בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצל הגדול של הוליווד

בגיל 78 רושם קלינט איסטווד שיא קולנועי חדש בסרט "The Changeling", המגולל את פרשת היעלמותו של ילד בלוס אנג'לס בזמן השפל הכלכלי. איך זה קשור לילדות של איסטווד עצמו, מה הוא גילה בצילומים על אנג'לינה ג'ולי ולמה הוא ממשיך לביים בזמן שבמאים בגילו שותלים כריזנטמות בגינה?

תגובות

בתיקיית קרטון בת 300 עמודים מסתתר הסיפור כולו. היא מונחת בזהירות על אחד המדפים במשרדי מלפאסו, חברת ההפקה של קלינט איסטווד, הממוקמת מאז שנות ה-70 באולפני וורנר בברבנק, בקליפורניה. בתיקייה חבויים אוצרותיו של הבמאי - מסמכים המתעדים את סיפור החיים האמיתי שסיפק את ההשראה לסרטו החדש, "The Changeling" (הילד המוחלף). דיוק ונאמנות הם הערכים שהנחו את שחזור הסיפור, שהעסיק את עיתוני לוס אנג'לס בשנות ה-20 המאוחרות של המאה הקודמת. כריסטין קולינס, אם במשפחה חד-הורית, האשימה את משטרת לוס אנג'לס, כי לאחר חטיפת בנה וולטר, הביאו לה השוטרים ילד אחר שברח מהבית, שהיה בינו לבין בנה דמיון קל, ואמרו לה שהוא בנה. קולינס מעולם לא זיהתה אותו כבנה האמיתי, ובהמלצת קצין משטרה היא נשלחה למוסד פסיכיאטרי.

צילומי הסרט הסתיימו כבר בנובמבר 2007, אבל במאי 2008, בזמן הראיון, עדיין לא הושלמה עריכתו. איסטווד בדרכו לאולפנים, לסיים את המלאכה. בעודו מדפדף בדפי התיקייה שלו, הוא נעצר כל פעם שהוא נתקל בתמונה של כריסטין קולינס, המגולמת בסרט על ידי אנג'לינה ג'ולי, ומתבונן בה. "אני רדוף על ידי האשה הזאת. במבט ראשון היא נראית מבוגרת מכדי שיהיה לה ילד בן 9. היא לא יפהפייה, אבל יש לה פנים מעניינות ומלאות הבעה באופן יוצא דופן. זה גורם לי לחשוב שהיא יותר צעירה משהיא נראית. המראה שלה משקף את קשיי התקופה ההיא, שלנו יש רק זיכרון רחוק ממנה".

הפנים האלו סיפקו השראה לאחד מהסרטים הכי שאפתניים של קלינט איסטווד. מה שהתחיל כסיפור בנאלי של חטיפה, הפך לדיוקן נפלא של אשה חופשייה, שרצונה להיות עצמאית נראה בהתחלה כאיום על החברה הגברית, ושהופך לאחד השחזורים המשכנעים ביותר עד היום של תקופת תור הזהב בלוס אנג'לס. גורלו של הילד מהווה בסרט את המפתח להבנתן של עיר ושל תקופה. לוס אנג'לס כבר לא היתה מקום שבו הכוכבים חגגו את עצמם, מקום שבו הם הביטו מכרזת הקולנוע הענקית לתושבי העיר. לוס אנג'לס הפכה לעיר מזיקה, הדומה ליערות מכושפים באגדות, שבולעים עוברי אורח תמימים, אל מול האדישות הכללית. "אני לא מאמין שהיה אי פעם תור זהב בלוס אנג'לס", אומר איסטווד, ומביט בדיוקן של קולינס בפעם האחרונה לפני שהוא מניח את התיקייה. "בכל מקרה, לא עבור האשה הזאת".

על חטיפתו של וולטר קולינס ב-1928 דיברה כל לוס אנג'לס. איך אתה מסביר את זה שהפרשה נשכחה כל כך מהר?

"כששמעתי על הסיפור, אנשים הבטיחו לי שהוא אמיתי. ואין לזה שום השפעה על כמה שהוא טוב. קראתי אותו במטוס כשחזרתי מטיול באירופה. לא חשבתי שאני אוהב כל כך את הסיפור. התסריט היה מאוד מסובך כיוון שהוא חולק לשני חלקים נפרדים. החלק הראשון מסתיים כשכריסטין קולינס נכלאת בבית משוגעים. החלק השני הולך לכיוון אחר לגמרי שכולל את ההסתבכות של משטרת לוס אנג'לס, וחושף כיצד העיר כולה מושחתת באמצעות תיאור אחד מסיפורי הרצח הכי נוראים בהיסטוריה של ארצות הברית. זהו עיקרו של הסיפור כולו. וולטר קולינס היה אחד מתוך כ-20 ילדים, שגורדון נורתקוט, איכר ממחוז ריוורסייד, חטף ואז רצח אותם.

"העיתונות המקומית כתבה רבות על הפשעים האלה. בימינו, סיפור כזה היה הופך לסיפור של עמוד ראשון בכל עיתון ופותח מהדורות החדשות בכל ערוצי הטלוויזיה ברחבי המדינה, אבל אז הזמנים היו שונים. אני חושב שאנשים פשוט רצו למחות לחלוטין את הדבר הזה מזיכרונם. אמריקה היתה הרוסה אחרי ההתמוטטות של 1929. לאנשים היו צרות אחרות להתמודד איתן".

האם נכתבו ספרים על הסיפור הזה?

"לא. לא מחקרים ואפילו לא רומן. למרות שהחומר מאוד יוצא דופן. האיש שכתב את התסריט, ג'יי מייקל סטראזינסקי, נתקל בסיפור הזה במקרה, הודות לחבר שעבד עבור 'לוס אנג'לס טיימס'. העיתון החליט להעביר למחשב את כל הארכיונים שלו. החבר הזה הבחין בסיפור של כריסטין קולינס והבין מיד כמה הוא מוזר. סטראזינסקי נהיה אובססיווי לחקירת המקרה הזה".

האם המקום שבו זה קרה עדיין קיים?

"נסענו לחווה במחוז ריוורסייד, היכן שהתרחשו הרציחות. היום מדובר בנסיעה של שעתיים במכונית מלוס אנג'לס, אבל אז זה לקח כמעט יום שלם להגיע לשם. זו היתה דרך ארוכה למקום רחוק, וגם זה יכול להסביר מדוע הרציחות לא הפכו באמת לחלק מהזיכרון הקולקטיווי. הבית לא השתנה, זה היה כמו לחזור אחורה בזמן. הוא היה ריק, הווילונות כיסו את החלונות. עשינו סיבוב מסביב לחלקה. היו שם עדיין כמה לולי תרנגולים, אני לא יודע אם הם היו המקוריים, אבל הם נראו כך. זה המקום שבו נקברו גופותיהם של 20 ילדים בערך. דפקנו על הדלת, אבל אף אחד לא ענה. הייתי מאוכזב, אך בו-בזמן לא יכולתי לראות את עצמי מספר לבעל הבית החדש, שלפני 60 שנה נרצחו שם כ-20 ילדים בברבריות".

לעשות את הסצנה ברוגע

"בתחילת שנות ה-30 גרתי במשך שנה בלוס אנג'לס, בסנטה מוניקה. אבי השיג שם עבודה במוסך. אחותי נולדה שם. עדיין יש לי זיכרונות ברורים משם. העיר היתה יותר קטנה ולא היו בה גורדי שחקים. בניין העירייה היה אחד מהבניינים הגבוהים. היום, הוא אחד מהבניינים הישנים. צילמנו שם קצת. מרכז העיר היה אחד המקומות הכי סואנים בעולם, ודאגתי שזה ישתקף בסרט. הוליווד וצפון הוליווד נחשבו אז למקומות כפריים רחוקים. עדיין לא היו כבישים מהירים, חוץ מהכביש שחיבר את העיר התחתית ופסדנה. היו רכבות חשמליות אדומות, כמו זו שאנג'לינה ג'ולי רודפת אחריה בסרט כדי לשוב הביתה, לבנה. החשמליות האלו נסעו בכל רחבי העיר, מפסדנה לסנטה מוניקה. התחבורה הציבורית היתה נהדרת".

אפשר לראות ב"The Changeling" סרט משלים ל"מיסטיק ריוור" (2003). הסרט הראה כיצד תקרית בודדת, חטיפתו של ילד, יכולה להרעיל קהילה שלמה במשך 25 שנה. בסרט הזה, חטיפתו של ילד חושפת כמה עיר יכולה להיות מושחתת.

"נכון בהחלט. הדרך בה התנהגה המשטרה מראה לך כיצד חשבו אז על אשה, ואם במשפחה חד-הורית במקרה זה. אף אחד לא לקח אותה ברצינות. זה מזכיר לי סרטים אחרים כמו הסרט של ג'ורג' קוקור ('Gaslight' עם צ'רלס בויאר ואינגריד ברגמן). ברגמן שואלת את עצמה שוב ושוב אם היא משוגעת. לכריסטין קולינס התנהגו באותה הדרך. הסתכלתי טוב בתמונות מאז, שבהן רואים אותה עם הילד שלא היה שלה. היא מחייכת, ויחד עם זאת ברור שהילד הזה, שהמשטרה מצאה כביכול, לא שלה. הוא קצת דומה לו, אבל גובהו שונה.

"קראתי את הדו"ח שכתב הרופא מבית החולים לחולי נפש, שבו היתה כלואה כריסטין קולינס. אפילו השתמשתי בסרט במשפטים מהדו"ח. הדו"ח חושפני מאוד לגבי הדרך בה התייחסו לנשים: כהיסטריות כמובן, וככאלו שאינן מסוגלות לקבל החלטות שאפשר לסמוך עליהן. מדובר בחברה גברית ששופטת את מהימנות דבריה של אשה בבוז מוחלט. השוטר שהופקד על המקרה, ושהחליט לשלוח את כריסטין למוסד פסיכיאטרי, אמר לה: 'משהו לא בסדר אצלך. את אשה עצמאית'. לא היה מקובל בזמנו שאשה תהיה כזו. דבר כזה לא היה קורה מעולם עם זוג".

תמיד קיבלת השראה מנשים עצמאיות, מה שמסביר למה אתה אחד הגברים היחידים שיודעים לביים אותן באותה דרך שבה בוימו ג'ואן קרופורד ובטי דיוויס בשנות ה-40.

"אנג'לינה ג'ולי היא אחת השחקניות האמריקאיות הבודדות בימינו, שהיתה יכולה להיות לה קריירה מצליחה בשנות ה-40. תמיד נמשכתי הן לפניה והן לאישיותה. היא מאוד בטוחה בעצמה. היא לא דומה לאף אחת אחרת. אני תמיד חושב שאנשים לא מעריכים מספיק את כישרונה כשחקנית, כיוון שהיא אשה כל כך יפה. זו גם היתה הבעיה של אינגריד ברגמן. לבטי דיוויס לא היתה הנכות הזאת, פניה לא התאימו לסטנדרטים של הזוהר. אנשים מיד חשבו שהיא שחקנית מצוינת. אנג'לינה ג'ולי היא יותר כמו סימון סיניורה, שהזוהר הברור שלה מעולם לא טישטש את אישיותה החזקה".

אתה באופן שיטתי בוחר שחקניות שלא מתאימות לתבנית המקובלת של הזוהר: ג'סיקה וולטר בסרט "מיסטי" (71'), קיי לנז ב"Breezy" (73'), ולאחרונה, הילרי סוואנק ב"מיליון דולר בייבי" (2004).

"זו בעיקר שאלה של ריאליזם. כיצד סיפור יכול להיראות אמין אם השחקנית נראית כמו בובת ברבי? בסרט הראשון שלי, 'מיסטי', ביקשו באולפנים שחקנית יותר אופנתית מג'סיקה וולטרס, שתשחק את תפקיד האשה האובססיווית לגבר שאיתו היה לה סטוץ. אהבתי אותה, כי היא בדיוק מסוג הבחורות שיכולתי לדמיין מפלרטטות בבר. בוא ניקח דוגמה קיצונית: לנה טרנר לבדה בבר. זה לא אמין, אתה בסרט הוליוודי. לשחקנית בסרטים שלי יכול להיות יופי מסוים, אבל זה דבר אחר. המשיכה שלה יכולה לבוא מהדינמיות של הסיפור. אם היא מושכת, זה בגלל אישיותה".

אחרי שעבדה איתך בסרט "הגשרים של מחוז מדיסון" (95'), אמרה מריל סטריפ שהיא מעולם לא ראתה סט צילומים כל כך רגוע. אתה עובד כל כך מהר, שלפעמים צילומי החזרות נכנסים לגרסה הסופית של הסרט.

"אנשים קצת מגזימים לגבי זה. אני מנסה להשאיר את הטייק הראשון, אבל לא תמיד מצליח. אי אפשר להבטיח כזה דבר. מריל סטריפ היא שחקנית מאוד ממוקדת, מאוד מסורה לעבודתה. אבל אני לא חד-משמעי לגבי אינטנסיוויות מהסוג הזה. אם השחקניות שלי יותר מדי מוכנות, הן יכולות לסבול לפעמים ממחסור בספונטניות. זה מדאיג אותי לגבי הטייק השני. בנקודה זו, השחקנית תתחיל לסמוך על הטכניקה, שזה בסדר, כיוון שזה אומר שהיא יכולה לעשות הרבה טייקים תוך שהיא מצליחה להחזיק באותו מטען רגשי. כשמריל ראתה את 'הגשרים של מחוז מדיסון' היא אמרה: 'אתה יודע מה אני אוהבת? את הדרך בה אתה מנצל את הטעויות שלי'. ואני אמרתי: 'כן, אבל אלו טעויות אנושיות ולא טעויות של שחקנים'.

"הופעתה של אנג'לינה ג'ולי בסרט מרשימה במיוחד. היא נמצאת כל הזמן על סף נקודת שבירה. היא יודעת איך להיות טרגית, מבלי להגזים ולהפוך למלודרמטית. כיוון שהיא כל כך דורשת מעצמה, קשה לדמיין איך בסופו של דבר היא עשתה כל כך הרבה טייקים שונים. היא היתה מודעת לכך לחלוטין. היא באה בבוקר, בדקה את לוח הזמנים והיתה מאוד קשובה במהלך החזרות. הצוות היה מוכן לכמות מעטה של טייקים. אני מתחיל בכך שאני מבקש מהשחקנית לעשות את הסצנה ברוגע, רק עבורי, בינתיים הצלם מצלם בחשאיות ברקע והיא אפילו לא שמה לב אליו. לפעמים התוצאה היא בדיוק מה שאנחנו צריכים. אם הסצנה טובה, בדרך כלל אלו שיבואו אחריה לא יהיו יותר טובות".

הסרט "The Changeling" מתייחס לשנים שבין 1928 ל-1935, תקופת השפל הכלכלי. אתה מרבה להתייחס לתקופה הזאת בסרטיך.

"זה החיים שלי. גדלתי בתקופה הזאת. כשמגיע אלי סיפור מהתקופה הזאת, אני מיד נמשך אליו. אני מכיר את פניהם של האנשים מהזמנים האלה, את הריח שלהם ואת דרך החשיבה שלהם. כמובן שזו היתה תקופה קשה, לאנשים היה הרושם שהם חווים קטסטרופה מוחלטת, בטח כיוון שלא קרו הרבה דברים סביבם. אני הייתי ילד, כך שלא היתה לי שום דרך לדעת כמה החיים היו נוראים. הכל נראה לי נורמלי. יכולתי לראות שלהורי היה מאוד קשה להשתכר למחייתם. אבל לא באמת חשבתי על כך עמוקות".

יופיו של חוסר הוודאות

בסוף הסרט "The Changeling", כריסטין קולינס לא מוותרת על החיפוש אחר בנה. היא פשוט נעלמת. זו תכונה שיש להרבה מהדמויות שלך - לג'וזי וויילס בסרט "The Outlaw Josey Wales" (76'), לוויליאם מאני ב"בלתי נסלח" (92') ולפרנקי ב"מיליון דולר בייבי". הם פשוט נעלמים.

"בסוף של 'מיליון דולר בייבי' בכוונה עירפלתי את החלונות באדים, כדי שאי אפשר יהיה לראות מי עומד בבר. האם זה פרנקי או מישהו אחר? זה לא משנה, אני אוהב את אי הבהירות. לעולם לא נדע מה קרה לכריסטין קולינס. ניסיתי לברר, אבל לא הצלחתי. אני אוהב את הרעיון של גורל לא סגור. התסריטאי עשה עבודה טובה. יש כל כך הרבה דרכים לספר את הסיפור, אבל הדרך הכי טובה היתה להדגיש שוולטר קולינס פשוט נעלם. גופתו מעולם לא נמצאה. אנו יודעים שהוא לא היה עם כריסטין, אבל אנחנו לא יודעים שום דבר מעבר לזה. זו הסיבה שהמלה האחרונה שאמו אומרת היא 'תקווה'. אנשים מנסים להשלים את סיפוריהם יותר מדי. אני מעדיף להשאיר דברים באי-ודאות".

בשל תשומת הלב שאתה נותן לפרטים, הסצנה שבה הרוצח הסדרתי נתלה, כמעט בלתי נסבלת לצפייה. קשה לדמיין ביקורת יעילה יותר נגד עונש מוות.

"אם אתה בעד עונש מוות, גורדון נורתקוט הוא מועמד אידיאלי. בעולם מושלם אפשר לראות עונש מוות כתגובה הולמת לרצח כמו זה. או לפחות הייתי מעדיף לחשוב כך. גם אם אתה בעד וגם אם אתה נגד עונש מוות, אתה חייב להודות שיש משהו ברברי בהוצאות פומביות להורג. אני מבין את ההיגיון שעומד מאחוריהן. אתה מוציא להורג את הרוצח לעיני משפחתו של הקורבן. הצדק נעשה, והצדדים האבלים מוצאים שלווה פנימית מסוימת. אבל על איזה סוג של שלווה אנו מדברים? לאיזה סוג של רגיעה אתה יכול להגיע אחרי שהיית עד למשהו כזה? זו הסיבה שרציתי לצלם את הסצנה בצורה הכי מציאותית שיכולתי, כולל הצליל של שבירת הצוואר כשהגוף מושלך, ההתפתלויות ללא שליטה של רגלי הגבר בזמן שהוא גוסס והרופא שבא במהירות לגופה כדי לוודא את המוות. אני יודע שלא קל לצפות בזה, זו היתה המטרה".

אין לי זמן לטרנדים

אתה הדוגמה היחידה לבמאי, שעשה את סרטיו הטובים ביותר אחרי גיל 65. איך אתה מסביר את יכולת ההישרדות שלך?

"אפילו אם זה נשמע כמו קלישאה, היום אני יודע יותר לגבי העסק הזה משידעתי לפני 20 שנה. תמיד חשבתי שיש לי דברים ללמוד. כל עוד יש לי, אני לא רואה שום סיבה לעצור. כמה במאים משנות ה-40 - ראול וולש, אלפרד היצ'קוק והווארד הוקס ביימו בסוף הקריירה שלהם גרסאות מחודשות לסרטים הכי מצליחים שלהם. אבל זה לא בשבילי. אני מעדיף לגלוש על גל חדש מאשר על ישן".

הסרטים "איש ההונקי-טונק" (82') ו"בירד" (88') עוסקים בשני אמנים שביזבזו את חייהם, שמעולם לא הגשימו את הפוטנציאל הטמון בהם. אתה ההפך מהגברים האלה, במובן זה שאתה תמיד מותח את הגבולות שלך.

"זה היה המסר של שני הסרטים האלה. כשאתה מת צעיר, הקהל שלך מפסיד. יכול להיות שצ'רלי פרקר לא היה עושה שום דבר חדש. מצד שני, יכול להיות שהוא היה מפתח היבטים חדשים של הכישרון שלו. לעולם לא נדע, וזה גורם לי להיות עצוב. ב'איש ההונקי-טונק' הדמות של רד סטובאל מבוססת על שני זמרי קאנטרי - רד פולי והאנק וויליאמס, לשניהם היה יצר הרס עצמי. הם כאילו מעולם לא תפסו את ההצלחה שלהם. אני לא מתכוון להשוות את עצמי לאמנים כאלה, אבל אני חי את חיי באופן שונה לגמרי.

"יכולתי להפסיק. יצא לי לחשוב על זה פעמיים. אחרי 'בלתי נסלח' (92') ואחרי 'הגשרים של מחוז מדיסון'. אמרתי לעצמי שאולי זה הזמן הנכון לטפח את הגינה שלי וללכת לשתות כוס יין הגונה. אבל זו היתה מחשבה חולפת. הייתי מפסיד הרבה חוויות טובות. למשל, לא הייתי עושה את 'גיבורי הדגל' (2006) או מביים סרט ביפנית ('מכתבים מאיוו ג'ימה', 2006)".

אף פעם לא ניסית להיות אופנתי.

"ממש לא. אין לי זמן לטרנדים. אם הסרט כישלון, אז חבל מאוד! במשך 50 שנה עבדתי בתעשייה שעוקבת אחרי אופנות. אני שונא להיות כזה. כשבאתי לראשונה להוליווד, אמרו לי שאין לי עתיד. הסרטים שסימנו את הקריירה שלי, החל מסרטו של סרג'ו לאונה 'בעבור חופן דולרים', נחשבו לא אופנתיים כשהם יצאו לראשונה לאקרנים. אף אחד לא האמין אז במערבונים. כשאני חושב על 'מיליון דולר בייבי' והבעיות שהיו לי כשעשיתי אותו! בהוליווד כולם יודעים, ואין לי מושג איך, איזה סרטים אנשים יאהבו. כשהראיתי את התסריט לאולפני וורנר, שלמעשה הפיקו את כל סרטיי הקודמים, הם אמרו לי: 'סרט אגרוף עם בחורה בזירה זה ממש רעיון רע'. 'זה לא סרט אגרוף', אמרתי להם, 'זה סיפור אהבה. אב שמעולם לא הכיר את בתו, בת שמעולם לא הכירה את אביה, ולשניהם יש סוף סוף הזדמנות לפגוש את הצורך הרגשי הזה. הסיפור רק במקרה מתרחש באולם אגרוף'.

"לקחתי את התסריט לאולפני יוניברסל. הם אהבו אותו, אבל הם עבדו בדיוק על עוד סרט אגרוף. התחלתי שוב את הנאום: 'רבותי, זה לא סרט על אגרוף'. הסתובבתי בכל העיר, ללא הועיל. וורנר חזרו, אבל התעקשו שלסרט יהיה תקציב נמוך. האירוניה היתה שהם הציעו לי אותו חוזה שהם הציעו לי בסרט הראשון שלי 'מיסטי'. בלי משכורת, רק אחוזים מהרווחים. זה גרם לי לחייך. אמרתי לסוכן שלי: 'הנה אנחנו, 30 שנה אחרי, חוזרים לנקודת האפס'.

"אני אוהב במיוחד שורה מהסרט 'צייד לבן, לב שחור'. הבמאי, שדמותו התבססה על הבמאי ג'ון יוסטון, אומר לתסריטאי שלו: 'כשאתה עושה סרט, אל תחשוב על האנשים שאולי יראו אותו. תעשה את הסרט ותישאר נאמן לסיפור שלך'".

אילו פרויקטים מחכים לך אחרי "The Changeling"?

"סרט קטן ביולי בשם 'Gran Torino', על חייל משוחרר שהשתתף במלחמת קוריאה, ושאינו מצליח להסתגל לחיים בעולם המודרני. הוא פולני, השכונה שלו היתה פעם פולנית לגמרי, אבל הסיווג החברתי השתנה והוא לא מסתדר עם זה. אחרי שהוא פוגש כמה אנשים, הוא עובר שינוי. אני משחק את התפקיד הראשי.

"ב-2009 אני מתכוון לעשות סרט ביוגרפי על נלסון מנדלה, תוך התמקדות בתקופה שבין שחרורו מהכלא לבחירתו כנשיא דרום אפריקה. מה שמעניין אותי זה איך מישהו יכול לאחד את המדינה שלו, בין היתר באמצעות דו-שיח עם אנשים שפעם דיכאו אותו".

מהן תחושותיך לגבי העובדה שאחד מהמועמדים לנשיאות ארצות הברית הוא שחור?

"זה דבר טוב. תמיד תהיתי למה קולין פאוול לא התמודד לראשות המפלגה הרפובליקאית. אני לא יודע אם ברק אובמה הוא המועמד הנכון, אבל זה לא העניין. במובן הזה, אהיה שמח באותה מידה אם תהיה אשה נשיאה".*

תרגום: לימור טבת



קלינט איסטווד. אני לא מאמין שהיה אי פעם תור זהב בלוס אנג'לס


אנג'לינה ג'ולי בתפקיד האם בסרט. הזוהר מעולם לא טישטש את אישיותה החזקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו