתו ממולדתו, נשכח בין מדפי ספריית אריאלה בתל-אביב ומתפרסם כאן בראשונה

תגובות

"אם הכל יסתדר, אפליג ב'בסרביה' ב-16 במארס מקונסטנצה ואהיה ב-22 או ב-23 במארס בתל-אביב. ביקשתי מהסתדרות עולי צ'כוסלובקיה להזמין לי חדר במלון או פנסיון. הכתובת שלי תהיה בידי הארגון". כך כתב הסופר והמחזאי מקס ברוד ימים לפני נסיעתו לארץ-ישראל אל נמען לא ידוע לפני כשבעים שנה. המכתב נשכח בין מדפי ספריית בית אריאלה בתל-אביב והוא מתפרסם כאן במלואו בראשונה.

במכתב, שנשלח מפראג ב-6 במארס 1939, מתייחס ברוד גם לגורלם של "כתבי היד" שביקש למלט מצ'כוסלובקיה מולדתו ערב בריחתו ממנה. לא מן הנמנע כי מדובר בחיבוריו של פרנץ קפקא, ידיד הנפש של ברוד, שמת 15 שנה לפני כן ומסר את עזבונו לברוד. כתבי היד האלה כללו את "המשפט", שנמכר כעבור חמישים שנה לארכיון הגרמני בשני מיליוני דולרים, וכן "הטירה", "הנעדר" ויצירות נוספות שכתיבתן לא הושלמה וברוד פירסמן אחרי מותו של קפקא.

ברוד עזב את צ'כוסלובקיה ברגע האחרון ממש, ערב פלישת הנאצים. ב-16 במארס, ביום יציאת האונייה שהפליג בה מרומניה לארץ-ישראל, כבר עמד היטלר במצודת פראג וחיילי הגסטאפו חיפשו את ברוד וידידיו במערכת העיתון "זלבסטווהר". את סיפור בריחתו מפראג מתאר ברוד באוטוביוגרפיה שלו, "חיי מריבה": "בלילה שכבשו הגרמנים את שארית צ'כוסלובקיה, עזבנו בדרך נס, בדיוק ברכבת האחרונה שיצאה עוד בכלל מן השטח החופשי, את ארץ מגורינו הישנה (...) מיד לאחר שעברנו, נסגר מאחורינו הגבול". רבים מקרובי משפחתו של ברוד, ביניהם אחיו אוטו וחמש בנות דודיו, נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה.

כשעלה ברוד לארץ-ישראל היה בן 55. אשתו אלזה טאוזיג מתה כעבור שלוש שנים בתל-אביב והיא בת 59. במלאות שלושים למותה ספד לה חברו הקרוב של ברוד, הוגה הדעות פליקס ולטש, ואמר כי הקריבה את חייה על מזבח ההערצה אליו. "היה לה קו משלה, אשר אמנם נבדל מזה של בעלה, ובכל זאת, לא היתה בכל שנות נישואיה אלא בראש ובראשונה רעייתו של ברוד", אמר ולטש. "היא הגשימה את אותה דמות של אשה, אשר ברוד מכנה אותה 'אשת עזר' (...) מעל לכל עמדה סגולתה שלא להכביד (... כל קורבן לא היה נשגב ממנה, להרמת קרן יצירתו של בעלה".

ההתאקלמות בישראל לא היתה קלה לברוד, חרף קבלת הפנים החמה בתל-אביב. "אנשים בעלי מקצועות אינטלקטואליים, נוסף לכך כאלה שעברו גיל מסוים, אינם דווקא מבוקשים כאן. מה שדרוש כאן, הרי, זה אנשים צעירים חסונים, חלוצים, אנשי מעשה, מהנדסים, מגדלי תרנגולות, חקלאים ורועים", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו. "לצערי היו תלאותיה של העבודה התרבותית הנאה הזאת, הנסיעות הרחוקות בכבישים גרועים, מקומות הלינה הפרימיטיוויים, מאמץ רב מדי בשבילי. לא אחת חליתי", הוא מוסיף. ה"עבודה התרבותית" שאליה מתייחס ברוד היא המשרה הרמה שקיבל מיד עם בואו לישראל: דרמטורג בתיאטרון הבימה בתל-אביב, שם בילה עד יומו האחרון כיועץ אמנותי ומחזאי.

