בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכתוב כמו גבר

כותבים על כתיבה

תגובות

רק במצבים נדירים הפעולות הנובעות מאתנו הן אחדותיות; לרוב אנחנו מפוצלים, והפעולות שלנו הן קואליציה מוזרה של מניעים שונים. באשר לכתיבתי אני יכול להבחין בשני מקורות אנרגיה שחוברים זה לזה - "אנרגיה פאלית" גברית, ולעומתה "השראה" טהורה, שאני מזהה אותה כקשורה באופן הדוק להוויה הנשית; אף שקשה לדעת מתי ועד כמה גדול משקלו של כל גורם מהגורמים הללו בכל רגע נתון. ועם זאת, הבחנה אחת אכן קיימת בבירור, והיא תלויה בסוג הכתיבה.

בכתיבה האקדמית-המקצועית ובכתיבה הפופולרית שלי הגורמים הפאליים הם אלה שמספקים יותר מכל את הדלק האנרגטי (אף שברור לי שברקע הדברים קיימת גם השראה - ואזי היא דומה למעין "כנפי שכינה" החופות מלמעלה ומעניקות לדברים כיוון). לעומת זאת, שירה מאז ומתמיד פשוט נכתבה. מעולם לא כתבתי בעצמי שירים, ובוודאי לא כשהתעורר בי אותו רצון פראי של "הפיראט הכובש". לכן אני בטוח שאם קיימת בכלל איזו זרימה של האנרגיה הפאלית באירוע השירי הרי היא שולית ביותר. השירה היא תוצר כל כך מעודן, שאם אנרגיות גסות כאלה נוכחות שם - היא פשוט משתתקת ואינה נובעת כלל. היא חייבת לנבוע מתוך חופש מוחלט ומתוך עדינות גבוהה ביותר של הקשבה לאותו "משהו" שאי אפשר להגדירו בעולם השפה הרגיל.

אשר לאנרגיה הפאלית, היא שייכת לתנועה הדמיונית, התנועה קדימה של האגו; דהיינו לצורך המקנן בי מאז ומתמיד לומר לעולם בקול רם: "אני קיים". הצורך לבלוט. אני נזכר מתוך הזדהות גמורה באמירה של אוגוסט רנואר, שהוא צייר את ציוריו באבר המין שלו. רוברט קורטיוס כתב באופן מעניין על התפישה שרווחה בימי הביניים, שקשרה בין הכושר המיני, כתיבת ספרות ודימויי האלוהות. ה"אבא" האלוהי הוא שהוליד את הקוסמוס בכך שכתב את "ספר הטבע", כפי שגברים יוצרים עתה "עולמות חדשים" בכתיבת ספריהם (באותם ימים הניחו שרק גברים ניחנו בכושר יצירה).

התנועה הפאלית הזאת חוזרת שוב ושוב על חטא ההיבריס הקדום, השאיפה המיתית המוטרפת-לגמרי של ה"גבריות" להיות לאלוהים. אנאיס נין, מי שהיתה אהובתו של הנרי מילר, מצטטת ביומנה את מילר, המדבר על "הצורך ב(תחושה) 'אני אלוהים' כדי ליצור", והיא מעירה על כך: "אני משערת שהוא התכוון לומר: 'אני אלוהים - אני לא אשה'... זה האני אלוהים' - זה מה שמאפשר בריאה כמעשה של מבצע יחידי, גאה, הדימוי הזה של אלוהים לבדו כעושה השמים, הארץ, הים - זה הדימוי שבילבל את הנשים".

זהו אם כן מקור האנרגיה הפאלי שעליו אני מדבר. אני כבר מכיר היטב את גלי האנרגיה הבאים ממנו. אני מזהה עתה ממש את ה"צבע" של גליו כשהם גואים בעולמי הפנימי.

ברבות השנים גם למדתי לקבל את הגלים הללו בברכה. לא לסלקם בבהלה של הצטדקות. אני רק משתדל עתה שלא להתבלבל בין מקורות האנרגיה השונים; לדעת בצלילות בתוכי פנימה שאם אני מונע באותו זמן באנרגיה חומרית "גסה", הרי שאין ספק - כפי שקורה תמיד - שהיא תביא עמה ברצף מסוים גם את ה"סמסרה" - הזרימה המתמשכת - הרגילה של העולם הזה: קנאה לדוגמה, שהיא תמיד ה"חרצף" המכה בפנים בבוא הגלים הללו: דאגה, חרדה, שנאה, וכיוצא בזה.

ההכנה הנפשית הזאת מקלה מאוד על המפגש עם ה"מכות" הקטנות של העולם בתוך המערבולת שאליה (תמיד!) האנרגיה הזאת שואבת את הנפש. למדתי, עד כמה שניתן, לנהוג כפי שנוהגים כשנתפסים במערבולת: לשתוק. לא להגיב. לא לעשות שום תנועה מיותרת. לפי ניסיוני, השתיקה היא המוצא היחיד מהמערבולת הפנימית האוחזת אותך במצבים הללו.

אשר להשראה - הרי שבאמת אי אפשר לומר עליה כלום. היא בכלל לא אוהבת "מלים יפות", והיא מתכנסת בביישנות בתוך עצמה כשמנסים לכתוב עליה.

על כך אומר מרטין בובר כה יפה את הדברים הללו בספרו "אני ואתה", בפרק השני: "רק השתיקה נוכח ה'אתה', השתיקה של כל הלשונות, ההמתנה השתוקה, שדברה ללא-אומר, ללא חיתוך דיבור... רק היא מניחה את ה'אתה' בחירותו... מוצא-שפתיים אין לה - אבל קיום (ממשי, בניגוד לקיום הדמיוני של הפאלוס) יש לה".

אדמיאל קוסמן הוא משורר ופרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדאם, והמנהל האקדמי של המכון להכשרת רבנים רפורמיים ע"ש גייגר בברלין



תצלום ארכיון: אלכס ליבק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו