בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עצבות בפלשתינה?!

קפקא, אפשר לומר, "לא סבל" את התרבות היהודית הלאומית המודרנית ואת הספרות שביקשה לבנות ולקדם, בייחוד לא בנוסחה העברי הציוני. הוא לא רק אמר פעמים אחדות שהספרות היהודית הלאומית המודרנית הזאת אינה מעוררת בו כל עניין, אלא אף "התנגד" לה. פרק שני במסה בת שלושה חלקים על קפקא והתחייה הלאומית היהודית

תגובות

פרנץ קפקא, שהיה לכאורה מעוניין בציונות ובהיבטים התרבותיים שלה, והיה שרוי לכאורה בלבה של הסערה, לא ראה צורך להגיב עליה אפילו במלה אחת, כאילו כלל לא ידע על קיומה. בה במידה לא זיכה אפילו במלה את הצגת התיאטרון העברית שהביא עמו לקונגרס הציוני הי"א נחום צמח, לימים האב המייסד של תיאטרון "הבימה" במוסקווה.

לקפקא, שהוקסם כל כך שנתיים קודם לכן מתיאטרון הסחבות היידישי, לא היה, כנראה, שום עניין לבקר בהצגה ששחקניה דיברו מעל בימה וינאית בשפת התנ"ך, אף על פי שתמיד הצהיר על רצונו ללמוד עברית ועל קנאתו באלה שהצליחו לרכוש את השפה (הוא אפילו שמח לאידה של ארוסתו פליצה באואר בפגישתם הראשונה בבית הוריו של מקס ברוד, שטענה כי היא יודעת עברית, אך כשלה בנסיון לתרגם או להסביר את השם תל-אביב; מה שלא הפריע לו לקבוע כבר באותו ערב ראשון תוכנית לנסיעה משותפת עם פליצה - לפלשתינה, כמובן).

התעלמות זו לא היתה יוצאת דופן כלל. היא הקיפה את כל גיבורי "התחייה" הספרותית העברית, וכן את הספרות העברית החדשה בכללה. בעוד שקפקא קרא, כאמור, בתשומת לב רבה את הדיסרטציה הצרפתית של מאיר פינס (ואף רשם ביומנו הערות, שהיו אמורות להקל עליו לזכור את תוכנו של הספר), לא עלה על דעתו, כנראה, לקרוא את הדיסרטציה המקבילה של נחום סלושץ על תולדות הספרות העברית החדשה, שאף היא נכתבה לשם קבלת תואר דוקטור מן הסורבון, וראתה אור בצרפתית (1903). סופרים כותבי יידיש הוא הזכיר ביומניו לעתים לא רחוקות - הן את המפורסמים (מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ספקטור, מוריס רוזנפלד) והן את הבלתי מפורסמים כלל, כאילו ללא הבחנה בין הקאנוניים לבלתי קאנוניים שבקרבם. הוא הזכיר בכבוד את יעקב אדלר, "הנשר הגדול מניו יורק", בכיר שחקני יידיש של התקופה (קפקא גם הזכיר את השמועות, שאדלר זה נעשה למיליונר).

לעומת זאת, הוא לא הקדיש מלה אחת לסופרים ולאנשי רוח כותבי עברית, שמדבריהם יכול לקרוא בגרמנית, ושעליהם בוודאי שמע מפי מכריו הציוניים; למשל, אחד העם, שבובר הקדיש לו דברים נכבדים, אם כי גם ביקורתיים, במסגרת הרצאתו הראשונה על היהדות (קפקא היה נוכח אז במועדון "בר כוכבא", ודווקא לא התפעל מדברי בובר, שבהם מצא תערובת אקלקטית ובלתי משכנעת של רעיונות ממקורות שאינם עולים בקנה אחד), ושאת מאמריו העיקריים אפשר היה לקרוא בתרגום לגרמנית; או מ"י ברדיצ'בסקי, שלא רק פירסם סיפורים ומאמרים בגרמנית, בתוכם ספר שלם על עולמה החברתי והתרבותי של יהדות מזרח אירופה ("על היהדות המזרחית: דת, ספרות ומדיניות", 1918; הספר נקרא בתרגומו העברי "על אדמת נכר"), אלא אף שני אוספים נרחבים של אגדות וסיפורים עממיים (נושא שקפקא לכאורה כל כך התעניין בו), שזכו למעמד של קלאסיקה: "אגדות היהודים" ו"מעין יהודה" (הוא "ממקור ישראל" בנוסח העברי). לשווא נחפש ברשומותיו של קפקא אף הדהוד כלשהו של מפעלי הסופר העברי הזה, שהיה כה קרוב לתרבות הגרמנית וכה נגיש למי שחונך כמוהו על כתבי ניטשה. הוא הדין בסיפורי עגנון, שתרגומים גרמניים אחדים שלהם ראו אור לפני מותו של קפקא.

סופר עברי ידוע אחד אמנם מוזכר על ידי קפקא, שניסה ללמוד עברית בקריאה אטית של "שכול וכישלון" מאת יוסף חיים ברנר. את הספר הביא עמו לברלין מפראג, שבה החל בקריאתו בהדרכתה של הסטודנטית הארץ-ישראלית פועה בת-טובים. השימוש בספרו של ברנר כאמצעי ללימוד השפה היה, כנראה, חידוש פדגוגי של בת-טובים, שסברה שאדם משכיל ובעל טעם ספרותי מעודן כקפקא יתקדם בלימודיו במהירות רבה יותר אם יצטרך להתמודד עם טקסט ספרותי רציני ומאתגר ולא עם הטקסטים המעוקרים והתפלים של מקראות הלימוד למיניהן. הרומאן של ברנר, שהיה בראשית שנות העשרים בבחינת "המלה האחרונה" של הפרוזה העברית האמנותית (הוא ראה אור לראשונה ב-1920 בניו יורק), נראה לה מתאים, גם אולי משום שברנר נחשב למשורר הסבל, הספקות והעצבות, ובת-טובים הניחה שייקל לקפקא "להזדהות" עמו (ואכן, היא כתבה לימים בזיכרונותיה שקפקא "הזדהה" עם סבלו של יחזקאל חפץ, גיבור הרומאן). כמו כן, הימים היו ימי ההלם בעקבות רצח ברנר וחבריו ליד יפו בפרעות מאי 1921, והסופר כבר נתעלה למדרגת "קדוש" ציוני.

בת-טובים טעתה מאוד בהבנת יחסו של קפקא לרומאן, שהקריאה בו היתה לו קשה ביותר, ובה במידה גם משעממת וטרחנית. קפקא היה אדם בעל נימוסים אירופיים מעודנים, ולא אמר למורה הצעירה והנלהבת (שאותה חיבב) מה שכתב לידידיו, מקס ברוד ורוברט קלופשטוק (האחרון, סטודנט לרפואה מבודפשט, שנקשר בקפקא כל כך, עד שנטש את לימודיו כדי להיות עמו ולסעוד אותו בחודשי חייו האחרונים; ואכן הוא היה זה שהזריק לקפקא, במצוותו התקיפה, את זריקת המורפיום הקטלנית, ששמה קץ לסבלו). לראשון כתב כי שלושים וכמה העמודים מספרו של ברנר שקרא בדי עמל לא היו בבחינת "הישג שיש בו כדי להצדיק" את מאמץ הקריאה, שכן "אינני נהנה מהספר כרומאן". אגב כך הזכיר את הדיבורים המקובלים על דבר "עצבותו" של ברנר ותהה: "עצבות בפלשתינה?!". לאחרון כתב כי "שכול וכישלון" מייגע ודוחה אותו: "הוא קשה בשבילי מכל בחינה, ולא טוב במיוחד". ביומניו לא הזכיר קפקא את "שכול וכישלון" או את מחברו ולו גם במלה אחת.

אין גם שום זכר לשיחה על ברנר וספרו בין קפקא לאהובתו האחרונה, דורה דיאמנט, שהיתה לא רק ציונית נלהבת וחסידת התרבות הלאומית העברית והיידית, אלא אף נבדקה על ידי בת-טובים (בעת ביקור בדירתם של קפקא ודיאמנט בפרבר שטגליץ שבעיבורי ברלין), ונמצאה יודעת עברית במידה מספקת כדי להדריך את בן זוגה בקריאת הספר. אף על פי שדיאמנט קראה, כנראה, עם קפקא לפחות כמה עמודים בספר, היא לא הזכירה ביומניה ובשיחותיה איזושהי תגובה שהגיב הסופר על הספר שקראו ביחד; זאת, אף כי היתה כולה בבחינת אוזן כרויה לכל רחש ששידר לעומתה האיש האהוב והנערץ עליה. נראה שהקריאה ברומאן היתה בבחינת טרחה ויגיעה, שהשניים התעקשו שלא לחדול ממנה במסגרת החלומות המשותפים שלהם על חיים משותפים בפלשתינה, שלשמם היה כדאי עמל הלימוד של השפה העברית; אך בה במידה גם לא ראו צורך להעכיר את שיחותיהם בדיונים בסיפור, שכנראה לא משך את לבות שניהם. ואכן, רק הסוקר מן הסוג השטחי ידמה לעצמו שיש איזו קירבה אמיתית בין עולמו של ברנר לזה של קפקא, ושאפשר להציב אותם במקומות סמוכים זה לזה באיזו מפה משוערת של ה"קאנון" היהודי המודרני.