ותיקי התיאטרון עוד זוכרים את האיש הכפוף שהסתובב במסדרונות הבימה בלבוש אירופי, מהנהן לשלום ושוקע בקריאה בספרייה שבמשרדו. את התקופה הזאת תיאר ברוד כאחת היפות אך גם הקשות ביותר בחייו. "השנים הראשונות ההן מנצנצות בזיכרוני כמו כוכבים טהורים, הרחוקים מן היומיומיות. הכל אפוף ריח חריף ובריא, פרחים כחולים ואדומים מרפרפרים ברוח, החיים קיבלו שוב משמעות", הוא כותב, אך מוסיף מיד כי בינו ובין האושר המלא ניצב גורלו של אחיו וידידיו בפראג, שנשארו תחת משטרו של היטלר.

35 ספרים כתב ברוד, ובהם רומאנים, ספרי פילוסופיה ומחזות, אך רק אחדים מהם תורגמו לאנגלית ולעברית. רובם ככולם נשכחו. בשניים מספריו המוכרים יותר, האוטוביוגרפיה שלו "חיי מריבה" והביוגרפיה שכתב על קפקא, מגולל ברוד את סיפור היכרותו עם עמיתו לספסל הלימודים, שבזכות הערצתו אליו התאפשר גם לנו להכיר את יצירתו וגאוניותו. שני הספרים האלה הם עדות נפלאה ממקור ראשון לחברות אמיצה שהחלה באוניברסיטה הגרמנית של פראג ב-1902 ונקטעה באבה כעבור 22 שנים עם מותו בטרם עת של קפקא בבית חולים באוסטריה.

המפגש הראשון בין השניים התרחש בין כותלי אגודת הסטודנטים, שבה היו חברים בקבוצות קריאה ודיון. "בעיקר משכה את לבי העובדה, כי בקפקא היה חי משהו מן ה'קול דממה דקה של הטבע', שדיבר אל גיתה. את קול הדממה הזה ואת הפשטות הזאת הוא העמיד כנגד המעושה והמלאכותי והכוון-לשם-עשיית-רושם", מתאר ברוד את חוויית קפקא הראשונה שלו. אף שגרו במרחק הליכה זה מזה, הרבו השניים לשגר מכתבים ואיגרות זה לזה, אולי מתוך הכרה בחשיבות של תיעוד הקשר הצעיר שהלך ונרקם ביניהם.

לא מעט קווי דמיון היו בין השניים. כמעט בעל כורחם נאלצו קפקא וברוד ללמוד משפטים, אף שלשניהם היה ברור שהעיסוק המועדף עליהם הוא כתיבה ויצירה וכי לעולם לא יבקשו משרה כפרקליטים. חלק ניכר מהשיחות שניהלו נסבו על תסכולם ממקום העבודה שלהם: משרדי הדואר, במקרה של ברוד וחברת הביטוח, שם עבד קפקא. "אני מצטער על מאות רבות של שעות נטולות שמחה, אשר ביליתי מתוך ייאוש ודכדוך במשרדים - הדומים לאלה שבהם התחיל להתייסר קפקא - כשאני מחלל את מתת האלהים הנשגבת - הזמן", כותב ברוד בביוגרפיה של קפקא.

שניהם ביקשו, ומצאו בתקופה מסוימת, משרה ציבורית שתאפשר להם לסיים את יום עבודתם מוקדם יחסית, בשעות הצהריים, כדי להקדיש את שארית היום לקריאה, כתיבה, תיאטרון וטיולים. אולם גם אז לא עלה בידיהם להתמסר באין מפריע לכתיבה. "דבר זה לא נתאפשר בשעות הספורות של אחר הצהריים, אשר כבר הצל עליהן יום המחרת השומם במוסד לביטוח", מתאר ברוד את תסכולו של ידידו. אלא שחרף הנימה הקודרת שאפפה את התקופה הזו, שמר קפקא על חוש הומור בריא, ותיאר לא אחת את קורותיו ה"קפקאיות" עם קורטוב של חיוך.

***

פראג

6.3.1939

הנהלה נכבדה,

עתה זה קיבלתי את מכתבכם הידידותי, ואני מודה לכם על ברכותיכם הלבביות כל כך. טוב לדעת שיש לך חברים. אני מופתע שעוד לא קיבלתם את כתב היד. מסרתי אותו לד"ר צבי זוהר לפני כמה שבועות. הוא רצה לשלוח לכם אותו מציריך. בכל מקרה, אביא עמי עוד כתב יד, ואמסור אותו לידיכם עם בואי. אם הכל יסתדר, אפליג ב"בסרביה" ב-16 במארס מקונסטנצה ואהיה ב-22 או ב-23 במארס בתל-אביב. ביקשתי מהסתדרות עולי צ'כוסלובקיה להזמין לי חדר במלון או בפנסיון. הכתובת שלי תהיה בידי הארגון.

ברכות לבביות,

שלכם,

מקס ברוד



מקס ברוד. "עזבנו בדרך נס"


ממכתבו של מקס ברוד להנהלת הבימה, 1939



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו