שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאיר שלג
יאיר שלג

דמוקרטיה באזיקים

שולמית אלוני. הוצאת עם עובד, 342 עמ', 94 שקלים

בסיפור תולדותיה של מדינת ישראל שמור לשולמית אלוני מקום של כבוד כנושאת הדגל וכלוחמת אמיצה על זכויות האזרח. בחברה שקידשה את הקולקטיב ואת התגייסות הפרט למענו, זכויות הפרט - גם כאלה שלא התנגשו במפעל הציוני - לא נחשבו עניין חשוב לעסוק בו. לעומת זאת, כל פעילותה הציבורית של אלוני - כעורכת דין, מגישת תוכניות צרכנות וסיוע אזרחי ברדיו, וכמובן כח"כ ומנהיגת סיעת רצ ואחר כך מרצ - הוקדשה בדיוק לכך.

עכשיו, במלאות לה 80, מפרסמת אלוני ספר שעל פי גילה ועל פי כותרתו אמור לשמש מין דוח מסכם על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל, ועל זכויות האזרח בפרט. "דמוקרטיה באזיקים" מבטא, על פי השער האחורי, סיכום פסימי מאוד של מצב הדמוקרטיה הישראלית בשנת ה-60 למדינה: "המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוקסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק"; ובהמשך: "ישראל הפורחת, החופשית והנאורה, שהתהדרה במחקר ובקידמה, מנמיכה את קומתה בפני הרבנים, החרדים והמתנחלים, התובעים לעצמם הכל בשם הדת".

יש לאלוני על מה להתבסס. החקיקה הדתית והשליטה של הממסד הדתי בתחומי המעמד האישי (נישואים וגירושים, גיור) אכן פוגעות קשות בזכויות טבעיות רבות שהיו אמורות להיות מובנות מאליהן בדמוקרטיה ליברלית. כך, למשל, ברור שדמוקרטיה ליברלית מתוקנת לא תמנע מכוהן (אם בכלל תכיר במושג הזה) להינשא עם גרושה, לא תמנע נישואים של יהודים עם בני זוג שאינם יהודים, ולא תאפשר מצב שבו נשים יהיו מסורבות גט לאורך שנים.

רוב טענותיה של אלוני ידועות זה מכבר. רק מדי פעם בפעם היא שוזרת בסיפור כמה גילויים מעניינים, כמו הגילוי על שני משפטנים דתיים, השופט העליון משה זילברג ועורך הדין נפתלי ליפשיץ, ששלחו אותה אל הפרופ' שאול ליברמן מבית המדרש הקונסרווטיווי לרבנים בניו יורק, כדי שיגבש פתרון הלכתי לבעיית מסורבות הגט (ליברמן סירב בנימוק שאינו רב). כמה מהגילויים נוגעים לביקורתה את מוסדות המדינה, וכאן היה ראוי שתציין אסמכתה כשהיא מעלה טענות קשות כמו הגילוי שמשרד הפנים מעכב את התאזרחותם של עולים זכאי חוק השבות שאינם יהודים, בנימוק של צורך ב"תקופת הסתגלות" ובניגוד לחוק; או הגילוי שבן גוריון גייס רוב בכנסת לטובת המשך הממשל הצבאי על ערביי ישראל באמצעות הבטחת בנק לאגודת ישראל.

הכללות

בכל מקרה, הגילויים המעניינים האלה אינם מצדיקים הוצאת ספר שלא רק שאינו מחדש הרבה, אלא גם מכיל כמה בעיות עקרוניות יותר. ראשית, הספר מאוד לא ממוקד. הטקסט של אלוני מכיל שלושה נושאים שונים המתערבבים ביניהם: הראשון הוא הנושא שלו מוקדש לכאורה הספר - פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית; השני מתיימר לספר את תקציר קורותיה של מדינת ישראל בכלל; והשלישי הוא סיפור הביוגרפיה הציבורית של אלוני עצמה.

הסדר הכרונולוגי של פרקי הספר מעיד על כך שאלוני שאפה לספר את סיפור פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית באופן כרונולוגי, אבל לא רק שהיא אינה שומרת על החלוקה הזאת (כך, למשל, בפרק המוקדש ל"טרם מדינה" היא נזכרת פתאום להתלונן על כך שגולדה מאיר זילזלה בזכויות האדם ועל העדרו של סעיף שוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), אלא שבכמה מקרים היא מספרת את תקציר ההיסטוריה הישראלית גם בנושאים שאינם נוגעים כלל לזכויות אזרח (כמו הפילוג בתנועה הקיבוצית או הפילוג במפא"י ופרישת בן גוריון), משל היתה היסטוריונית חובבת.

בתוך כל זה היא לא מסתפקת בהבאת דוגמאות מפעילותה הציבורית למען נושאים העקרוניים שהיא מעלה, אלא גם מתבלת מדי פעם בפעם בזיכרונות מחייה שאינם קשורים לנושא הספר (כמו שיחותיה וקשריה עם מנחם בגין). ושוב: כמובן שלגיטימי היה שאלוני תכתוב אוטוביוגרפיה, אבל ספר המתיימר להיות ניתוח של פגמי הדמוקרטיה הישראלית אינו יכול להפוך פתאום, למשך כמה פסקאות, לאוטוביוגרפיה.

הבעיה השנייה של הספר היא טיעוניו ושפתו. הטיעונים חוטאים לא פעם בהכללות גורפות, עד כדי הוצאת דיבה. לדוגמה היא קובעת שקציני צה"ל (ככלל) מזלזלים באיסור לתת פקודות בלתי-חוקיות בעליל "ותשובתם לחייל הטוען כי הפקודה היא בלתי חוקית בעליל היא התרסה בנוסח 'אתה עורך דין? עשה מה שאומרים לך'". או הכללה נוספת: "הצבא תמיד דרוך ומוכן לעזור למתנחלים, ולעולם אינו מוצא את האחראים לעקירה, לגזל ולהרג".

לעתים היא אף חוטאת בשפת סלנג שאינה ראויה לספר, כמו הביטוי "קומבינות של שרי הפנים הדתיים", או אזכור הטבח במערת המכפלה על ידי "ברוך הגבר", בלי ציון שמו. במקום אחר היא אפילו נמנעת מלהזכיר את שמה של הפרופ' רות גביזון, שעליה היא מותחת ביקורת בגין האמנה שחתמה עם הרב יעקב מדן.

הבחירה למקד את תחלואי הדמוקרטיה בעוצמה שניתנה לממסד הדתי היא בעייתית. אין ספק שהכרעה זו אכן מעניקה לדמוקרטיה הישראלית מבנה שונה ובעייתי לעומת שאר הדמוקרטיות המערביות, אבל תחלואיה ובעיותיה רחוקים מלהסתכם בכך. בעיית מעמדם של ערביי ישראל אמנם מוזכרת בספר כמה פעמים, אבל לא בעוצמה ובאינטנסיוויות השמורה לבעיות בתחום הדתי, למרות שבפועל נראה שבעיות השוויון והזכויות של ערביי ישראל גדולות בהרבה מאלה של הציבור החילוני.

בסוגיה הפלשתינית הבעיה הפוכה: אלוני מציינת את הפגיעות הקשות בזכויות האדם של האוכלוסיה הפלסטינית, אבל אינה כותבת מלה על בעיות הטרור שאחראיות לפחות לחלק מן הפגיעה הזאת. אפשר כמובן לטעון שגם אחרי התחשבות בסוגיית הביטחון יש צעדים שלא ראוי לנקוט בשום מקרה, אבל אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הטיעון הביטחוני.

הנחות

הבעיה השלישית נעוצה בהנחה המפתיעה שאלוני עושה לתנועת העבודה ההיסטורית. אפשר היה לחשוב שכמי שהחלה את פעילותה הציבורית בימי מפא"י ולחמה כבר אז על זכויות האזרח, אלוני לא תתעלם מהבעיות הקשות בהתנהלותו הדמוקרטית של השלטון המפא"יניקי. אלוני אמנם מזכירה את הבעיות שאיפיינו את ימי בן גוריון ביחס לאוכלוסיה הערבית (הממשל הצבאי, הטבח בכפר קאסם), אבל הנראטיב הכללי של הספר הוא ש"בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הפכנו שלב אחר שלב מדמוקרטיה נאורה לאתנוקרטיה אלימה", הן כלפי הערבים והן כלפי היהודים.

כדאי שאלוני תשאל את כל אלה שלא קיבלו עבודה מפני שלא היה ברשותם "פנקס אדום", האם היו מגדירים את הימים שלפני 1967 כ"דמוקרטיה נאורה". למעשה, בימי בן גוריון נעשו דברים שלא היו כדוגמתם לחומרה מבחינה דמוקרטית בכל תולדות המדינה - החל בפגיעה בפרנסתם של שנואי השלטון, דרך האזנות סתר לחברי כנסת ממפ"ם, גיוס חיילים לשבירת מרד הימאים, ועוד ועוד. אדרבה, בניגוד לנראטיב של אלוני, נראה שלמעט הסוגיה הקשה של התעמרות באוכלוסיה הפלסטינית, לא פעם הרבה מעבר למה שהכרחי בשל צורכי ביטחון, בשאר תחומי החיים דווקא התקדמה הדמוקרטיה הישראלית באופן ניכר מאז ימי בן גוריון. זכויות הפרט, ברוב תחומי החיים, הרבה יותר מובטחות; גם מעמדם וזכויותיהם של ערביי ישראל אמנם אינם מגיעים לרמת השוויון הרצויה, אבל הם בוודאי טובים יותר מאשר בימי הממשל הצבאי.

ובתחום הדתי - ההטבות לחרדים אמנם גדלו עם עליית בגין לשלטון (ולא "בעקבות מלחמת ששת הימים והכיבוש"), אבל, כפי שאלוני עצמה מציינת, שליטתה של הרבנות בענייני המעמד האישי של היהודים בישראל, שהיא הבעיה העיקרית בתחום החקיקה הדתית, מעוגנת בחוק בתי הדין הרבניים שנחקק כבר ב-1953. לעומת זאת, יש תחומים שבהם "הכפייה הדתית" נסוגה באופן מובהק דווקא בעשורים האחרונים (במיוחד בתחום פתיחת אולמות תרבות ובידור, ואפילו קניונים ובתי עסק, בשבתות).

נראה אפוא שאלוני, שרוחשת חיבה לאליטה של תנועת העבודה שבתוכה גדלה, גוברת אפילו על אלוני לוחמת הדמוקרטיה, ומשבשת את אמינות הניתוח שלה. לעומת זאת, היא מפתיעה באופן שבו היא מגינה על מקורות היהדות הקלאסיים כמקורות הומניסטיים ומאשימה רק את הרבנים ופוסקי ההלכה ש"שיבשו" אותם במהלך הדורות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