זיקתו של קפקא לציונות היא בעיה סבוכה ורב-צדדית משנוכל להתייחס אליה כאן. טועים, כנראה, הן אלה המצביעים על זיקה כזאת כאילו מילאה תפקיד מרכזי בחייו ובעבודתו הספרותית, והן אלה המתכחשים לגמרי לזיקה זו או המבטלים את חשיבותה. האמת נמצאת במקום חמקמק מאוד בין שתי העמדות הפשטניות. אין ספק שהציונות כאופציה יהודית פוליטית וחברתית עוררה בקפקא עניין רב, ניתן לומר, מסעיר - למרות הבחילה שחש כלפי הארגון הציוני המוסדי. קפקא אכן כתב דברי בוז וביטול על הקונגרס הציוני הי"א; אבל הוא היה גם מסוקרן דיו להקדיש לקונגרס זה שבוע שלם מתוך חופשה, שלה נזקק מאוד לאחר המשבר ביחסיו עם פליצה באואר.

חלומות הנסיעה, ואחר כך גם ההגירה, לפלשתינה ליווהו במשך שנים, אף כי לא עשה דבר להגשמתם (להוציא לימודי העברית הכושלים שלו). הם היו חלק בלתי נפרד הן משאיפתו להימלט מציפורניה של המכשפה פראג, והן מן הפנטסיה שאשה חזקה ומעשית תטלטל אותו מן המבוך שהיה נתון בו. אמנם, אשה כזאת, לפי תחושתו, היתה מביאה בהכרח לחיסול יכולת התפקוד שלו כסופר; ולכן צריך היה להתקשר אתה אך בה בעת גם לעשות הכל לשם ניתוק הקשר; לא באופן בלתי דומה חש בצורך לחדש מדי פעם את חלום הנסיעה לפלשתינה, אך בה בעת גם לדאוג לכך שהחלום לא יוכל להתגשם.

כמו כן לא מן הנמנע הוא שכמה מסיפוריו החשובים של קפקא, כגון "דין וחשבון לאקדמיה" ו"חקירות של כלב", ניתנים לפרשנות לגיטימית (לא פחות מן הפרשנויות האפשריות האחרות) מזווית ציונית. עם זאת, ברור שאותם סיפורים ניתנים גם לפרשנות כסאטירה על הציונות. למשל, "דין וחשבון לאקדמיה", שנדפס לראשונה ב"דר יודה" של בובר, ונתפרש על ידי חבריו הציוניים של קפקא כסאטירה ציונית על היהדות המתבוללת, יכול בהחלט להיקרא גם כסאטירה אכזרית על רעיון ה"נורמליזציה" הציוני.

הסיפור על הקוף המכונה "פטר האדום", כותבו של הדין וחשבון (בנוסח אחר של הסיפור הוא מעניק ראיון לעיתונאי), שנאלץ להסתגל לאורח חייהם של בני אדם, שכן לאחר שנצוד ונכלא לא היתה לו שום דרך לפרוץ מתוך כלובו אלא על ידי שיתיידד עם שוביו ויידמה להם יותר ויותר, פתוח לפירוש הרואה בו נציג של היהודי המתבולל, שלא מצא לעצמו שום "דרך החוצה" (מן הכלוב, הגטו) אלא בכך שייהפך לגרמני או לצרפתי בן דת משה. אבל בה במידה יכול הוא לייצג את היהודי ההרצליאני, שנאלץ לאמץ לעצמו את הפתרון המפוקפק של הקיום הקולקטיווי במדינת לאום, "ככל העמים", כמוצא יחיד מכלוב האנטישמיות ומחרפת האי-התקבלות החברתית אל הקהילה הלא-יהודית שעמה רצה להתמזג.

פרשנות כזאת תאיר את הסיפור כפרודיה אכזרית לא רק על "אלטנוילנד" אלא גם על רומאן כגון "הדרך למרחב", הרומאן היחיד של ארתור שניצלר (אשר כסופר עורר בקפקא דחייה עמוקה), המתאר את אווירת החנק שבה שרויים האינטלקטואלים והאמנים היהודיים הווינאיים, ומצביע על פתרון ציוני למצוקתם הנפשית והחברתית. הוא הדין במוטיב ה"חקלאי" (איך להביא לגידולם המהיר של צמחי המאכל), התופס מקום כה בולט ב"חקירותיו של כלב". קפקא אכן קרא בשקיקה דיווחים על המושבות החקלאיות בארץ ישראל. עם זאת, אפשר לפרש את המוטיב גם בהקשר קומי או גרוטסקי כסאטירה על הציונים, שוחרי השיבה אל האדמה, אל החקלאות ואל חיי האיכר ה"פשוטים", שהביאו אל המבצע הזה את מוחם התלמודי, והם הופכים אותו נושא לדיון ספק-תיאולוגי ספק-פילוסופי, כשהכלב החקרן הוא נציגם.

הבעיה היא, כאמור, סבוכה, וייצוגיה הסיפוריים (אם אכן קיימים ייצוגים כאלה בסיפורי קפקא; יש אפילו הקוראים את המסע אל "תיאטרון הטבע של אוקלהומה" שעורך קרל רוסמן, גיבור הרומאן "הנעדר", שנקרא בטעות "אמריקה", כמין אלגוריה על מסע מקביל לתיאטרון הטבע של פלשתינה) הם כה דו-פרצופיים, עד שספק הוא אם ניתן יהיה אי פעם להגיע לתשובות ברורות על השאלות שהיא מעוררת. לעומת זאת אפשר, כמדומה, לקבוע במידה ניכרת של ודאות, שקפקא, ציוני או לא ציוני, התייחס אל הפרויקט היהודי הלאומי-התרבותי המודרני באי-רצון אינטנסיווי, שגילוייו נעו על פני המנעד שקצהו האחד הוא קצה השתיקה וההתעלמות הכמעט "רועמת", ואילו קצהו האחר מבצבץ בהתבטאויות חריפות פחות או יותר של אי-רצון, כגון ההתבטאות בעניין ביאליק ש"ניצל" בשירו את אסון קישינוב כדי לקדם מגמות כאלה ואחרות.

קפקא, אפשר לומר, "לא סבל" את התרבות היהודית הלאומית המודרנית ואת הספרות שביקשה לבנות ולקדם, בייחוד לא בנוסחה העברי הציוני. הוא לא רק אמר פעמים אחדות שהספרות היהודית הלאומית המודרנית הזאת אינה מעוררת בו כל עניין (לעומת אגדות התלמוד או, בעיקר, סיפורי החסידים, שאותם, יש להניח, קרא בעיבודיו הידועים של בובר), אלא אף "התנגד" לה. אמנם, התנגדות זו אינה מפשטת או מסבירה את הבעיה של ה"ציונות" הקפקאית, אלא דווקא מסבכת אותה.

שהרי אפשר לשאול: כיצד יכול קפקא להתייחס בחיוב, ולו גם מוגבל, למפעל הציוני בארץ ישראל, ובתוך כך "להתנגד" לתרבות וספרות, המבטאות את השאיפה ל "עתיד יהודי" חדש? התיתכן "תחייה" ציונית או לאומית ללא תרבות וספרות שתקדמנה את מטרותיה? כמובן, אין זו השאלה הבלתי פתורה היחידה שמעמיד לפנינו העניין הנדון כאן; אם כי יכול להיות, שקפקא, לו נשאל, היה משיב על שאלה זו, שאכן חייב להיות חיץ מוחלט בין מגמות פוליטיות, שאפשר להתייחס אליהן באהדה, לבין אמנות וספרות, שרק חתירה נואשת אך גם בלתי נלאית לאמת קיומית טהורה מכל שיקול תועלתי ומכל רצון לקדם עיין חברתי זה או אחר יכולה לקיים אותן קיום אותנטי. ספרות חייבת לחתור אל מה שקלייסט חתר אליו ב"מיכאל קולהאס" או ב"המרקיזה פון או", או למה שפלובר הגיע אליו ב"החינוך הסנטימנטאלי"; ולכן היא אינה יכולה לחתור למה שנראה לקפקא כיעד שאליו חתר ביאליק ב"בעיר ההריגה".

אכן, ההערה בעניין שיר זה של ביאליק מאלפת מבחינה זו במה שנראה כסתירה. לכאורה המלים "עתיד יהודי" טעונות מטען חיובי. לעומת זאת, הדיבור על כך שביאליק עשה שימוש בפוגרום קישינוב לשם קידומו של אותו עתיד טעון בבירור מטען שלילי. אבל האם זו בהכרח סתירה? שמא מקפל קפקא בהערתו הן התייחסות חיובית אל העתיד שבו מדובר והן פסילה מוחלטת של עשיית ה"הון" הספרותי-האידיאולוגי מסבלם של אנשים חלשים ומוכים. הרי למעשה, כפילות כזאת ניכרה גם בהתייחסותו השלילית הנמרצת של מנדלי מוכר ספרים לשיר הפוגרום של ביאליק: חיוב עמידה של יהודים על נפשם תוך גינוי נמרץ של עמדת המוכיח בשער שנקט המשורר ("שמעו נא מעשה והשתוממו! נבלים ופריצי חיות, חלאת המין האנושי, התנפלו עלי ועל אשתי וילדי, הרגו ורצחו ועשו כל תועבה, - והרי זה מתייצב אחר כך כמגיד מישרים, ומטיף לי מוסר, זורה מלח על פצעי... אני מתפלש בעפר - והוא עומד על גבי והרצועה בידו, ומצליף, ומצליף...").

ואשר ללגלוג המר של קפקא לביאליק על שכביכול "השפיל" את עצמו ברדתו ממרומי העברית אל שפל היידיש. לכאורה מעמיד יחסו החיובי של קפקא ליידיש ולספרותה את ההנחות שהנחנו - היינו, שהסתייג מכלל הפרויקט היהודי הלאומי-הספרותי המודרני - בסימן שאלה. אין ספק שהיידיש עוררה בקפקא אהדה רבה, אפשר כמעט לומר, חום. אמנם, הוא לא שלט בה ומעולם לא ניסה ללמוד אותה. עם זאת, היא היתה קרובה ללבו הרבה יותר מן העברית המודרנית, שאותה למד ולמד ובכל זאת לא למד.

האי-יכולת של אדם אינטליגנטי ועקשן כמוהו לרכוש לעצמו במשך כמה שנים יסודות של שפה זרה, שכל תלמיד בית ספר יכול ללומדה אם רק יודרך כהלכה וישקיע את המאמץ הדרוש, אומרת דורשני, ומזמינה פירוש פסיכולוגי (בלי לשכוח שקפקא דחה את הפסיכולוגיה וראה בה "קוצר רוח בלבד"). האי-יכולת הזאת נראית דומה מאוד להכשלה עצמית בלתי מודעת או מודעת למחצה. לשם מה "יתיר" לעצמו קפקא להשתלט על העברית, אם היתר כזה יביא אותו בהכרח למגע בלתי רצוי עם טקסטים כמו "בעיר ההריגה" ו"שכול וכישלון"?

אמנם, השליטה בעברית היתה מאפשרת גם גישה אל "המקורות העתיקים" וקריאה בתנ"ך במקורו, ובאלה רצה קפקא בוודאי (בשנת חייו האחרונה בברלין היה פוקד בהנאה רבה - כל עוד התיר זאת מצב בריאותו - את ההרצאות על המקרא שקיים במכון האקדמי ללימודים יהודיים מיסודו של ליאו בק הבלשן נ"ה טורצ'ינר, לימים פרופסור טור-סיני של האוניברסיטה העברית, וכן את ההרצאות על התלמוד). משום כך, כמו גם בגלל חלומות הנסיעה לפלשתינה, דבק קפקא בלימודי העברית שלו עד חודשים ספורים לפני מותו. עם זאת, הוא גם "דאג" לכך שהתקדמותו בהם תהיה מזערית, ושהעיסוק בהם יהיה לו לטרחה ולאי-רצון. המודל של הקשר-לא-קשר עם פליצה באואר מתאים למדי גם לעניין זה.

מכל מקום, בדבריו על העברית במכתביו וביומנו לא גילה אף שמץ מן החמימות שמילאה את דבריו על היידיש, שאת מקצביה ואת האינפלקסיות שלה זיהה עם ה"מזג" היהודי. למשל, כששמע בערב של שירי עם ביידייש (ינואר 1912) את הרצאתו של היידישיסט נתן בירנבוים, נרתע תחילה מפניות ה"מיינע טייערע" (יקירי), שהיפנה המרצה אל שומעיו כמעט בכל משפט שלו, "עד כדי גיחוך"; ואולם אחר כך נמלך בדעתו ומצא שביידיש ביטויים חוזרים כמו "וויי איז מיר!" (אוי לי!) או "ס'איז פיל צו רעדן" (יש הרבה מה לומר על כך) אינם נועדים למלא חללים או "לחפות על מבוכה, אלא הם נועדים, כמו מעיינות מתחדשים תמיד, לזרז את הקילוח העצל של הדיבור, שאף פעם אינו שוטף במידה מספקת בשביל הטמפרמנט היהודי".



פרנץ קפקא. זיקתו לציונות היא בעיה סבוכה ורב-צדדית


דף של שיעור עברית בכתב ידו של קפקא, 1910



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו