בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חתיכת יציקה

בשנות החמישים והשישים היה רודולף טרוסטלר לאדריכל שעיצב את פני התעשייה הישראלית. ממפעל אופ-אר באופקים, דרך מלטשת היהלומים ברוממה ועד בית החרושת לפרוות בתלפיות, מבני הענק המודרניסטיים שלו התפוררו במקביל לתעשייה שקרסה. טרוסטלר, איש הבונים החופשיים שראה עצמו אורח לרגע בנוף האדריכלי, זרק לפח את השרטוטים של עבודותיו. מסע בין יצירותיו של האדריכל הכי נשכח בישראל

תגובות

השרטוטים שמילאו עד אפס מקום את מרתף הבית ברחביה נזרקו כולם לפח לפני עשור. יותר מ-35 שנות עשייה שהניבו מבני ציבור, בתי מלון, שכונות מגורים שלמות ומפעלי ענק נעלמו בן רגע בפחי צפרדע ירוקים. "כשאבא סגר את המשרד הוא העביר את כל החומר הביתה וכתב ללקוחות שהם מוזמנים לבוא לאסוף את השרטוטים", מספר יעקב טרוסטלר. "כשאף אחד לא בא - זרקנו הכל. אני במו ידי העמסתי את הערימות על הטנדר ודחפתי לתוך הפחים תוכנית אחר תוכנית. עד היום אני מרביץ לעצמי בראש ולא מבין איך לא חשבתי".

האדריכל ראובן רודולף טרוסטלר ("רודי") היה דמות מוכרת ומוערכת במסדרונות משרד האוצר ועיריית ירושלים. הוא אחד האדריכלים הפוריים והחדשניים ביותר שעבדו בישראל בשנות החמישים והשישים, אולם בוודאי שאינו מהידועים שבהם. למעט כמה עשרות תמונות בשחור-לבן, לא נותר תיעוד מסודר של עבודתו: "אבא לא שמר כלום כי זה לא היה חשוב לו, הוא לא היה זקוק להכרה מאיש", מספר יעקב, "אין שלטים על אף אחד מהמבנים שלו ואפילו על הבית שלנו, שהוא תיכנן בעצמו, אין אזכור לשמו". כמו כן אין בנמצא ראיונות, מאמרים או כל תיעוד שישפוך מעט אור על דמותו.

היקף העבודה העצום של טרוסטלר, שמת ב-99' בגיל 91, כולל מבנים קטנים כמו גני ילדים ומרפאות לצד מפעלי ענק שהיו ביתם השני של עשרות-אלפי פועלים ובנייני משרדים ששימשו את הפקידות הממשלתית הבכירה. המכנה המשותף המדאיג של כל אלה הוא סכנת הריסה המרחפת מעל ראשם.

חזית מחוררת ברוממה

הפריצה הגדולה של טרוסטלר היתה בתחילת שנות החמישים, בעת שבשוק האדריכלות בארץ שלטו כרמי, זאב רכטר ואריה שרון. עם חמישה שותפים נוספים הוא הקים משרד עצמאי בשם "המהנדס - קואופרטיב של אקדמאים לתכנון והנדסה אדריכליים", שפעל על פי עקרונות סוציאליסטיים: כל אחד עובד על פי יכולותיו ומשתכר על פי צרכיו. אולם המודל החברתי לא הוכיח את עצמו, ולאחר כמה שנים פורקה השותפות והמשרד עבר לבעלותו הבלעדית של טרוסטלר.

בקרב חוג מכריהם של טרוסטלר ואשתו קורינה קריינר, שהיתה רופאת ילדים, היו מלבד אמנים כמו ציונה תג'ר וראובן רובין, גם תעשיינים עשירים רבים בעיר, כאלה שהחברות עמם הובילה פעמים רבות גם לקשר עסקי. "הוא ואשתו היו מחוברים היטב לחברה הירושלמית, והבית תמיד היה מלא באורחים", מספר פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה הבינתחומית בשנקר, חוקר אמנות ואדריכלות ואחיו של שמריהו לוין, מייסד חברת התרופות רפא. "זה היה מסוג הבתים שקל לבקר בהם. גם אם רק היית באזור וקפצת להגיד שלום, הם כאילו המתינו לך. רודי היה אדם לבבי, משפחתי וחם, ומצד שני מאוד אירופאי, תמיד הולך עם פפיון או עניבה ושיער משוך לאחור".

החברות עם משפחת לוין הובילה לכך שב-51' טרוסטלר תיכנן את בית החרושת של רפא ברוממה, בניין בטון ובלוקים מודרניסטי המבוסס על קווים אופקיים ארוכים וחלונות רחבים שאיפשרו כניסת אור לחללים הפנימיים. דרך קרובי משפחה של קורינה התוודע טרוסטלר גם לראשי תעשיית הטקסטיל בדרום הארץ, לוונטר וצ'ורלי, שעבורם תיכנן מפעלים באשקלון ובבאר שבע.

אבל החיבור העסקי החשוב ביותר של טרוסטלר היה לחברה הכלכלית לירושלים, גוף עסקי שהוקם כדי לפתח תעשייה בבירה. טרוסטלר היה מיודד עם מנהל החברה, מרדכי שטנר, עם טדי קולק, פקיד ממשלתי בכיר בשנים ההן, גם הוא וינאי במקור, ועם פנחס ספיר, שכיהן לסירוגין כשר התעשייה והמסחר וכשר האוצר מאמצע שנות החמישים. הם בחרו בו כאדריכל המועדף על החברה, וכך נסללה לפניו הדרך לתכנון מרבית מבני התעשייה בעיר במשך כמה עשורים.

"הוא היה אדם מאוד ידידותי ופתוח אבל ביקורתי כלפי הסביבה", מספר הארכיאולוג פרופ' דוד אוסישקין, שאביו שמואל היה חבר הנהלת החברה לפיתוח וידיד טוב של טרוסטלר. "גם אז המדינה היתה מורכבת מקומבינות ומכל מיני עניינים, ורודי מאוד לא אהב את זה". ספיר ושטנר ביקשו להחדיר את התעשייה לירושלים כדי לנסות לגוון את כוח העבודה המקומי, שהיה שייך ברובו לצווארון הלבן. אחת היוזמות הראשונות של החברה היתה הקמת מלטשת היהלומים ברוממה, שנועדה לספק תעסוקה לבני הישיבות באזור (בעיר פעלו כבר כמה מלטשות והמטרה היתה לרכזן במבנה אחד וכך למשוך גם יהלומנים מחו"ל).

טרוסטלר תיכנן עבור המלטשה בניין מלבני בן חמש קומות בסגנון הבינלאומי, עם אולמות ייצור מוארים היטב ושימוש מגוון בחיפוי בטון ואבן. הדבר שהעניק למבנה נראות ייחודית שמזוהה עמו עד היום הם בלוקים ריבועיים מחוררים (פריקאסט) בגוון אפרפר, שהוצבו בחזית הראשית של המבנה, לאורך חדר המדרגות. מרכז היהלומים, שנחנך ב-60' בפאר רב וזכה לסיקור תקשורתי נרחב, נכשל תוך זמן קצר - בעיקר בשל חוסר שיתוף פעולה מצד הקהל החרדי. ב-75' הוסב על ידי האדריכל אריה שרון לשמש כבניין הטלוויזיה של רשות השידור.

את מפעל חוטי ירושלים הצמוד למלטשה קירה טרוסטלר בגגות מקושתים, שנועדו לאפשר חללי ייצור גדולים ללא עמודים תומכים. גם המפעל הזה לא עמד בציפיות הכלכליות שתלו בו והפך לבניין המשרדים והאולפנים של רשת ב' (עד היום מכנים הכתבים ברדיו את האולפן הראשי בשם החיבה "החוטים"). שני הבניינים הללו, יחד עם מפעל רפא ובניין "ג'רוזלם פוסט" (לשעבר תנובה) שגם אותו תיכנן טרוסטלר, הם שריד כמעט אחרון לאזור התעשייה רוממה שתוכניות בנייה למגורים עבור הציבור החרדי מאיימות על עתידו.

חשיבותו של אור יום

תוכניותיה השאפתניות של החברה הכלכלית לירושלים התרחבו גם לאזורי התעשייה בשכונת גבעת שאול, שבמערב הבירה. טרוסטלר תיכנן את כל המפעלים במקום: דפוס כתר, דפוס אקדמי (שהפך אחר כך לדפוס בן צבי), מטוויית טווי, מרכז שטנר לתעשייה זעירה (שמשמש כיום בחלקו גם כסטודיות לאמנים) ומאפיית ברמן. "איש רזה ונאה, פרפקציוניסט במקצועו", נזכר המנכ"ל יצחק ברמן. "הכל אצלו במשרד היה מסודר בצורה יוצאת דופן. מה שנקרא יקה".

באזור התעשייה בתלפיות בלט מבנה תעשייה אחר בתכנונו של טרוסטלר, בית החרושת לפרוות שרף. המפעל פעל עד 88', אז נכנע ללחץ הציבורי נגד שימוש בפרוות בעולם. "אני דווקא זוכר ממנו אדם אפרורי מאוד, בלי צבע, בלי צחוק ובלי הומור. אדם שמזכיר לבלר", אומר אורי שרף. "אני זוכר שרצינו לקבל רישיון לעוד כמה קומות והוא התעקש שהעירייה לא מתירה זאת. אחר כך התאכזבנו כשהשכנים שלנו הצליחו לבנות מבנים הרבה יותר גדולים".

למפעל עצמו, מבנה מודרניסטי מרובע על עמודים, חולק שרף שבחים: "חלק מעבודת הפרוות היתה עבודת ידיים שהצריכה אור יום. הוא דאג לעשות המון חלונות שפונים לצפון כך שגם עובדי המיון וגם התופרות יוכלו ליהנות מהאור. מי שביקר אצלנו בבניין היה אומר שטרם נתקל במבנה תעשייתי שיש בו תשומת לב גדולה כל כך לרווחת העובדים: שירותים מאורגנים ומסודרים, חדר אוכל גדול ובעיקר חללי עבודה מרווחים".

לא רחוק מפרוות שרף תיכנן טרוסטלר ברחוב פייר קניג את מפעל החזיות של טריומף אינטרנשיונל. בכניסה למפעל הועמדו שני פסלי ענק של טורסו נשי עם חזיות טריומף אדירות שיוצרו במיוחד עבורם, ובתצלומי ארכיון התמונות הממשלתי נראים אולמות ייצור מוארים ופועלות שמסבות יחד להפסקת צהריים.

בין דת לאדריכלות

ראובן רודולף טרוסטלר נולד בווינה ב-1908 למשפחת נגרים ורפדים. כבר בגיל 14 הצטרף לעסק המשפחתי וניהל אותו, ובמקביל למד בבית ספר מקצועי נגרות והיה ליהודי-האוסטרי היחיד שזכה בתעודת נגר-אמן. את לימודיו הגבוהים עשה באקדמיה לאמנויות שימושיות בווינה, שם פגש את האדריכל הידוע פרופ' אוסקר סטרנד והחל לעבוד במשרדו. סטרנד זיהה אצלו כישרון גדול, והצליח לסייע לו לקבל תעודת הסמכה על אף שעל פי רוב זו לא ניתנה ליהודים.

לאחר שסיים את הלימודים בהצטיינות המשיך טרוסטלר לעבוד במשרדו של סטרנד ובסופו של דבר פתח משרד עצמאי. הוא עסק בתכנון תפאורות וביגוד לתיאטרון, ואף תיכנן כמה מפעלים עבור מפעלי אופנה מקומיים. בתחרויות בינלאומיות זכה בין השאר בפרס ראשון בתחרות לתכנון בתים קומפקטיים, שם הציג ריהוט מודולרי מקורי ברוח המודרניזם העולה.

כמה ימים לפני שנסגרו גבולות אוסטריה על ידי הנאצים ב-38' עלו בני הזוג טרוסטלר לישראל. השניים התמקמו בתל אביב, וטרוסטלר קיבל עבודה במשרדו של האדריכל זאב רכטר. אבל המנטליות התל-אביבית והחום הבריחו אותו תוך זמן קצר לירושלים, שם הועסק במשרד לעבודות ציבוריות של המנדט הבריטי - מוסד תכנוני חשוב שאחראי במידה רבה על עיצוב פניה של המדינה.

בהמשך היה פעיל גם במסגרות חברתיות כמו מועדון "ליונס" וכן בלשכה הירושלמית של הבונים החופשיים ובהנהגה הארצית של הארגון. עבור הבונים החופשיים אף תיכנן את ההיכל העולמי של הארגון שהיה עתיד להיבנות בירושלים - תוכנית שנגנזה. בנו יעקב משמש כיום כמזכיר כללי בדרגה הגבוהה ביותר במועצה העליונה של הנוסח הסקוטי הקדמון והמקובל של הבונים החופשיים למדינת ישראל. "השקפת עולמו של אבא בהחלט קירבה אותו לארגון", נזכר הבן.

ד"ר עדינה מאיר-מריל, היסטוריונית לאדריכלות מהפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, שכותבת כעת ספר על טרוסטלר, גילתה חיבור שכתב ב-35' בגרמנית על הקשר בין דת ואדריכלות. "היחס הכמעט פולחני שלו לאדריכלות מסביר אולי את הסגנון הצנוע", היא אומרת. "הוא תמיד רציני להחריד בנוגע לעבודתו, כיוון שאצל הבונים החופשיים המקדש והבנייה הם קדושים. הוא שונה מכל האדריכלים שאני מכירה בארץ בכך שהוא פשוט לא מפרסם את עצמו. הרצון שלו היה לעשות מבנים טובים, בזמן שאדריכלים אחרים כמו כרמי ושרון דאגו שיכתבו עליהם. אין עליו בכלל כתבות בעיתונות ואפילו יומן הוא לא ניהל. התיעוד היחיד של כל הבניינים שבנה נמצא בספרון קטן שנוהל במשרד - וגם זה נועד בעיקר כדי לעקוב אחרי הכספים".

רוב המבנים של טרוסטלר לא ממש מרשימים מבחינה ויזואלית. מה בדיוק החשיבות שלו?

"הוא אדם שחושב בצורה פרקטית מאוד ומתוחכמת מאוד, וחלוץ בכל מה שקשור לבנייה תעשייתית בארץ. לפני קום המדינה אמנם נבנו פה ושם כמה מפעלים, אבל טרוסטלר פיתח דגם מודולרי למבני תעשייה ומלאכה כשלא תמיד ידע מי האנשים שיעבדו בהם. אפשר לראות בזה הקבלה לבנייה של השיכונים, שגם הם תוכננו בלי לדעת מי יגור שם".

לדברי מאיר-מריל, "עד אז היה לנו בארץ את הבאוהאוס, את הסגנון הארץ-ישראלי האוריינטלי, קצת אר-דקו וכמובן את הסגנון הבינלאומי. טרוסטלר ממש הביא את וינה לארץ. האסכולה הווינאית שייכת למודרניזם ובולטת מאוד במשמעת האדריכלית, בכנות, בפרפקציוניזם. ההבדל הבולט בינה לבאוהאוס זה שהיא עושה אדריכלות לאנשים".

אולמות רועשים להחריד

הניסיון הרב שצבר טרוסטלר במבני תעשייה בירושלים העניק לו הזדמנות להצטרף להרפתקה אדריכלית בדרום, תחת הנהגתו של שר המסחר והתעשייה אז פנחס ספיר. ספיר היה אחד מקברניטי המאמץ הלאומי להקמת ערי הפיתוח ושקד על שילוב התעשייה בהן. אחת מהערים האלו היתה אופקים, שסבלה מאבטלה חמורה. ב-61' הוקם בעיר מפעל הטקסטיל "אופ-אר", שהעסיק בשיאו כ-450 עובדים והפך לאחד מסמליו של הענף בארץ.

ברחוב הראשי של אזור התעשייה בעיר הקים טרוסטלר מבנה שכלל מפעל לטוויית חוטים ומפעל אריגה. המפעל תואר לראשונה כדוגמה אייקונית לאדריכלות תעשייתית בארץ במסגרת עבודת הדוקטורט של ד"ר שני בר-און מאוניברסיטת בן גוריון, שחקרה את התעשייה באופקים. יחד עם האדריכלית שלי כהן מגלריית האדריכל ביפו אצרה בשנה שעברה תערוכה בשם "אופ-אר - האדריכלות העובדת", שבה הוצגו עבודותיו של הצלם עמית גרון שתיעד את המבנה בעזבונו.

"אופ-אר היה מתקדם מאוד לזמנו מבחינה טכנולוגית, למרות שהיתרון נשחק במשך השנים", מספרת כהן. "התכנון ביטא מחשבה על היבטים כמו רווחת העובדים וייעול תהליך הייצור. היו שם מטבח, חדר אוכל קטן, אזור כניסה עם מלתחות וגן מוצל ויפה עם עצי אזדרכת". בין האלמנטים האדריכליים הבולטים במפעל אפשר לציין גם את גג המשולשים שפיתח טרוסטלר, וכן מרכיבים עיצוביים מרשימים אחרים כמו לבנים חשופות בדוגמאות שונות, טיח שפריץ ואריחי בטון.

במהלך מחקרה שוחחה בר-און עם עובדים לשעבר במפעל, שדווקא הביעו כלפיו יחס שלילי. "לדרגים הזוטרים היתה הרגשה שהם עובדים שחורים, כיוון שהמבנה של המפעל יצר הפרדה מוחלטת ביניהם לבין ההנהלה", אומרת בר-און. "אולמות הייצור היו רועשים להחריד ולחלק מהעובדים נגרמו בעיות שמיעה. נוסף על כך, חלקיקי החוטים שהתעופפו באוויר גרמו לבעיות נשימה ולמחלות שונות". בשנות השמונים הצטרף אופ-אר לרשימה ארוכה של מפעלים שלא הצליחו לעמוד בתחרות העולמית בענף הטקסטיל, פעילותו צומצמה ולאחר כמה שנים הוא נסגר סופית. כיום הוא עומד נטוש.

מפעל טקסטיל ידוע אחר שתיכנן טרוסטלר הוא סיבי דימונה, שנפתח אף הוא בתחילת שנות השישים וניצב בחזית התעסוקה בארץ עם כמעט 1,800 עובדים בשיאו. במתחם הגדול שמדרום לכביש דימונה-אילת הקים טרוסטלר חמישה מבנים עם אולמות ייצור פשוטים ורחבים, ללא עמודים. בשנות השבעים נכנע המפעל למשבר התעשייתי בענף ונפתח מחדש כמפעל מגבות תחת השם "טקסטיל דימונה".

עם סגירתו של המפעל ב-96' עברו אולמות הייצור האדירים כמה סיבובים תחת ידיהם של סוחרי נדל"ן. תחילה ביקש הבדרן דודו טופז להקים במקום מרכז קניות ענק, ופארק שעשועים בשם דודו-לנד שיכלול חנויות יוקרתיות, תעלת מים ומוזיאון של הקריה הגרעינית הסמוכה. אולם הפרויקט נותר על הנייר. בשנה שעברה נפתח על שטח המפעל שנהרס קניון של חברת פרץ בוני הנגב, המשרת את תושבי העיר ואת הנוסעים החולפים במקום בדרך לאילת. מפעלים אחרים שתיכנן טרוסטלר בדרום זכו לגורל דומה: בית החרושת לטקסטיל של צ'וורלי בבאר שבע נהרס בחלקו והפך לסניף של רשת סופרמרקטים. מטוויות נוספות בירוחם, בקרית גת ובאשקלון חדלו גם הן מלעבוד.

הקשר בין תעשייה לבוהמה

אחת הסוגיות הבוערות ביותר כיום בנוגע למבני תעשייה מודרניים היא אופן שימורם. בעידן שמתיימר לקדם אדריכלות בת-קיימא, מחזור וערכי שימור מהווים חלופה מועדפת להריסת מבנים. "את האיכות המצטברת של עבודותיו של טרוסטלר בהחלט אפשר לראות בדיעבד", אומר האדריכל צבי אלחייני, שפועל זה כמה שנים להקמת ארכיון לאדריכלות ישראלית. "אני לא איזה קיצוני שחושב שצריך לשמר הכל ולא הכל ראוי להישמר. עם זאת, הנושא של מבני התעשייה בארץ לא נמצא בכלל במודעות והם חסרים את הסקסיות שמוענקת להם ברחבי העולם".

אלחייני נותן כדוגמה את המבנה של טייט מודרן בלונדון, שהיה בעבר תחנת כוח, ואת המבנים התעשייתיים שמהם נוצרו הלופטים הראשונים בניו יורק. "זה מה שקורה עכשיו גם בדרום תל אביב", הוא אומר. "זה קשר בין תעשייה לבוהמה ותרבות, אבל בארץ אין בכלל מחקר על התכנון התעשייתי. לדוגמה, בדרך להורים שלי בפתח תקוה ניצב אחד הבניינים האהובים עלי, מפעל יכין שתיכנן אריה שרון - מופת של תכנון מודרני עם תריסולים אנכיים ובלוקים חשופים. לפני כמה שבועות נדהמתי לגלות שהוא פשוט נעלם".

