בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטבח בכפר קאסם: אנחנו לא ירינו

ב-29 באוקטובר 56' טבחו שמונה אנשי משמר הגבול 47 מתושבי כפר קאסם והורשעו ברצח, כי צייתו לפקודה בלתי חוקית ש"דגל שחור מתנוסס מעליה". 22 שנה אחרי שראיינה את מבצעי הטבח, איתרה דליה קרפל את סרבני הפקודה, המעידים כאן לראשונה איך העלימו את האמת מבית המשפט כדי לא לפגוע בחבריהם על ספסל הנאשמים. "היה לי ברור שההוראות שקיבלנו מהמג"ד היו לרצוח אנשים בדם קר", אומר נמרוד למפרט. מסמך

7תגובות

שנים אחדות לפני הטבח בכפר קאסם הוגדר נמרוד למפרט בקיבוצו, מעברות, כבוגד חסר מצפון. למפרט, הילד הראשון שנולד בקיבוץ, החליט בגיל 18 לעזוב את המשק. "כשהתגייסתי לצה"ל הייתי מבסוט, כי ידעתי שלקיבוץ אני לא חוזר, הגם שזה נחשב לבגידה", אומר למפרט, היום בן 74.

הוא התגייס ב-53', ושירת בתותחנים ואחר כך בשריון. "היה לי די טוב בצבא", הוא אומר. אבל גם בקיבוץ לא הכל היה רע, ולמפרט מאשר היום שספג שם כמה וכמה ערכים, בעיקר מאביו, שהשפיע רבות על השקפת עולמו. אלו קרוב לוודאי הסיבות לכך שמצפן מוסרי פעל בתודעתו של למפרט בשעות הראשונות של מלחמת סיני, ב-29 באוקטובר 56'. למפרט, סגן במשמר הגבול, הוצב עם מחלקתו בכפר ברא, ליד גבול ישראל-ירדן. הפקודה שקיבלו היתה להטיל עוצר בכפר, ולאכוף אותו בלי סנטימנטים. אבל כשנתקלו בתושבים שחזרו לתומם מהשדות, בלי לדעת על העוצר, הם לא ירו. עמיתיהם, שאכפו את העוצר בכפר קאסם השכן, ירו גם ירו, ורצחו באותו זמן 47 תושבים חפים מפשע.

"למה לא יריתי? זו שאלה", אומר למפרט כיום. "הרי קיבלתי פקודה לירות בכל מי שיפר את העוצר ויימצא מחוץ לביתו. לא יריתי כי לא הרגשתי שהכפריים הללו הם אויב. למרות שהייתי ממש ילד, כבן 22, היה לי ברור שאסור לירות באזרחים ושזאת פקודה בלתי חוקית".

בכל אחת מהשיחות איתו הוא חזר לדבר על אביו המנוח, פישל למפרט, מהאבות המייסדים של תנועת השומר הצעיר ברומניה וממקימי מעברות. "נולדתי ב-1934 בוואדי חווארת, נקודת ההתיישבות שלהם בלב אזור ביצתי נגוע בקדחת, ליד הכפר של שבט החווארת. מאז שהייתי ילד אני זוכר את בית אבי כעתיר ספרים. הורי הקימו את הכוורת בקיבוץ ועבדו בה. אבא גם לימד ועסק בפעילות חברתית, סוציאליסט שלא היה קיצוני כחברים אחרים. הורי נשארו בקיבוץ עד יום מותם. נולדו להם שני ילדים, אני הבכור, ואחותי עדה, פסיכולוגית וחוקרת".

אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, בדרגת סגן, לא חזר למפרט לקיבוץ. תחילה עבד במפעל לטבק, ואחר כך כמדריך חברתי מטעם הסוכנות היהודית במושבי העולים החדשים פדיה, פתחיה ועזריה. בקיץ 56' החליט להתגייס לשירות במג"ב. "חשבתי שאוכל להתקדם בסולם הדרגות", הוא מסביר. "כקצין, עשיתי השתלמות קצרה בשפרעם ונהייתי מפקד מחלקה".

ערב המלחמה, זוכר למפרט, ישבה הפלוגה שלו, שעליה פיקד סרן חיים לוי, במשטרת רמלה. "הייתי ברמלה עם חברי מפקדי המחלקות, אריה מנשס, בנימין קול וגבריאל דהאן. עשינו סיורים ומארבים ושמרנו בגבולות. הגבול עם ירדן היה פרוץ במיוחד".

ב-29 באוקטובר, שעות אחדות לפני שגדוד צנחנים הוצנח במעבר המיתלה בסיני, כהקדמה למתקפה ישראלית-בריטית-צרפתית נגד מצרים, כינס מפקד גדוד מג"ב, שמואל מלינקי, את קציניו לקבוצת פקודות. השעה היתה אחת וחצי בצהריים. מלינקי הבהיר לאנשיו שמלחמה בפתח, הגדוד סופח לחטיבה בפיקודו של א"מ יששכר שדמי ומשימתו להטיל עוצר בשמונה כפרים ערביים החל מהשעה חמש אחר הצהריים: יש לירות כדי להרוג כל מי שיימצא מחוץ לביתו בזמן העוצר.

המ"פ יהודה פרנקנטל שאל "מה לעשות עם נפגעים?" ומלינקי השיב "אין לטפל בהם". המ"מ אריה מנשס שאל "מה בקשר לנשים וילדים?" ומלינקי השיב "בלי סנטימנטים, העוצר חל על כולם". מנשס ניסה שוב: "מה עם החוזרים מהעבודה (שלא יודעים על העוצר)?" ומלינקי השיב "אללה ירחמום, כך אמר מפקד החטיבה".

למפרט לא שאל שאלות בקבוצת הפקודות, אבל הבין היטב את המשימה. "מלינקי היה ימני קיצוני", אומר למפרט. "כשהוא עשה את קבוצת הפקודות ידענו שעומדת לפרוץ מלחמה. הוא אמר שמטילים עוצר מלא על הכפרים, ורצוי שבערב הראשון יהיו כמה הרוגים בכל כפר, כי זה יקל על שמירת העוצר ויעזור בביצוע המשימה בימים הבאים. אני לא זוכר את המשפט המדויק, אבל דובר על עשרה הרוגים בכל כפר".

גזרתו של המ"פ לוי כללה גם את כפר קאסם, שעליו הופקד סגן גבריאל דהאן; אריה מנשס היה אחראי על טירה ובנימין קול על ג'לג'וליה. בגזרתו של המ"פ פרנקנטל היו הכפרים טייבה, קלנסואה, ביר א-סיכה ואיבטן. תושבי כל הכפרים הללו, כשאר האזרחים הערבים בישראל, חיו מאז הקמת המדינה תחת ממשל צבאי והיו נתונים לעוצר לילה מהשעה תשע בערב עד שש בבוקר.

"כל אחד נסע לכפר שלו, ואני עם חיילי היחידה שלי הגענו לכפר ברא", מספר למפרט. "דבר ראשון, בעשרה לחמש הלכתי לבית המוח'תאר. הוא היה אדם מבוגר והוא הקשיב כשאמרתי לו שעומדת לפרוץ מלחמה, ושהחל מהלילה יוקדם העוצר והוא מתחיל עכשיו. הוא אמר לי שאנשים מהכפר צריכים לחזור יותר מאוחר. הוא דיבר על זקן שאמור להגיע בשבע בערב. לא הבטחתי לו דבר באותו מעמד, אבל בלבי החלטתי שלא אירה. חשבתי שזה לא אנושי לירות באנשים חפים מפשע. יגיע זקן בעגלה מפתח תקוה, איך אפשר לירות בו? היה לי ברור שזה בניגוד לפקודה שנתן מלינקי. היה לי ברור שההוראות של מלינקי היו באמת לרצוח אנשים בדם קר. לא יכולתי להשלים עם זה וכאשר היה צריך להוציא את הפקודה לפועל, לא יכולתי".

למפרט הוזמן להעיד במשפטם של הרוצחים מכפר קאסם. היתה לו התלבטות קשה אז, הוא אומר עכשיו. "הייתי צריך לייפות קצת את העדות שלי ולא לתקוף את חברי. תביני, לא היה לי נעים. אלה היו חברי וידעתי שבדברים שאומר אפגע בהם ואכניס אותם לבית סוהר. היה לי מאוד קשה".

מי היו חבריך?

"גבריאל דהאן היה חבר, וכמוני היה מ"מ באותה פלוגה. הכרתי את הפקודים שלו ואת הסמל שלום עופר, ופתאום עמדתי בבית המשפט מולם, כשעורכי הדין שלהם חוקרים אותי. זה היה לא קל".

השופטים דווקא האמינו ללמפרט והגדירו אותו "עד ישר ומהימן". בעדותו סיפר כי עד השעה חמש ורבע עיכב את החלת הפקודה בדבר פתיחה באש והתיר לכל החוזרים אל הכפר ולאחרים להיכנס לבתיהם. בחמש ורבע נתן פקודה למפקדי החוליות "לפתוח באש על כל מי שייצא מביתו ועל כל מי שיחזור לכפר". אבל בשעה שש הביאו אליו החיילים נער כבן 15 שחזר לכפר עם כמה כבשים, ושאלו אותו אם להרוג אותו. למפרט אמר להם, כך העיד, שהם "היו צריכים קודם לדפוק אותו", אבל החליט שאין להרוג את הרועה הצעיר ושלח אותו עם ליווי לביתו.

בנימין קול (מימין) והמ"פ חיים לוי. גוויות ליד המשאית
בשבע הגיע הזקן על העגלה מפתח תקוה ולמפרט יצא לקראתו. לפי עדותו במשפט, הוא "התלבט קשות" אם להרוג אותו או לא, ולבסוף שלח גם אותו הביתה עם ליווי. "היתה פקודה שהייתי חייב למלא אותה, הפקודה להרוג כל מי שיימצא מחוץ לבית", העיד במשפט. ולמה לא פעל על פי הפקודה? למפרט הסביר בבית המשפט, שזה היה הקשיש שהמוח'תאר ביקש ממנו לחוס על חייו, והוא התלבט כי "יש שינויים בהרגשות, מה אני יכול לעשות".

אב בית הדין, בנימין הלוי, ציין בפסק הדין כי עדותו הכנה של למפרט הראתה ש"החלטותיו לא היו תוצאה של שיקול דעת רגיל בביצוע פקודה - אלא תוצאה של מעצורים ורגשות אנושיים שהתנגשו בלבו עם פקודת המג"ד להרוג את כל מי שיימצא מחוץ לביתו".

ואתה אומר היום שייפית את עדותך למען חבריך. איך ייפית?

"כששאלו אותי במשפט למה לא יריתי, עניתי שהיתה לי הרגשה שזה לא אויב. כמה נער שבא מהשדות יכול להיות מסוכן? במשפט הייתי צריך כאילו להצדיק את עצמי למה לא יריתי. אמרו לי: 'בכפר שלך לא נהרג אף אחד, איך אתה מסביר את הפשלה הזאת?' עורכי הדין של הנאשמים לחצו עלי, 'הרי היתה לך פקודה לירות'".

למפרט אומר שמפקדו, המ"פ לוי, פסח על שתי הסעיפים: לא חזר על פקודת המג"ד מלינקי, אבל גם לא שינה אותה. "לוי היה אולי חכם, הוא רק הסתובב בין המחלקות. הוא הגיע אלי ושאל: 'נו מה, אין אצלך אף הרוג? במקומות אחרים יש הרוגים'. מה לעשות, אמרתי לו, אתה רוצה שנוציא אנשים מהבתים ונירה בהם? 'לא-לא', הוא ענה לי, 'פעל לפי שיקול דעתך'. גם לבנימין קול, שפיקד על ג'לג'וליה, הוא הורה לפעול לפי שיקול דעתו".

בין שמונה לתשע בערב התקשר המ"פ לוי באלחוט אל למפרט. "'הוא אמר, שמעת מה קרה בכפר קאסם? קרה דבר נורא ואיום. יש המון הרוגים. סע לשם ותדווח לנו מה קורה'. הוא המ"פ, והוא שולח אותי לראות מה אירע שם. לקחתי את הג'יפ ונסעתי לכפר קאסם. הגעתי ונעשה לי חושך בעיניים. לא היה שם אף אחד. רק עשרות גוויות פזורות בכל מקום. הערבים המקומיים פחדו לצאת מהבתים ולטפל בפצועים, שייתכן שאפשר היה עוד להצילם. הם פחדו כי היה עדיין עוצר ואסור היה להם לצאת".

היכן היו דהאן ושלום עופר ושאר החיילים?

"הצבא לקח אותם עוד באותו ערב. הסתובבתי לבד בכפר כשעשרות הגופות סביב. התקשרתי אל אריה אלכסנדרוני, סגנו של מלינקי שנשאר ברמלה. הוא היה אדם מקסים. סיפרתי לו מה נעשה בכפר קאסם והוא ענה לי, 'תישאר איפה שאתה נמצא, אני בא מיד'. הוא באמת בא וטיפל בנושא".

מה הוא עשה?

"הוא דיבר עם המוח'תאר והתיר לאנשי כפר קאסם לצאת מהבתים ולטפל בפצועים. אלכסנדרוני הזמין עוד אנשים ממשמר הגבול וגם עזרה מהצבא. הגיעו אמבולנסים שלקחו את הפצועים לבית החולים בילינסון, ומשאיות שעליהן הועמסו ההרוגים. היה קשה מאוד להשתחרר מהמראות. עשרות פצועים והרוגים. משהו נורא ואיום. נשארתי בכפר עד אחת-עשרה בלילה, עד שהפצועים פונו ועד שאנשי ג'לג'וליה הובאו כדי לחפור קברים.

"למחרת בבוקר חזרתי לכפר קאסם. הצבא התיר לנציג אחד מכל משפחה להיות נוכח במין הלוויה, ואז נערכה הקבורה בצורה מבוקרת ומוגבלת, ומוגנת על ידי חיילים ואנשי מג"ב".

למה בעצם לא ירית, אם זו היתה הפקודה?

"אלה היו תושבי המדינה. יתכן שזה קשור לחינוך שקיבלתי בקיבוץ, שהיה הומני עם הדגשים על אנושיות. חינוך בעל גוון שמאלי של השומר הצעיר. היום אני לא כל כך אוהב את השמאלנים הקיצונים, יש לי הרגשה שהם הולכים נגד המדינה. יחד עם זה, כשאני מסתכל על החינוך שקיבלתי, לשוויון, יושר והגינות, עזרה לזולת ודאגה לו, זה בהחלט בא לידי ביטוי במקרה הנורא הזה. אני לא יכול להרוג זבוב, אז שאירה בבני אדם?"

איך הגיב אביך?

"הוא חשב שהמעשה שלי היה נאור ומכובד ושזה לא מפתיע שקיבוצניקים יפעלו כמו שפעלתי, אבל מנשס וקול פעלו כמוני, והם לא היו קיבוצניקים. מי שהיה קיצוני זה היה גבריאל דהאן".

מדוע לא דיברת על הפרשה כל השנים?

"בן אדם שהוא בסדר, לא מגיע לו פרס. מטבע הדברים בן אדם צריך להיות בסדר. מי שלא בסדר - צריך לקבל על הראש. זו השקפת העולם שלי. אני לא חושב שהייתי חריג. החריגים הם דווקא אלה שדפקו את האזרחים הערבים הישראלים מתוך שנאה. שנאה לערבים. הם היו החריגים, אבל אני לא רוצה לנפנף בזה או להתפאר. זה בפירוש לא מעשה גבורה. האמת היא שהדחקתי את הפרשה. כל השנים שעברו לא הייתי בקשר עם אף אחד. הוזמנתי כאורח כבוד לאירועי זיכרון בכפר קאסם ולא הלכתי".

דהאן וחבריך האחרים סלחו לך?

"בתקופת המשפט הם מאוד כעסו עלי שלא נהגתי כמותם. הרגשתי בזה, והם גם אמרו לי בפנים. במהלך המשפט ישבנו בהפסקות ודיברנו. דהאן אמר לי שלא הייתי בסדר ולא התנהגתי נכון. אתה לא גבר, אמר לי. במובן זה שלא יריתי. בזמנו גם קיבלתי איומים על חיי. השאירו לי הודעות בטלפון במשך כשנתיים לאחר תום המשפט. לא התלוננתי במשטרה ולא עשיתי כלום. אי אפשר לשפוט אנשים שנפגעו".

היית עד לטבח נורא, מה עשית אחר כך?

"לא עשיתי שום דבר מיוחד. הייתי כבר נשוי וסיפרתי לאשתי על הזוועה. בעצם, לא הייתי מרוצה במג"ב ממילא, ואחרי מקרה כפר קאסם רציתי לעזוב מיד, אבל לא נתנו לי ולקח שנה עד שעזבתי".

היה לו חלום, לעשות כסף. תחילה הקים חברה להשכרת רכב בתל אביב ונעזר בהלוואות מהבנקים. ב-70' הוא הלך לעבוד בבנק ולאחר השתלמות היה ליועץ השקעות. הוא התקדם למשרת מנהל יחידת ההשקעות בבנק ומכאן היתה הדרך קצרה לפתיחת חברת ייעוץ משלו, שאותה ניהל עד שפרש לגמלאות. "עשיתי כסף. לא הייתי מגדיר את עצמי מיליונר, אבל יש לי רזרבות".

השוטר הגרמני הטוב

בנימין קול הוא אלמן בן 77 שחי בגפו בדירה מרווחת ברמת גן, ועובד ככירופרקט. יש לו חברים והוא מרבה לארח ולבשל, אף שאינו בשיא בריאותו. במטבחו תלוי על הקיר אות הלוחם שלו במשמר הגבול, נתון במסגרת. אבל התצלומים מן הימים ההם מוחזקים בתפזורת בארגז קרטון ישן. באחד מהם הוא נראה במדי מג"ב לצד מפקדו אז, חיים לוי. בתצלום אחר, מיום העצמאות 57', הוא נראה צועד במצעד צה"ל, כשאת היחידה מוביל המ"פ השני מאז, יהודה פרנקנטל.

ב-56' היה קול בן 25, אבל מאחוריו כבר ניסיון חיים עשיר. הוא נולד בגרמניה לאם יהודייה ולאב קתולי. אחרי עליית הנאצים לשלטון סירב אביו להתגרש מאשתו, ונשלח למחנה עבודה על הריין. בנימין נשאר עם אמו בקלן, ולמד בבית ספר יהודי, שלידו היו גם סמינר למורים ובית כנסת. ליל הבדולח זכור לו היטב.

שרה טלמור. יהודה הסתיר את הטראומה של כפר קאסם | צילום: אייל טואג
"זה היה בנובמבר 38', אני זוכר בוקר ועשן שכיסה את העיר", הוא מספר. "כשבאתי לבית הספר, עמד בכניסה שוטר גרמני, או ליתר דיוק נאצי. הוא לא היה פנאט ואפשר לומר שהיה בעצם איש טוב. הוא הסתכל עלי וציווה בטון נוקשה, אך גם רך, 'ילד, רוץ מהר הביתה'. מאותו רגע השתבש הכל בחיי". ברגע הזה נזכר קול גם בליל 29 באוקטובר 56', כשפיקד על חייליו בכפר ג'לג'וליה.

העוצר נכנס לתוקפו בשעה חמש. "הפועלים החלו להגיע מהשדות", מספר קול. "השעה היתה כבר אחרי חמש. הודעתי לחיילים בקשר שאני אירה כמה צרורות באוויר. היתה שם קבוצה די גדולה של פועלים, יריתי באוויר וצעקתי בערבית יאללה הביתה, מהר - בדיוק כמו אותו שוטר גרמני שהזהיר אותי בליל הבדולח. יריתי באוויר והם ברחו וכך היה לאורך כל הדרך. חיילי חיקו את מה שעשיתי אבל בלי יריות, כי אסרתי עליהם לירות. הם צעקו על החוזרים, אימשי, יאללה, על-בית".

מ-39' למד קול במנזר קתולי והשתתף בתפילות. הוא ואמו גם אכלו שם תמורת תשלום סמלי. קלן, שהיתה עיר תעשייה, הופצצה קשות על ידי בעלות הברית. בתים שקול ואמו התגוררו בהם נהרסו, והם נאלצו להחליף דירות, אבל איכשהו הצליחו להסתדר עד 43', אז הופיעו בדירתם שני שוטרים והורו להם להתחיל לארוז ולהתכונן לצאת בבוקר למחנה ריכוז.

קול הצעיר, עוד לא בן 13, נטל יוזמה והחל לתכנן את הבריחה. הוא שירטט את נתיבי המילוט, לו ולאמו, כשכל אחד יצא מקלן בנפרד. אחרי שנפגשו גרו בתחילה אצל איכר, וכעבור זמן המשיכו במסעם וחיו ועבדו אצל איכר אחר. "ככה הסתובבנו בגרמניה עד 45' והגענו עד הגבול הצ'כי".

לקראת סוף המלחמה הם התאחדו עם האב. הוריו רצו להישאר בגרמניה אבל בנימין, שלדבריו לא היה ציוני, רצה לעזוב. הוא חשב על ארצות הברית, אך חייל יהודי בצבא הבריטי הצית בו את הסקרנות ביחס לארץ וקול הצטרף להכשרה של ילדים ונוער ובמאי 47' הגיע ארצה. הקבוצה הוסעה לחולדה, וכשפרצה מלחמת העצמאות ברח קול מהקיבוץ והתגייס לפלמ"ח.

ב-50' הוא השתחרר מצה"ל והתחתן. הוריו, שבאו בינתיים ארצה ב-49', גרו בפרדס חנה והזוג הצעיר התגורר יחד איתם, עד שהצליח לרכוש דירה בשכונת רמת עמידר ברמת גן. ב-52' התגייס קול למשטרה. הוא שירת כשוטר מקוף בתל אביב ובהמשך עשה קורס והתמנה לחוקר מוסמך שרשאי להופיע בבתי משפט. ואז הציע לו יהודה פרנקנטל להצטרף למשמר הגבול.

"את פרנקנטל הכרתי בצבא", מספר קול. "הוא היה מ"מ שלי בחודשי השירות האחרונים שלי בצה"ל. ב-53' הוא הופיע ואמר לי שהוא רוצה אותי במשמר הגבול, שזה חיל חדש ומבטיח. התחלתי את הקריירה שלי במג"ב במשטרת לוד ומשם עברנו לרמלה". אחרי שעבר קורס קצינים חזר קול לבסיס ברמלה. באוקטובר 56' יצאו אנשי היחידה למארבים. "הייתי מפקד מחלקה והיו לי 35 חיילים. היו שמועות שעומדת לפרוץ מלחמה והיתה שמועה שעומדים לתת מכה לערבים בכפרים שלאורך הגבול עם ירדן, כדי שיברחו מזרחה".

ב-29 בחודש נכח גם קול בקבוצת הפקודות של המג"ד מלינקי. "כשהוא נתן את ההוראה לירות בכל מי שיפר את העוצר וכולי, קם אלכסנדרוני ואמר שהכפריים בשדות לא יודעים על הקדמת שעת העוצר, אבל מלינקי השתיק אותו. אלכסנדרוני היה מבוגר, כבן 45, והיה מיודד עם ערבים מהתקופה שבה עבד במשטרת פתח תקוה. הוא היה קשור למודיעין והיה מנוסה".

מתי יצאת עם אנשיך לג'לג'וליה?

"אחר הצהריים. לקחתי את המ"כים שלי, עלינו על ג'יפ וסיירנו. הייתי צריך להבטיח את הכביש מזרחה ולכן נתנו לי שתי שריוניות בריטיות עם תותח, שקראו להן המבר. עשינו סיורים וחילקתי את הכוחות. אחרי שחזרתי מהסיור אמרתי לחיילים: פתיחה באש רק אם מישהו פותח עליך באש".

כלומר הפרת את הפקודה של מלינקי?

"אני ג'נטלמן אוף דה קורט. הרי הופעתי בבתי משפט".

את הכפריים שהגיעו מהשדות שילחו קול ואנשיו לבתיהם. "כל זה ארך כשעה, אולי יותר. החושך ירד. בשלב כלשהו המ"פ חיים לוי נתן לי פקודה בקשר, קח את המחלקה שלך, תעלה לכפר קאסם ותשליט שם סדר. התמונה הראשונה שראיתי היה ילד שהסתתר בין צמיגים שהיו בחלק האחורי של משאית. הוצאתי אותו וחיבקתי אותו ואמרתי לו בערבית 'אל תפחד'. ראיתי גוויות של אנשים ליד המשאית הזאת. שלום עופר עמד מהצד. עד כמה שהבנתי לא היו שם פצועים, וכעבור זמן מה הגיעה המשטרה ותפסה פיקוד".

קול זוכר את גבריאל דהאן כבחור חביב ויפה, שאף בחורה לא יכלה לעמוד בפניו. "הייתי בבית אמו", הוא אומר. "הם היו משפחה טובה, מרוקאים מתורבתים וגם דיברו צרפתית יפה. דהאן איבד שליטה. יש רגעים כאלה בקרב. בעצם מחלקה שלמה איבדה שם שליטה. גם החיילים הצ'רקסים, שהם מוסלמים, ירו שם בערבים. חייליו של דהאן בחלקם היו שונאי ערבים. היו שמועות ששלום עופר נאנס כילד על ידי ערבים ולכן הכל התפרץ מתוכו בערב ההוא. ככה עופר היה בחור טוב ונחמד".

זה מה שחשבת גם אז, כשהגעת לכפר קאסם וראית את הגוויות?

"הבנתי שנעשה בכפר קאסם משהו לא בסדר. עוד בשלב מתן הפקודות היתה לי הרגשה שהיה פה משהו לא תקין, שהגיע מלמעלה. עו"ד אשר לויצקי (סנגורו של מלינקי) שאל אותי מה חשבתי ועניתי שהחינוך המשטרתי שקיבלתי עזר לי לקבל החלטה לא לירות בחפים מפשע, כי זה מנוגד לחוק. אולי זו היתה האינטואיציה שלי".

עורך-דינו של דהאן, יצחק אורן, זימן את קול להעיד. כמו למפרט, גם קול בחר לטשטש קצת את העובדות כדי לא לפגוע בידידו דהאן. "לא שיקרתי, אבל לא סיפרתי את כל האמת", הוא מגלה. "רציתי להעיד מתוך חיבה לדהאן, כדי שהוא לא ייפגע".

מה לא אמרת?

"דיברתי על איך מפקד יכול להגיע למצב של מה שדהאן עשה ועו"ד לויצקי צעק שאני מדבר כרוצח יהודי. הוא זרק את המשקפיים שלו על הרצפה. היו לו משקפיים מיוחדים לקטע הזה, כדי ליצור דרמה. אמרתי בעדותי שאני לא יודע למה לא יריתי בעצמי, וזאת כדי לחפות על דהאן. הוספתי שגם אני הייתי יורה בערבים לו יכולתי".

קול אף העיד במשפט ש"ירה בסמטאות הכפר באזרחים על מנת להרגם בהתאם לפקודת המג"ד, אך במקרה לא פגע בהם". על עדותו נכתב בפסק הדין שהוא הפליג בהשערות מלאות "צימאון דם מילולי" על מה שהיה עושה כתוצאה מפקודת המג"ד, אילו ניתנה לו הזדמנות לכך. בין היתר העיד, כי כשקלט בקשר דיווחים על מספר ההרוגים הגדל והולך בכפר קאסם, הוא "קינא" בסגן דהאן, שהיתה לו אפשרות לבצע את פקודת המג"ד. "נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו", כתבו השופטים בפסק הדין.

"רציתי לעזור לדהאן", אומר קול עכשיו. "לא קינאתי בו ולא כלום. גבי דהאן היה חבר ורציתי להקל עליו. עלייך להבין שאלמלא הניסיון שקצת צברתי, היה קורה אצלי מה שקרה אצל דהאן, כי קיבלנו הוראה מפורשת להרוג כל איש אחרי השעה חמש. אני זוכר שהתושבים חזרו מהשדות ונתתי להם ללכת לבתים".

אולי קינאת בדהאן שהיה יפה תואר וחביבן של נשים?

"שטויות. דהאן היה נחמד והייתי בן בית אצלם. לא התייחסתי למה שהוא עשה כאל רצח. כאנשי מג"ב ירינו יום יום על מסתננים ערבים בגבול, לא ישבנו ליד מכונות הכתיבה ורשמנו דו"חות. מצד אחד הרגנו מסתננים וקיבלנו על כך פרסים - ומצד שני שפטו אותנו כחיילים על רצח".

ב-68' השתחרר קול ממג"ב ועבר לשרת במשטרה. הוא למד משפטים בהתכתבות עם מכללה בשיקגו, ובשנות ה-80 נסע לגרמניה ולמד שיטות מרפא לבעיות אורתופדיות.

קצין בעל שיעור קומה

גם מפקד המחלקה אריה מנשס השתדל לחמוק מביצוע הפקודה שקיבל. "לא השלמתי עם הפקודה", אמר בעדותו במשפט. מסיבה זו שאל את מלינקי בקבוצת הפקודות, מה עם החוזרים מהשדות. "קיוויתי לתשובה שיש לתת להם להיכנס כי הם אינם יודעים על העוצר, או לעצור אותם מחוץ לכפר", אבל מלינקי ענה: "אללה ירחמום". מנשס העיד: "הבנתי שאותם אנשים שיחזרו, יהרגו אותם כמו את מפרי העוצר... אללה ירחמום - סימן שצריך להרוג אותם". מנשס ניסה שוב, ושאל אם ההוראה חלה גם על נשים וילדים, וקיבל תשובה חיובית.

אף על פי כן, כלשון השופטים, מנשס "נהג באחריות ובתבונה רבה ואיפשר לתושבים הרבים מאוד, שחזרו לכפר טירה, הגדול בגזרה הדרומית, אחרי השעה 17:00, להגיע לבתיהם בשלום. עד סמוך לחשיכה נהג המ"מ על דעת עצמו, אך בשעה 17:25, בראותו כי זרם החוזרים מחוץ לכפר אינו נפסק, ביקש ממפקד הפלוגה חיים לוי הוראה אלחוטית כיצד לנהוג. לוי ענה לו שינהג בהתאם לשיקולו והבנתו", ומנשס ראה בכך גושפנקה להפר את פקודת המג"ד. "עשיתי מה שרציתי", אמר בעדותו.

על הכרעות מוסריות אלו פסקו השופטים כי מנשס היה "קצין בעל שיעור קומה שלא נכנע לפקודה בלתי אנושית ולא ביצע אותה 'כלשונה וכרוחה'. מנשס הגיע למסקנה שהמטרה העיקרית היתה להשליט עוצר ולא להוציא אנשים להורג".

בנימין קול זוכר את מנשס לטובה. "מנשס התאבד ב-74', לא בגלל הפרשה. לפי מה שנודע לי מחברים משותפים, חייו האישיים הלכו והסתבכו. הוא נפרד מאשתו ואחר כך קץ בחייו".

המ"פ שהמתיק את הפקודה

הגיבור האמיתי של הפרשה היה יהודה פרנקנטל. כך היה במציאות וכעבור שנים גם על בימת התיאטרון: ב-94' הציג "הבימה" את מחזהו של העיתונאי רוביק רוזנטל, "מלינקי", שהתמקד בשלושה ימים בחיי המג"ד שנתן את הפקודה הבלתי-חוקית, זו שבית המשפט קבע כי דגל שחור מתנוסס מעליה. רוזנטל הסתמך על פרוטוקול המשפט ועל מחקר מעמיק שעשה, שגם ראה אור כעבור שש שנים בספר "כפר קאסם: אירועים ומיתוס" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבו חשף פרטים על "מבצע חפרפרת" - תיק שטרם נפתח לעיון בארכיון צה"ל.

כמה ימים לפני המלחמה נשקלה בצה"ל אפשרות לתקוף את ירדן כפעולת הסחה שתסתיר את הכוונה האמיתית - לתקוף את מצרים בסיני. בהוראת הרמטכ"ל משה דיין הכין צה"ל תוכנית מגירה סודית, "חפרפרת", לפינוי תושבים ערביים מבתיהם במשולש הקטן, מכפר קאסם בדרום עד קלנסואה בצפון, וריכוזם במחנות מעצר. במשמר הגבול נפוצו שמועות, שאם יהיה צורך - ייחסם המעבר מהכפרים לתוך שטח המדינה ותושביהם יכוונו מזרחה, אל הגדה המערבית שבשליטת ירדן. הקרקע, אם כן, היתה בשלה לפשעי מלחמה, אבל בגזרתו של פרנקנטל לא בוצעה הפקודה הבלתי חוקית.

רב-פקד יהודה פרנקנטל מת ב-73' מהתקף לב בדירתו בשיכון דן בתל אביב. הוא היה בן 49 במותו. פרנקנטל, שפיקד על אחת משתי הפלוגות בגדוד מג"ב, נכח מתוקף תפקידו ודרגתו בקבוצת הפקודות של המג"ד מלינקי. בעדותו במשפט שאל אותו עו"ד לויצקי, אם פירוש פקודתו של מלינקי היה תלוי "בהבנתו ודרגת השכלתו של כל אחד מהשומעים", ופרנקנטל השיב בפסקנות: "לא היה צורך בהשכלה גבוהה כדי להבין שצריך להרוג אותם".

בקבוצת הפקודות פרנקנטל לא עירער על חוקיות הפקודה של מלינקי, אבל תהה בקול מה לעשות עם הנפגעים; מלינקי ענה, שלא יהיו נפגעים. הנוכחים הבינו מכך שאין לטפל בפצועים, אם יהיו. פרנקנטל, אז בדרגת סרן, העיד במשפט: "הפקודה היתה חמורה מאוד, לפי דעתי קטלנית. הרגשתי שאין ספק שהלילה לא יעבור בלי קורבנות". מהיכרותו עם מלינקי ידע פרנקנטל, שאין סיכוי לשכנע את המג"ד לשנות את שיטת העוצר, אך הוא היה משוכנע, כפי שקבעו השופטים בפסק הדין, "כי את משימת העוצר אפשר להגשים במלואה גם באמצעים מתונים יותר".

לפיכך החליט לפעול על דעת עצמו. השופטים כתבו כי בתום קבוצת הפקודות פרנקנטל חש "בהתלהבותם היתרה של החיילים לקראת תפקיד זה", ומיד הגביל את הסמכות לפתיחת אש למפקדים בלבד, הודיע לפקודיו שהעוצר יתחיל בחמש וחצי ולא בחמש, ואסר על פתיחה באש עד שעות הלילה המאוחרות. בעדותו הדגיש כי עשה זאת מטעמים שבמצפון ומתוך יחס הוגן אל הערבים כאל אזרחי המדינה. "בתדריך נוסף שיניתי את הפקודה, המתקתי אותה", אמר בעדותו. "הדגשתי ואמרתי, היות והאנשים האלה שחוזרים אינם יודעים, נכניס אותם לבתים ולא נפגע בהם בכל שעות הלילה".

סגנו, צבי שטאהל, העיד שאלמלא שינה פרנקנטל את הפקודה, היה מתרחש בטייבה או בקלנסואה, באיבטאן ובביר א-סיכה "אותו דבר כמו בכפר קאסם". השופטים החמיאו לפרנקנטל וכתבו שאילו המ"פ השני, סרן חיים לוי, היה נוהג כמוהו, אסון כפר קאסם היה נמנע (לוי לא היה אחד הנאשמים במשפט, וחלקו בפרשה לא פגע במיוחד בקריירה שלו: אחרי שפיקד על משמר הגבול הוא התמנה לנציב שירות בתי הסוהר). בשלושה מארבעת הכפרים בגזרתו של פרנקנטל לא נפגע איש. בטייבה, כפר שמספר תושביו היה גדול פי שלושה מכפר קאסם, נורה ונהרג קשיש אחד, שלא נשמע להוראה לעצור והחל לרוץ בסמטאות.

פרנקנטל נולד בחיפה ב-1924, קיבל חינוך דתי ולמד בבית ספר ממלכתי-דתי בחיפה, שם נעשה לדברי אלמנתו לאפיקורוס מוחלט. תיכון הוא למד בבית הספר הריאלי, בכיתה אחת עם עזר ויצמן, והתנדב להגנה בגיל צעיר. הוא גם התחתן בגיל צעיר, וב-45' כבר היה אב לבן. הנישואים לא האריכו ימים, וחמש שנים לאחר גירושיו פגש את שרה כרמלי, אלמנה שבעלה בנימין נהרג ערב הקמת המדינה. היו לה שתי ילדות, שפרנקנטל היה להן לאב, וב-55' נולד בנם המשותף אבי.

35 שנים אחרי מותו, שרה טלמור עדיין מתרגשת כשהיא מדברת על בעלה. "יהודה היה טוב לב, אדם חם ורך", היא אומרת. "היתה לו יכולת הקשבה נדירה. הוא היה מקבל החלטות בשנייה ועומד מאחוריהן. הפועלים איחרו לחזור מהשדות, אז מה, צריך להרוג אותם? זה מה שהטריד אותו. הוא עיכב את חייליו מלעשות בערבים שפטים. הוא היה הומניסט גדול וזה לא קשור רק לחינוך שהוא קיבל בריאלי. אביו, אריה, השפיע עליו רבות".

אחרי הטבח, היא מספרת, בעלה הסתיר "את הטראומה של כפר קאסם. זה היה עניין גברי. הוא לא היה מהבכיינים". מלינקי איים לתבוע אותו לדין על אי ביצוע פקודה, היא מגלה. "המשפחות התגוררו בנתניה והיו מיודדות, נפגשנו הרבה ובילינו יחד. הכל נגמר אחרי הפרשה".

הבן, אבי, מאשר שאביו מיעט לדבר על פרשת כפר קאסם. אסנת מסוק, בתה הבכורה של שרה, זוכרת את הזעזוע בימים שלאחר הטבח: "הוא היה נסער אך לא מדוכא. לא דובר על זה סביב השולחן אבל בבית היה צונאמי".

אחרי תום המשפט, ב-59', התגייס פרנקנטל למוסד, ועבר קורס מודיעין בהצטיינות. באותה שנה הוא הושאל למשרד ראש הממשלה, ועיברת את שמו כנדרש, מפרנקנטל לטלמור. "הוא לקח את הטל והוסיף מור והיינו בין הראשונים עם השם טלמור", אומרת רעייתו. המשפחה נסעה ללונדון, שם הוצב, ואחר כך שהו באתיופיה, באיטליה וביוון. כעבור עשור הם חזרו ארצה ופרנקנטל פרש מעבודתו הביטחונית והתמסר לביטוח חיים. לדברי בנו, מה שאחרים עושים במשך שנות חיים, הוא עשה בשלוש שנים. אז הוא רכש את הבית בשיכון דן, שבו מת מהתקף לב.

על פרנקנטל אמר פרופ' מרטין בובר (בראיון לרפאל בשן מ"מעריב"), שהוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית. נמרוד למפרט אמר השבוע: "לפרנקנטל היה ביטחון עצמי לא נורמלי. הוא הציל הרבה אנשים בכך שמנע מהחבר'ה שלו לירות".*


פרשת כפר קאסם: ציוני דרך

• 29 באוקטובר 56' - שוטרי משמר הגבול רוצחים 47 אזרחים ערבים, בהם נשים וילדים, ופוצעים 13 נוספים, בכפר קאסם.

• 6 בנובמבר 56' - ידיעה ראשונה בעיתונות: "התמנתה ועדה לחקירת המאורעות בכפר קאסם".

• 23 בנובמבר 56' - ח"כ תופיק טובי (מק"י) חושף לראשונה פרטים על הטבח במכתב אישי המופץ למאות אישים.

• 12 בדצמבר 56' - ראש הממשלה דוד בן גוריון מדווח לכנסת לראשונה על "מאורע זוועה מחריד שקרה בתוכנו".

• 15 בינואר 57' - נפתח משפטם הצבאי של 11 אנשי מג"ב שנאשמו ברצח 47 אנשים.

• 16 באוקטובר 58' - גזר הדין: רס"ן שמואל מלינקי הורשע ברצח 43 אזרחים ונידון ל-17 שנות מאסר; סגן גבריאל דהאן (רצח 43 אזרחים) - 15 שנות מאסר; טר"ש שלום עופר (41 מעשי רצח) - 15 שנות מאסר; טוראים מחלוף הרוש ואברהם אליהו (22 מעשי רצח) - 7 שנות מאסר; רב"ט גבריאל עוליאל וטוראים אלברט פחימה ואדמונד נחמני (17 מעשי רצח) - 7 שנות מאסר (רב"ט איסמעיל עבד אל-רחמן וטוראים סעיד שעבאן ודניאל סמיניץ, שנאשמו ברצח שני אזרחים, זוכו מאשמה).

• 24 בדצמבר 58' - נפתח משפטו של המח"ט, אל"מ יששכר שדמי, שנאשם ברצח 25 גברים בכפר קאסם, לאחר שנתן פקודה לשמור על עוצר בגזרתו בלי מעצרים, ועל ידי פתיחה באש כאמצעי יחיד.

• 26 בפברואר 59' - שדמי זוכה מאשמת רצח. הורשע בחריגה מסמכות על שהטיל עוצר בלי צו של המושל הצבאי; העונש: קנס סמלי בסך גרוש אחד.

• דצמבר 59' - אחרי הקלה בעונש בערעור, הפחתה נוספת על ידי הרמטכ"ל וחנינה מנשיא המדינה, כל הרוצחים משוחררים מהכלא.



נמרוד למפרט היום. לא הרגשתי שהכפריים הללו הם אויב |צילום: אייל טואג


בנימין קול היום. הרגנו מסתננים וקיבלנו על כך פרסים |צילום: אייל טואג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו