לשרוף את עטרת הקוצים - ספרים - הארץ

לשרוף את עטרת הקוצים

אניטה שפירא מתארת את כל חייו של י"ח ברנר כמונעים מכוחה של הפרעת נפש דו-קוטבית. אבל את ברנר אי אפשר כבר לקרוא בתור שוטה קדוש ואי אפשר לפתור את דמותו במניה-דיפרסיה. יש צורך במדרש ארוך וסבוך. את סיפור חייו של ברנר צריך לדובב לאט, במתינות ובחשדנות

מתן חרמוני
מתן חרמוני

ברנר, סיפור חיים, מאת אניטה שפירא, הוצאת עם עובד, 2008, 456 עמודים

חוקרי ספרות עברית ממעטים לכתוב ביוגרפיות ומונוגרפיות. ההעדר הזה הוא בעיקר עניין של סוציולוגיה של הרפובליקה הספרותית, של אתיקה מחקרית ושל אגו, וגם של תקציב ושל זמן יקר. הופעת ביוגרפיה רחבת יריעה אינה עניין של מה בכך, על אחת כמה וכמה הביוגרפיה של יוסף חיים ברנר. אניטה שפירא, מחברת "ברנר - סיפור חיים", היא כותבת ביוגרפיות מיומנת. אל כתיבת תולדות חייו של ברנר ניגשה לאחר שחיברה שתי ביוגרפיות, שאחת מהן לפחות, "ברל", היתה לקוראים רבים לא רק שער לתקופה, אלא דרך להבנה של כמה מהמנגנונים שפועלים עד היום.

אך כתיבת ביוגרפיה של סופר היא מלאכה שונה מכתיבת ביוגרפיה של איש המעשה, ונדמה ששפירא מודעת היטב להבדלים. בכתיבת ביוגרפיה של סופר יש לפרום את הפקעת שבה כרוכים קורות חייו בחבלי יצירתו, ולטוות חוט חדש שמכוחו יש לתולדות החיים להאיר את היצירה, וליצירה - את תולדות החיים. לא פעם, התולדות, כלומר, "מה הוא עשה", הן רק בני לוויה ל"מה הוא כתב".

שלא כמו בשרטוטים הביוגרפיים הקודמים שנכתבו על ברנר, הצנומים והצנועים - מהקונטרס שפירסם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) ב-1922, שנה לאחר מותו של ברנר, ועד לשני כרכי "ברנר הצעיר" של יצחק בקון, שהופיעו בתחילת שנות השבעים - אניטה שפירא מציגה תיזה. והתיזה היא מעין סיפור מסגרת היסטורי-פסיכולוגי שמכיל בתוכו כמעט את כל תולדות חייו של ברנר. שפירא מתארת את חייו של ברנר כמונעים מכוחה של ההפרעה הדו-קוטבית שייסרה אותו ייסורי תופת. ההפרעה הזאת, המאניה-דיפרסיה, מצטיירת לאורך סיפור חייו של ברנר כמקור ה"אף-על-פי-כן הברנרי", כלשונה. כל דבר שעשה, עשה חרף הכבלים הנפשיים שריתקו אותו לעפר וקצצו את כנפיו.

שפירא אינה הראשונה ששמה את האצבע על הקשר בין קורותיו של ברנר לחולשת הנרווים. כבר ב-1922 כתב אז"ר כי "עוד בהיותו ילד לומד בעיר מולדתו כבר היו עצביו מתוחים למדי...." ובכלל, לא היה מי שיעיד טוב יותר על רפיון העצבים של ברנר מאשר ברנר עצמו. אבל תיזת ההפרעה הדו-קוטבית משרתת היטב את הסיפור שמספרת שפירא. ולפיכך, סיפור קורות חייו של ברנר דרך ההתנדנדות בין העזוז וההתגדלות, ובין השקיעה ביוון מצולות הדיכאון, וגם בין ערפול החושים להכרה נבואית כמעט, כל אלה מסדרים, פחות או יותר, את שברי חייו לאורך הציר שהיא יוצרת.

ברנר נע שוב ושוב מתוך הייאוש והחושך אל אור זמני, מחשכת העיירה לאור התורה, ומשם לתחנות האחרות בחייו, לצבא, לאינטליגנציה של הומל, ללונדון המעטירה, ואל החברותא של לבוב, ומלבוב לארץ ישראל - אם למנות כמה מהצמתים המרכזיים. את כל אלה מוצא הקורא בביוגרפיה החדשה. סיפור חייו של ברנר כפי שמגוללת אותו אניטה שפירא הוא אכן "יריעה רחבה ורבת גוונים על הדור, אנשיו, מצוקותיו ותקוותיו", ולא פעם זה גם "מסע אל תהומות נפשו של האדם", אם לצטט את הכתוב על גב הכריכה. ולמרות זאת, למקרא הביוגרפיה של שפירא, נותר ברנר מעט דהוי. אם להידרש לתיאור שמתאר ברנר את אחד מגיבוריו, חנינא מינץ, הרי שהוא עצמו נותר דומה למי שטבע פעם במי שלולית, ובאופן כזה משוהו משם.

המודלים הפסיכולוגיים והספרותיים שמשמשים את שפירא בכתיבת הביוגרפיה החדשה - מודל ההפרעה הדו-קוטבית ומודל ה"יורודיבי", השוטה הקדוש, שהיא מציגה באחרית הדבר כמעין מפתח להבנת דמותו של ברנר - אכן שופכים אור על מהלכים שונים בחייו. הם מאירים גם כמה צדדים באישיותו, וכן את האופן שבו נחקקה דמותו בלב אנשי תקופתו ובתולדות עם ישראל. אבל ההיצמדות למודלים האלה בקריאת תולדות חייו של ברנר ויצירתו, נותרת, בסופו של דבר, נאמנה לתפישות המקובלות שלו: "איש מכאובות", כפי שכינהו דב סדן, "מבטא לבטי האדם ודורו", ועוד היד נטויה.

שפירא לא קוראת מעבר לסיסמאות; לכל היותר, היא מפרשת אותן. אלא שאת ברנר צריך לקרוא בחשדנות. לא מעט סופרים משטים בקוראיהם, ואצל ברנר לובשת מלאכת השיטוי פנים אחרות. ברנר לא מלביש את דמויותיו בתחפושות ולא עוטה מסיכות על פניהן, וגם המספרים ביצירותיו הם מה שנהוג לקרוא "מספרים מהימנים". הכל אצלו גלוי וידוע. את הטקסטים מלביש ברנר בתחפושות שונות; ספריו של ברנר הם טקסטים שלמים והדוקים שמוצגים כקרעי-קרעים, דפים מפנקסיהם של גולים אומללים, שברי וידויים. ופיכמן כבר עמד על כך בשנות החמישים, ולאחריו הדגישו זאת גם דן מירון ומנחם ברינקר.

באותה חשדנות ששמורה ליצירתו הבלטריסטית צריך לקרוא גם את תולדות חייו. קריאת תולדותיו דרך הפריזמה של ההפרעה הדו-קוטבית ושל דמות השוטה הקדוש מיישבת את פרקי חייו של ברנר באותו האופן, פחות או יותר, שבו מציאת מחברותיו של אובד עצות, גיבור הרומאן "מכאן ומכאן", מסבירה את הפרגמנטריות של הרומאן. אלה הם נימוקים שבאים להסתיר איזה מבנה גדול יותר וסבוך יותר ולא פעם אפל יותר.

אם נפנה לדמויות המספרים הידיעות ביותר של ברנר, ירמיה פייארמן ב"בחורף", ואובד עצות, גיבור "מכאן ומכאן", הרי ששני אלה הם עלים נידפים ברוח ההיסטוריה. בשבילם העולם הוא בית נתיבות אחד גדול, כמו שמתבטא הסופר העברי יוחנן, גיבור המחזה "מעבר לגבולין" שכתב ברנר בעת שבתו בלונדון. אלה הם מספרים-גיבורים שלדידם הכל ארעי והכל חסר משמעות. אבל המספרים האלה אינם בני דמותו של ברנר, אלא מריונטות שאחוזות בידי סופר מתוחכם. ויותר מכך, אלה הן מריונטות שנתונות בידי מי שהיטיב להבין את מהלך ההיסטוריה היהודית בעת החדשה בצורה נכוחה ומעמיקה יותר מכל סופר והוגה אחר.

הבחירות של ברנר אינן בחירות אקראיות שנולדות מחולשות עצבים ומדיכאונות, או חלילה מאימפולסים רומנטיים. כל צעד וצעד עשה ברנר מתוך הבנה עמוקה של ההיסטוריה ושל המהלכים ההיסטוריים ושל רוח הזמן. ונוסף לכך, ואולי בעיקר, מתוך הבנה מעמיקה של האופן שבו יכול היה הוא, ברנר, לעמוד במרכזה של ההיסטוריה ולקנות לעצמו מקום מרכזי בתרבות החדשה, הלאומית.

ברנר, שצער העולם נשפך מעיניו, הוא? אופורטוניסט ומניפולטור? ברנר? ברנר! כי ייסודו של כתב העת "המעורר" לא היה רק מעשה של כנגד כל הסיכויים, אלא מהלך ראשון בהפקעת התרבות העברית מרשותם של קלוזנר ושל ביאליק ובני חוגם ובהסטתו מהמהלך שהתוו. ועלייתו לארץ-ישראל, בסופו של דבר לא היתה תוצאה של עלבון שעלב בו שופמן, שציין כי הלך שבי אחרי נערה מכוערת מדי, כפי שהסביר זאת ברנר עצמו וכפי ששפירא עצמה כותבת. ברנר יכול היה לספוג עלבונות קשים מאלה. ברנר היה קשוב לקולות רמים ורועמים יותר מהערותיו הציניות של שופמן. ובתוך הפלונטר הסבוך של אותן השנים - יידיש ועברית, אמריקה וארץ-ישראל, ציונות ובונד, וכל שכיוצא בהללו - ברנר לא היה אובד עצות, אלא פילס לו דרך כקברניט.

מובן שלא מדובר כאן בעסקן מתוחכם ו"גוזר קופונים", אלא במי שהבין את ההיסטוריה ואת כתיבת ההיסטוריה באופן עמוק כל כך, שיכול היה לכתוב אותה באופן שאיפשר לו להציב את עצמו במרכז. וכך עשה ברנר לא רק ברומאנים, אלא גם בכתבים הפובליציסטיים ובמאמרי הביקורת. במאמריו המרכזיים, "מיכה יוסף ברדיצ'בסקי", "אזכרה ליל"ג" ובעיקר ב"הערכת עצמנו בשלושת הכרכים", הוא לש בבעל-ביתיות בוטחת את ספרות ישראל ואת דברי ימי עם ישראל בעת החדשה וצר מהם מהלך היסטורי וספרותי גורף, מהלך שמוביל בסופו אליו עצמו.

ויותר מכך. כשקוראים את ברנר צריך לראות לא רק את המהלכים הספרותיים וההיסטוריים שעליהם הצביע ושהיה שותף להם, אלא גם את המהלכים הספרותיים שמהם הסב את פניו. כך למשל, אניטה שפירא מתארת בהרחבה את מסכת יחסיו של ברנר עם סופר היידיש ל' שפירא, מערכת יחסים משמעותית לשני הסופרים. אלא שברנר, במאמרי הביקורת שלו, לא מתייחס ליצירתו של ל' שפירא, למעט שני אזכורים של שמו ותו לא. הוא מתייחס אל סופרים בני דור קודם, סופרי יידיש ועברית, וכן לסופרים מרכזיים פחות או אפילו טובים פחות, אבל לא לל' שפירא, שהיה ממקורביו. ההתעלמות הזאת, והדרתם של סופרים אחרים מתוך השיח של ברנר, היא לא רק שאלה של קאנון וקאנוניזציה, לא רק עניין לאומי, אלא איזה קידוש עצמי, וקידוש המהלך שהוא נמצא במרכזו.

דוגמה נוספת היא האופן שבו התייחס ברנר לסצינה הספרותית באמריקה. לאחר שהתעלם כמעט לחלוטין מספרות יידיש הצעירה בניו יורק, ובעיקר מהמהלך שהוליכו חברי קבוצת "די יונגע", ב-1916 הוא מנהל תכתובת קצרה עם העורך נחמן מייזל, ערב פרסומו של הרומאן "שכול וכישלון". במכתב מציע ברנר למייזל לפרסם את הרומאן ביידיש בניו יורק, במקום בעברית בארץ ישראל, לא כתרגום, אלא כיצירה מקורית ביידיש.

ברנר אמנם התייסר במשך זמן רב עד לפרסום הרומאן, והמצב בארץ-ישראל באותן שנים אכן היה קשה ומייאש. אבל בסמוך להתכתבות עם מייזל ברנר מפרסם מאמר, "מאגרת", שבו הוא בוחן את טיבו של המרכז התרבותי היהודי שהתפתח באמריקה, כפי שהוא מצטייר מתוך ערימת עיתוני ה"טאג" שהגיעו לידיו במהלך המלחמה. הסמיכות של הסקירה האוהדת של סצינת האינטיליגנציה היידית בניו יורק וההצעה לפרסם את הרומאן שם ביידיש, אינה מקרית. וזה לא רק צעד של ייאוש ולא של מרה שחורה או דיכאון קדוש. ההצעה לפרסם את הרומאן ביידיש בניו יורק, גם אם ברנר חזר בו מאוחר יותר ממנה, באה מתוך קריאה מפוכחת של מפת התרבות היהודית, ובחינת האפשרות לקנות לעצמו מקום מרכזי שם.

באותה חשדנות צריך לקרוא את סיפור חייו האישיים: את סיפור נישואיו ואת סיפורי אהבותיו, וגם ובעיקר את מגילת יחסיו עם אורי ניסן גנסין. אניטה שפירא מספרת על הסכסוך שהתגלע בין ברנר לגנסין בעקבות טעות ההגהה שטעה גנסין בחתימת הגיליון החותם של "המעורר", שבה העתיק גנסין "ויקבלו נא אותי בסליחה", תחת "ויקבלו אותה (את החוברת) בסליחה". שפירא נסמכת כאן על דברי ההספד שפירסם ברנר על גנסין בחוברת הזיכרון שערך לכבודו.

אבל גם בהספד הזה, שהוא מיצירותיו הגדולות של ברנר, גם אם הוא נשען על מעשה שהיה, הרי שהוא מקיף איזו הוויה גדולה יותר ביחסיהם. יחסיהם של ברנר וגנסין לא נפלו על קוצו של י'. לא אצל ברנר. סיפור יחסיהם של ברנר ושל גנסין הוא ככל הנראה סיפור היחסים המורכב והמשמעותי ביותר בחייו של ברנר. גנסין סימל את כל מה שברנר השתוקק אליו ואת כל מה שמפניו התיירא. הוא התיירא מפני סגנון הפרוזה האימפרסיוניסטי שלו, שקרוב כל כך לסגנונו שלו אבל גם שונה ממנו בתכלית, הוא ירא את מיניותו של גנסין וירא היה מפני התשוקה העזה שהשתוקק אליו הוא עצמו, וירא מפני בחירותיו האידיאולוגיות של גנסין.

מה היה לברנר אורי ניסן, את זה נגזר עלינו רק לנחש. אבל פרשת היחסים הזאת מצריכה לא רק היצמדות לפרטים הידועים או לפרטים שברנר מסר, פרטים שכיסו יותר משגילו. את ברנר אי אפשר עוד לקרוא בתור שוטה קדוש ואי אפשר לפתור את דמותו במניה-דיפרסיה. לכך אין עוד טעם. אי אפשר לרשום כאן רצפט לתרופה. יש צורך במדרש ארוך וסבוך. את סיפור חייו של ברנר צריך לדובב לאט ובמתינות. צריך להשיל את אדרת היגון, צריך להיפטר מהלבטים, לשרוף כבר את עטרת הקוצים. החשבון עוד לא נגמר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