פרופ' מיכה לוין אומר ש"צריך להבין שתעשייה ותיירות לא נחשבו ענפים חלוציים לאחר קום המדינה, זה לא היה חוד החנית. אבל זה מוזר, כי דווקא הם סייעו מאוד לביסוס הכלכלה של ישראל. היה בזה פחות זוהר כיוון שהמלונות שתיכנן טרוסטלר נתפסו כמשהו מסחרי מאוד ומבני התעשייה אף פעם לא היו ברמה של מבנה ציבור כמו היכל תרבות".

מי שאינו שותף להתלהבות מעבודתו של טרוסטלר הוא האדריכל דוד קרויאנקר, שחוקר את המורשת הבנויה של ירושלים ומחזיק תיק מסודר כמעט על כל בניין בעיר. "עבודתו של טרוסטלר משקפת את המצוקה הכלכלית בשנות החמישים ובוודאי לא מבטאת יומרה עיצובית", הוא פוסק. "מבחינה צורנית-חזותית נטו אין פה לנד-מארקס תקופתיים מיוחדים". לדעתו, דווקא המבנים הלא-תעשייתים של טרוסטלר בולטים בהרבה בהקשר הכולל של עבודתו. לדוגמה מגדל המשרדים הראשון שנבנה ברחוב הלל באמצע שנות השישים: בניין בן 17 קומות שהוזמן על ידי חברת הבנייה רסקו.

כיום משמש הבניין כמלון וכבניין משרדים, ובקומת הקרקע קיים מרכז קניות מתקלף. אבל האדריכלות המוקפדת נשתמרה היטב: באגף המשרדי ניתן לראות שורות חלונות סדורים שנראים כאילו נלקחו מחזית של אחד מבתי החרושת של טרוסטלר ואילו אגף המלון מעוצב באמצעות קווים אנכיים דקים ומחופה באבן נסורה. לא רחוק משם, ברחוב קינג ג'ורג', תיכנן טרוסטלר בניין משרדים בעבור חברת הבנייה סולל בונה. המבנה האלגנטי כולל ארבע קומות, וכדי לשוות לו הדר ביורוקרטי השתמש טרוסטלר בגגון בטון גדול בכניסה ומעליו מרפסת ייצוגית הפונה לרחוב.

מבעד לחלונות השבורים ולדלת הכניסה האטומה בבלוקים אפשר עדיין לראות את הדרו של לובי הכניסה, שהיה ספון עץ ומחולק לשני מפלסים. החזיתות מחולקות בצורה אופקית באמצעות ארבעה סוגי אבן, שגם היום נותרה במצב מעולה. חברת סולל בונה עזבה את הבניין ב-89' ומאז משמשת חצר הבניין כחניון מאולתר לעובדי הסוכנות היהודית מעבר לכביש. המתחם כולו ייהרס בקרוב לטובת מלון יוקרה חדש.

? ? ?

באחרונה הסתיימו בירושלים עבודות השימור של בניין המדפיס הממשלתי בדרך חברון, מבנה באוהאוס מרשים שתיכנן האדריכל הבריטי אוסטין ברב האריסון ומשמש כיום חממה לחברות סטארט-אפ. חותם הבאוהאוס - סגנון שחדר עמוק לתוך המודעות הישראלית - הצליח במקרה זה להציל בניין בעל איכויות אדריכליות יוצאות דופן, למרות המדיניות הבעייתית של עיריית ירושלים בתחום השימור. בנייניו של טרוסטלר הצליחו ללא יד מכוונת לחמוק מהבולדוזרים בסיבוב הראשון, וכך הפכו מרכז היהלומים ומפעל סיבי ירושלים ברוממה לקבוצת מבני רשות השידור. אולי גם בנייניו של טרוסטלר, שמעולם לא ביקש הכרה, יזכו כעת לעיון מחודש. *



טרוסטלר מציג תוכניות בנייה בירושלים
 

תיקון: את מפעל אופ-אר באופקים תיכנן משרד האדריכלים רפופורט-גליברמן-פרנקל, ולא רודולף טרוסטלר, כפי שנכתב בטעות בכתבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו