בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעשה גיליוטינה

בגיל צעיר מאוד התוודעה מיכל היימן לכוחו של המצלם על המצולם. אביה שלט ברגע הצילום, אמה שלטה בדיבוב התמונה

תגובות

1. כשהייתי ילדה קטנה, הלכתי ברחובות יד ביד עם אמי. היא בהחלט סיפרה לי בטיולינו המשותפים, בדרך כלל לרופא שלה (מי שהיה במקור רופא הילדים שלי ושל אחי), כל מה שידעה על העיר שלנו, תל אביב. ומה שידעה התרכז בעיקר בנשים, ובפרט באיתור האשה השוכבת במיטתה ממש ברגע זה, בעודנו חולפות מתחת לביתה. היא היתה נושפת באוזני מידע קצר ומתומצת: "כאן, בקומה השלישית, שוכבת אשה כבר שלושים שנה, לא קמה מהמיטה". היתה לוחשת, כאילו חששה שהאשה בקומה השלישית תשמע את דבריה. כך מיפתה לי אמי את העיר תל אביב - לפחות את חלקה, זו של הדרך אל הרופא שלנו ובחזרה, בין הרחובות יהודה הלוי, המגיד, אנגל, שדרות רוטשילד, אחד העם, מזא"ה, נחמני ושדרות בן ציון. תל אביב נראתה לי כמו עיר שכולה מגשים-מגשים, ועליהם שכבות של נשים שוכבות, בקומות שונות, משוררות, חולות, משוגעות, ולצדן לא פעם בת מסורה, עבדית, שאינה מורשית לצאת מן הבית. הבת היתה קורמת עור וגידים לעיני: "כבר עשרים שנה היא לא נותנת לה (לבתה) לצאת מן הבית", היתה אמי לוחשת באוזני, מחדדת לי את השמיעה וגם ממיינת את האפשרויות הרעות שהיו עלולות ליפול בחלקי לולא היתה במהותה חזקה כל כך ולולא היה ד"ר רודיך מבין כל כך. היינו מחכים שעה ארוכה בחדר ההמתנה, אחי ואני. אמא שלנו, גבוהה מד"ר רודיך בראש לפחות, היתה נכנסת אליו בוכייה ויוצאת מאושרת.

2. אני חושבת על הפרוצדורה שהיתה נחוצה עד לא מזמן, טרם הומצאה המצלמה הדיגיטלית, בחדר הטיפולים של הצילום. חדר החושך, בו נגטיב מונח במעלה מכונת ההגדלה, אור נופל ממנו כשנייר רגיש לאור מצפה לו, מונח למרגלותיו, כדי להפוך את הדימוי שעל הנגטיב לפוזיטיב. שלוש פעולות לפחות כעת נדרשות. שלוש קערות עם שלושה נוזלים שונים: Stopper ,Developer ו-Fixer, ובעברית מפתח, עוצר וקובע. ללא המפתח, אין הדימוי מתפתח. הקובע (חומץ) עוצר את תהליך הפיתוח, עוצר את הזמן שאין לו זמן מצד המפתח. דימוי שהוטבע ולא עבר פעולת עצירה ייעלם שוב, ויהפוך שחור. העוצר מונע את התהליך, את הרגע שבו מה שמתגלה יאבד, ייעלם. הקובע מקבע את הדימוי במקום שבו עצר אותו העוצר, ומשם אין דרך חזרה. טיפולים שונים ועצירות שונות בזמן יכתיבו, כמובן, תוצאות שונות. תצלומים שלא עצרו או קבעו אותם כנדרש יתחילו לדמם, ויותר מאוחר להיעלם. הנגטיב נשאר בעינו. תמיד אפשר לחזור אליו (בתנאי שנשמר). תצלומים עוברים התקפות, מצדם הקדמי ומצדם האחורי. מצולמים, מצולמות, מותקפים, מותקפות. גם באלבום המשפחה, מרחב תצוגה פרטי, הכל נשאר במשפחה.

3. מיכל היימן, הצלם ידוע, 2003 (צילום: נפתלי היימן, מימין לשמאל: ארנון, אביבה ומידד טוראל, מרים, דוד ומיכל היימן, 1960)
3. האב, היתה לו בעלות מוחלטת על המצלמה. הוא היה מהנדס מכונות ובניין (לפני שנולדתם שילב בין השניים והיה מחלץ ילדים מבורות, היתה אמי מספרת). את המצלמה נטל באי חשק בולט, בשבתות וחגים (האמת ששנא אותה). וכשצילם, במודע או שלא במודע, היה נוטה לחתוך את ראשה של אמי מן הפריים. מצלמתו של אבי, אקזקטה, 35 מ"מ, רוסית, היתה בעלת שתי עדשות, אחת מתחת לאחרת. האחת רואה, האחרת מצלמת. צילי וגילי. בימים טרם מצלמות הרפלקס, המצלם נדרש לחשב את הפער בין שתי העדשות בינו לבין עצמו (אני מניחה שהיה מקובל לחשוב שנשים אינן יכולות לחשב פער כמו זה). אבי, שכבר יותר מרמזתי שהיה בקיא בחישובים, תיקן לכולם את מה שנקרא "תיקון הפרלקס", רק לא לאמי. וכך, בגיל צעיר מאוד, התוודעתי לכוחו של החיתוך, לכוחו של המצלם על מצולמיו (ממיין מי בפנים, מי בחוץ) וכן לזעקות השבר שהלכו ונחלשו עם השנים, של אמי, כשהתמונות היו חוזרות מפיתוח (פוטו עמילני ברחוב שינקין בתל אביב): "טוליק! שוב אין לי ראש!" ואבי (שכמו ד"ר רודיך, גם הוא היה נמוך ממנה בראש) היה עונה לה: "אמרתי לך שאת גבוהה מדי!" כך נותרנו, הילדים בתמונה (אחי ואני פעורי פה, עם ארטיקים), ללא האב-הצלם, וללא ראשה של אמי. ההורים, שניהם, מחוץ לפריים. האחד שולט בשנייה ברגע הצילום, והשנייה שולטת בנו, בדיבוב התמונה, כל החיים. וגם אביבה בלי ראש.*

תערוכתה של מיכל היימן, "התקפות על חיבור", תיפתח בנובמבר בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב (אוצר: מרדכי עומר)



1. מיכל היימן, נשים שוכבות: אתי?, 2006 (צלם לא ידוע, אתי שטטנר-שוקלנדר, 1954)


2. מיכל היימן, אנוסה להיות צילום, 2003 (צלם לא ידוע, אלבום מש' לוז - בני עטרות, תאריך לא ידוע)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו