בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנת הבית

אסיר מס' 00639354 נאלץ לעזוב את הביתן החדש בכלא כרמל לאחר שחבריו המתחסדים לא היו יכולים לשאת את המחשבה שהוא וידידו מזריקים סמים. אז הם יצאו לחפש בית חדש. באגף ב' פגשו את החבר משכונת חליסה בחיפה, שלא שאל יותר מדי שאלות ועזר להם להרים את ה"איקס" הכי שווה

תגובות

כלא    חורף שנת 1992 היה קשה במיוחד. מעטה שלג נדיר כיסה את הכרמל ומורדותיו, חוף הכרמל הוצף במי גשמים. רוחות זועפות ייללו בחמת זעם ואיימו להעיף את שורות האוהלים בכלא כרמל השוכן בין מטעי הבננות שליד עתלית. את משטחי האספלט במכלאות כיסה מעטה קרח דקיק.

באחד הבקרים הקפואים האלה פשטו סוהרים במגפיים וכובעי גרב על חדר מספר ארבע בביתן החדש. החיפוש שערכו היה ממוקד, ומתחת למיטה שלי הם מצאו שני מזרקים קטנים. משומשים. ריקים. סמל המשמרת הכניס את המזרקים לשקית ולא עשה מזה עניין, הוא לא יכול היה לשייך אותם אלי, ובכלל, הוא חיפש חומר של ממש. כאשר עזב עם הסוהרים, השותף שלי ואני לא היינו יכולים להישיר מבט אל שאר יושבי החדר. פניהם הביעו כעס מתחסד ותדהמה מזויפת, על צמד מזריקי הסמים שהתגלו בחדרם.

המתח חתך את האוויר, אבל לא היה צורך במלים. קצת אחרי חמש בבוקר יצאנו מהחדר לבד, בדממה. מובסים. עטופים במגבות על הראש והצוואר, חבילה ערבית ביד האחת (שמיכה שנקשרת מארבע פינותיה ובתוכה כל הציוד), מזרן מקופל מתחת לבית השחי ביד האחרת. בקושי רב צעדנו אל חדר האוכל הפתוח לרווחה והתמקמנו על השולחנות להמשך לינת הלילה. החלונות היו פרוצים והרוח הכניסה פנימה אוויר קפוא. את מקומה של השינה תפס גל הרהורים נוגה על החיים, על כך שזה היחס לחסידיו הנאמנים של ההרואין.

כמעט שבוע "התגוררנו" בחדר האוכל, בהמתנה למיטה שתתפנה באחד האוהלים או החדרים. מפנים את מיטותינו הזמניות משולחנות האוכל שלוש פעמים ביום, לפי סדר הארוחות. בבקרים, למשל, היינו מתבשמים ראשונים מהסיר הענק של התה המהביל שהובל בעגלה מקרטעת מהמטבח, רגעים ספורים לפני שנציגי החדרים יכניסו לתוכו ידיים שאוחזות ב"קרדלים" (מיכלי פלסטיק גדולים שבהם ממלאים שתייה חמה) מטונפים. ראשונים גם נברנו בארגז הלחם הפרוס של אתמול, העמסנו על הפרוסות "המובחרות" ריבה, כף קוטג', חצי ביצה, חמישה זיתים, והצטנפנו בפינה. נוגסים, לועסים, לוגמים, סועדים. מעשנים. תוהים במבוכה, היכן נתגורר ב-15 החודשים הבאים.

מיטות היו למכביר, אבל אף אחד מ-250 האסירים באגף לא רצה להכניס לבית שלו בכלא נרקומנים שמזריקים. הערבים מנצרת היו קשוחים וגאוותנים, ורק מכרו חומר משובח. בחדר של האשדודים והאשקלונים לא הכרנו אף אחד. מהחדר של החיפאים נאלצנו לצאת, כאמור. היפואים הערבים, זה חדר קשה במיוחד, מלא נרקומנים שמריצים קוק פרסי, אחד אוכל את השני, אחד מרמה את השני, ושם אפילו אנחנו לא רצינו להיות. בחדר של אנשי המשולש בקושי דיברו עברית, ולעוינות שם היה גוון ביטחוני. בחדר של הלודאים הערבים היה מלא חומר, די חרא בדרך כלל, אבל הם חיו במתכונת של אדונים ומשרתים ולא היה שום סיכוי לחדור להיררכיה שלהם. הלודאים היהודים, המעריצים של איציק אברג'יל ו"המשפחה", היו הכי נחמדים, וחמים, וגם היו להם המון סמים, מעולים, אבל החדר שלהם היה הכי עמוס באנשים.

