שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סמי ברדוגו
סמי ברדוגו

פינות שלא הייתי בהן משגעות את ראשי, בגללן הנני מי שאני. יש נקודות מפגש בעברי שלא צמחו מתוכן אפשרויות אחרות, וכך אני רק מביט עליהן ושואל את עצמי שוב ושוב מה היה קורה אילו.

פעמים רבות התבוננתי בתמונה הזאת ועברתי על הרגע הקפוא, על שבריר השנייה שהנציח את החבורה המתקהלת אי-שם בפז שבמרוקו. ייתכן שהצילום הזה היה הופך לחלק משמעותי בחיי. הייתי מביא אותו לשיעורים ביסודי ומסביר על השורשים שלי, ואחר כך הייתי אוסף אותו אלי ומתרשם איך חיו המולידים שלי וכמה יפים היו הימים שלהם שם, כשהכל היה נראה מבטיח. אבל אני לא ההמשך של הקבוצה. איני בטוח שכולם בה יהודים, הרי שמעתי לא מעט על התבוללות ועל כך שגברים הירשו לעצמם להתרועע עם אחרות. בתמונה הזאת אני נטמע רק חלקית, ספיח של קו דמיוני ורגש תלוש כלפי האירוע והאנשים.

הדבר מנקר בי. כמה אני רוצה להיות שייך להם? מה היה קורה לי איתם? איך הייתי מתפתח מתוכם? אני מביט היטב ומרגיש חום של בגדים עשויים בידי חייטים ותופרות, ובעיקר עוקב ומדדה אחר תחושה של ידיים עבות ורכות שכמעט כולם משתמשים בהן למגע. החבורה הזאת נשענת, נתמכת, כורכת, עוטפת, מחבקת ואוחזת. הם פועלים בשרשרת של קשרים קלים, אך לא רופפים. השחור והלבן של הנייר עוברים אלי בצבעוניות מלאה, הצחוק שעולה מן השפתיים אמיתי לחלוטין והגורל המשותף גורם לכולם להיראות שמחים ללא מאמץ. הנה, אולי מכאן יכלו לצמוח לי חיים שונים. שנים בלתי ידועות של איש הפוך ממני, שבוודאי נמצא במקום זר, היו מלוות ברעש גדול יותר משנותי הדוממות.

העיניים שלי מתחילות בפינה מימין. ילד במכנסיים רחבים ורגליים דקיקות, לצדו ילדה עם צמות בשמלה לבנה חגיגית, אולי אחותו. שניהם, כמו קטנים טבעיים כאלה, לא מביטים קדימה. מאחוריהם אשה בשיער קצר, מניחה יד על הילדה ומחובקת על ידי גבר אחר, שלא נראה לי כמו בעלה. היא בוודאי אמם של השניים, והיחידה בתמונה שאינה מחייכת. הלאה בשורה עומדים גברים כהים ובהירים ושתי נשים מחייכות. לנשים תספורות קצרות, או מוטב לומר תסרוקות מסודרות ועגילי פנינה, והגברים בשפמים, לובשים חליפות ועניבות. נדמה לי שטוב להם, לחבורה הצעירה הזאת, בני שלושים או שלושים וחמש, זמן קצר לפני שדבר מה ודאי ישתנה בחייהם.

העיניים יורדות לפינה השמאלית, נעצרות מול שתי דמויות כפופות. שם נשברת השרשרת, איש לא נוגע בהם. נבדלים הם פונים ישירות אלי, ואני חושב כמה מעניין היה לו היו מרכז עולמי. והם יכלו להיות. בקרן זווית זו היתה יכולה להתרחש תפנית, סטייה כלשהי לכיוון אחר לו רק היו לוקחים אותה ומסתובבים יחד להמשך ימים משותפים. הוא והיא מחייכים, ואני מזהה בפניהם את אותו אחד שאיני.

שניהם בונים תרכובת מעניינת בשבילי, כזאת שיכולה להניח את רגלי על הקרקע באופן שונה, ובעיקר לעשות את העיניים שלי לא איומות ותפוחות אלא נקיות יותר עם עור מתוח סביבן, בדומה לאשה ההיא בשיער הכהה. מי יודע, אולי הייתי מקבל את צבע עורה ופרקי ידיה, מחונך על ידה בדרך הגונה, והיא היתה מכינה לי ארוחות מדודות במטבח מוקפד, שומרת על גזרתה עד גיל שבעים ובמקביל על מרווח היחסים המקובל בין אמא לבין בן טועה.

האיש שמחבק את האשה ואוחז בידה הוא אבא שלי. כבר כאן הוא נראה גדול מהשאר, שערו לא מסורק והוא היחיד ללא עניבה או פפיון לצווארו. גם שפם אין לו, כאילו נקלע למקום והופיע בבגדי יום-יום רגילים. גם מי שאיתו לא מגונדרת במיוחד, מעילה נראה כבד וצווארה חף מקישוטים. שניהם מתאימים בהתייחסותם הפשוטה לסביבה, אולי מבינים שמה שחשוב זה רק הם ולא היתר. במבט מרוכז יותר, בהתבוננות של כמעט דקה שלמה, אני חושב שיש ביניהם גרעין של התחלה טובה, ניצוץ מדויק של ניגודים.

בילדותי הבטתי ונדהמתי. כבר מגיל צעיר ידעתי מיהי האשה הזאת שחוברת אל אבי בשחרור טבעי שכזה, כאילו רוכשת אותו לעצמה. זה היה מוזר, הרי אין לה אז כל ידיעה על מצבו של אבא בימים אלה ועל המשפחה שיצאה ממנו בסופו של דבר. לא הבנתי איך אפשר שהאשה בתמונה תהיה קשורה איתנו. היא נשמרה אצלנו בבית בין האלבומים, נוספה לאוסף הדמויות והמקומות של העבר המפוצל. התפלאתי על כך ותמיד הרגשתי שאינה שייכת, שסיפור חייו של אבי עד שפגש באמי אינו נחשב במיוחד. כל מבט חוזר באותה פינה שמאלית ובאשה שאיננה היה מעורר כעס טיפשי ומשיכה בלתי מוסברת.

השחורה לצדו של אבא היא האשה הלא ידועה, ארוסתו הבטוחה ביותר שאיתה היה אמור להתחתן ממש בקרוב. אבל זה לא קרה. דבר מה ברגשותיו כלפיה כבה בהדרגה, והיא נעלמה ולא חזרה. כמו פעם, אני שואל איך היה לי בחיי עם אמא מגדלת מסוג שונה? כמה ילדותית ולא מפותחת השאלה, עד כמה חשיבתי המעוכבת מדברת בשם אותו ילד סרבן שמכיר בעולמו רק את מעגל המטרים הספורים שסביבו. אז פחדתי מהרעיון השטני, נבהלתי למחשבה שכמעט יכולתי לבוא ממנה. זאת, האשה הלא מתקיימת, היתה מעניקה לי חלב משדיה הקטנים לתקופה קצרה, ואחר כך מלמדת אותי בסבלנות אורחות חיים מנומסים ומשכילים.

אבל זו "ג'אוויה". "מה זאת אומרת ג'אוויה?" אני שואל, "ג'אוויה, יעני גבוהה ויפה", אמא עונה לי. כך תיאר אותה אבי לאמי והיא, בשוויון נפש וללא היסוס על פניה, ספגה את המידע על שניהם ובלי תדהמה וקנאה דאגה להעביר אותו אלינו הילדים. לא ברור לי אם גם היא מוטרדת מכיוונים אחרים שיכלו ליפול עליה. אני שם לב שהיא לא מביטה בפינות רבות שיכלה להסתובב בהן, ולהביא את הילד והאיש האחר שאיני. אולי היתה מצרפת מבטנה עוד שתיים-שלוש בנות, כפי שתמיד רצתה. ואז אני לא הייתי חלק שלו או שלה, לא הייתי ממנה או ממנו וימי היו שאלה לא אפשרית. *

ספרו האחרון של סמי ברדוגו, "יתומים", ראה אור בהוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