הניכור כלפי שני המזריקים המתגוררים בחדר האוכל שבר אותנו. אחרי ארבעה ימים דפקנו על המנעול בשער האגף וביקשנו מהסמל להוציא אותנו מהאגף. חלפו כמה שעות של ביורוקרטיה מודיעינית וביטחונית עד שלפנות ערב קיבלנו שתי מריצות, העמסנו אותן בציוד וצעדנו אל הצד השני של בית הסוהר.

שלום אגף ב'

עשרות אסירים נשענו על הגדר בשער הכניסה הענק של אגף ב' ונעצו עיניים סקרניות בשני החדשים שנרשמו במשרד הזקיף. כשנפתח השער ונכנסנו בראש מורכן, זכר לשארית הטראומה מאגף א', תרו עיניי אחר פרצופים מוכרים. אחרי 20 שנה ברחובות ובבתי מעצר, אתה אמור להכיר כמה ידידים מפוקפקים, שיקבלו אותך לחדר שלהם בבית הסוהר.

ברחבת הכניסה נעמדו סביבנו כמה אסירים והתעניינו מדוע עזבנו את האגף. כאשר שמעו מאתנו על "פרשת המזרקים" הגיבו בביטול להתנהגות של "הגנגסטרים" מאגף א'. בשלב מסוים התקרב אלינו צעיר ערבי שהתגורר בשכונת חליסה הסמוכה לביתי, וכולם זזו הצדה ביראת כבוד. בחור נמוך וצנום עם חיוך טבעי בזווית הפה, אבל עם מטעני כריזמה שמקפיאים את הדם. הוא לא שאל הרבה שאלות, רק הורה לאחד הבחורים לשאת את החפצים שלנו לאוהל מספר שלוש. "תמצאו שם איקס פנוי", אמר לי, נתן טפיחה על השכם והמשיך לענייניו.

הדימוי העצמי, שכבר שנים רבות התקבע בתחתית, ובזמן המגורים בחדר האוכל הנמיך לשפל חסר תקדים, בבחינת זנב לאריות ולשועלים, קיבל זריקת עידוד מוחצת. הניכור האימתני התחלף כהרף עין בשייכות חמימה, גם אם לא מוכרת. גם כאן התגודדו סביבי גנבים ונרקומנים עם פרצופים מאיימים ומחוספסים, רק שעכשיו הם חייכו וחשפו שיניים מוכתמות, שחורות ואף חסרות; הבליטו זיפי זקן מתקרזלים; ידיים מלאות בחתכים שהגלידו וחרשו צלקות עבות לאורך ולרוחב הזרועות; קעקועים גסים, שבוצעו אז רק בעבודת יד; חלקם לבשו סחבות ממש, מכנסי טרנינג גדולים שנסחבו על הרצפה, קפוצ'ון קטן מידה שנמתח על הראש בקור העז, דובון ממוחזר ונעלי בית בלויות.

הם היו המראה שלי. פניי המחוספסות והמגרדות לאחר ארבעה ימים ללא גילוח; שיניי, אלה שנותרו, המתנדנדות והמוכתמות, המכאיבות; זרועות ידיי המנוקבות בחורים של מחטים משומשות; ג'ינס שסחבתי לפני המאסר מחנות כלבו מפורסמת וגופיות לבנות מחממות ששלחה לי אמי.

בחוץ כבר איימה להשתלט החשיכה ומבעד ליריעות הכניסה לאוהל הצבאי הגדול ביצבצה מנורה שהפיצה אור חלש וצהבהב. בפנים המתינו לנו שתי מיטות קומותיים מברזל מגולבן, פנויות, מיותמות. הנחנו את המזרנים על המשטח והצענו את המיטות. מעט מהחפצים סידרנו בארון מתכת קטן שהוצב כשידה בין שתי המיטות, כיסינו אותו בציפית אדומה של כרית, הנחנו עליו שתי מאפרות מאולתרות שהביא אחד מדיירי האוהל, ווקמן מפורק שאף סוחר סמים באגף א' לא רצה לקנות תמורת מנה, וספר אחד. את יתרת הציוד תחבנו בתיקים על הרצפה מתחת למיטה. את שתי המיטות הקפנו בסדינים ושמיכות, שהפרידו אותנו מן המרחב ויצרו לנו חדר זוגי קטן. בית.

מיד יצאנו מן הבית, אל הרחוב כמובן, לרחבה ענקית שמוקפת בשבעה אוהלים וביתן מגורים אחד שפתוחים לרווחה כל היום וכל הלילה, למעט בזמני הספירה. זאת הזירה שבה מתנהלים כאן החיים בשגרה אינסופית של שלוש ארוחות ביום, ארבע ספירות ומרדף אחרי מנת ההרואין הבאה. בערך כמו הרחובות מהם הושלכנו הנה. הצטרפנו אל הבחורים שנשענו על החבלים המתוחים שמקיפים את האוהל שלנו, או ישבו על פחי זיתים מרופדים ברחבת הכניסה לאוהל, מתצפתים בחוסר מעש על הנעשה בחצר ובכניסות לאוהלים האחרים, מחפשים את האיש שימכור מנה, בהקפה, או ייתן אחת בהזמנה. מסובבים דסקית על אצבע בעצבנות, מעבירים סיגריה אחת בין ארבעה, מרכלים על עד המדינה מיפו, מסתלבטים על המריבה באוהל הדייגים מעכו, וזוממים "לנחות" על בחור מהקריות שחזר מחופש ומסרב "לשחרר" חומר לאגף.

חידון הצמחים

הימים הבאים החלו לחלוף בנעימים. אפילו השמש בצבצה. האיקס שלנו הפך איכשהו לפינה שאנשים אהבו לבוא לבקר בה. לשותף שלי היו ידי זהב, והוא ידע לתקן ולבנות הכל. טרנזיסטורים, ווקמנים, תאורה פנימית, באנגים מעולים, טחינת תערובת טבק וחשיש לקססה במיומנות של שד. אני אהבתי להתווכח. כשלא היה חומר באגף, ואנשים היו במצב צבירה טבעי, או עישנו רק חשיש, האיקס שלנו נראה עליז כמו חושה בדהב. בלונדיניות חשופות הודבקו עם משחת שיניים על קירות הבד, ורמקולים זעירים ניגנו בצרידות רפרטואר מגוון של תחנות רדיו, מסופשבוע רגוע בגלגל"צ ועד לשעה היומית של אום כולתום בקול ישראל בערבית.

בית סוהר יכול להרגיש מקסים בלי סמים קשים, רגוע כמו שבת אחר הצהריים בבסיס צבאי עורפי בקרבת עיירת פיתוח, עם שיירים של חמין יבש בצלחות פלסטיק כתומות באזור חדר האוכל, צחוקים ואפילו משחקי כדורגל בחצר הגדולה. לרבות אותה הרגשה נוגה שמשתלטת במוצאי שבת.

ארוחות שלמות סעדנו במעגל על הרצפה עם הערבים משכונת חליסה, מנגבים חומוס, שמן זית וזעתר שקונים בקנטינה עם לחם שחור פרוס, זיתים ופלחי בצל יבש מהמטבח. הכלא הוא המקום היחיד שבו אתה חי עם ערבים, אבל על ממש, כל היום וכל הלילה, שומע אותם בשפתם היומיומית, מקרוב, לומד את המלים השכיחות, את הביטויים והמניירות, את שפת הגוף, מה אסור אצלם, מה מותר. שם קראתי את ספרו הבלתי נשכח של צלאח תעמרי, אסיר ביטחוני שהפך לידיד פלסטיני. עם כל הכבוד לארגוני הפשיעה, הערבים שולטים עד היום בכל בתי הסוהר בישראל.

בלי קשר להרואין שהיה אצלנו בראש ובדם רוב הזמן, מאז שעברתי אגף התחלתי לצאת גם ללימודים כל בוקר במרכז החינוך. אי של שפיות עם שלוש כיתות, חמישה ספסלי גינה, צמחיה ורחבת כדורסל. המנהלת היתה רעייתו של שחקן כדורגל מפורסם מהפועל חיפה, המורה לימדה בבית הספר הריאלי העברי לפני שיצאה לפנסיה והתנדבה ללמד בכלא, רכז החינוך היה עובד סוציאלי שבחצי השני של המשרה שלו מטפל עד היום בהומלסים של עיר הנמל. פעם הוא סיפר לנו על אלכוהוליסט מחוסר דיור שסבל מהקור, שבר ויטרינה והזמין משטרה בטלפון ציבורי סמוך רק כדי להיכנס לכלא. הוא נשפט לשנתיים והיה מאושר, עד כדי כך שוויתר על חופשות. את בית הסוהר הוא עזב רק לאחר שהופעל נגדו נוהל מיוחד של שב"ס נגד אסירים שמסרבים להשתחרר. יש כאלה מפעם לפעם. שבוע אחרי ששוחרר הוא שתה וודקה ומת ברחוב בן יהודה בחיפה.

בערב ט"ו בשבט זכיתי בחידון הצמחים של מרכז החינוך, פלאשבק הזוי לימי הילדות עם הקזוארינה והחצב המצוי. בערב ליל הסדר כבר עבדתי על כולם ויצאתי לחופשה מיוחדת של 12 שעות לצורך מבחן פסיכומטרי, שנרשמתי אליו פיקטיווית מהטלפון הציבורי. חזרתי "עמוס" בחמישה גרם הרואין בפי הטבעת, חצי מזה חילקתי לאנשים באגף, כמה מנות זרקתי בתוך גרב עם אבן אל מעבר לגדר, לאנשים מסוימים באגף המנוכר. שיהיה שמח לכולם. אני "צללתי" ונרדמתי על שולחן החג בלי שום קשר לאפיקומן.

שער הברזל

באחת הפעמים בהן השתחררתי מכלא כרמל הקפדתי לפסוע החוצה ברגל ימין, מפזז לעצמי שורות נצחיות על שער ברזל שנסגר מאחוריי, על עולם קר ושחרור על תנאי. איפה, מהר מאוד הפרתי את תנאי השחרור וחזרתי אל הכלא השוכן בין מטעי הבננות, אל המאהל שהיה לי לבית בשנים שבהן הרואין וקוקאין היו לי כל העולם. כי בית של נרקומן אינו סתם בית, הוא כל בית.

סוגרים פינה בישראל קיימים 32 מתקני כליאה בהם מוחזקים כ-25 אלף עצורים, 40% מהם בעקבות עבירות ביטחוניות. 96% מכלל העצורים הם גברים מעל תשעה מיליון אסירים נמצאים בבתי כלא ברחבי העולם, כרבע מהם בארצות הברית לבדה בשנה שעברה מת בכלא הבריטי אדם בן 77, שהיה כלוא 55 שנים ברציפות לאחר שנידון ב-1952 למאסר עולם על רצח ילדה



בית סוהר כרמל. זאת הזירה שבה מתנהלים החיים בשגרה אינסופית של שלוש ארוחות ביום, ארבע ספירות ומרדף אחרי מנת ההרואין הבאה. בערך כמו הרחובות מהם הושלכנו הנה


בית סוהר יכול להרגיש מקסים בלי סמים קשים, רגוע כמו שבת אחה"צ בבסיס צבאי עורפי, עם שיירים של חמין יבש בצלחות פלסטיק כתומות באזור חדר האוכל, צחוקים ואפילו משחקי כדורגל בחצר הגדולה. לרבות אותה הרגשה נוגה שמשתלטת במוצאי שבת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו