בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשיא תימני משלנו

הילד היהודי זכריה חדד התייתם מהוריו, נחטף מביתו, אולץ להתאסלם, גדל בביתה של משפחה ערבית מיוחסת, וב-1967 מונה לנשיא תימן. בני משפחתו שעלו לישראל עקבו בדממה אחרי חייו של קרובם המפורסם, אבל האם ניצל המוסד את סודו הגדול של הנשיא כדי לפעול בארצו?

תגובות

לקראת תקופת החגים ביקשו מדורית מזרחי, עיתונאית בשבועון החרדי "משפחה", לגלות יצירתיות ולחשוב על רעיון מקורי לכתבה. היא החליטה כי הגיע הזמן לכתוב על קרוב משפחתה, זכריה חדד, אחיה של סבתא לבנה (קאמר בתימנית), שנחטף בצעירותו, אולץ להתאסלם, קיבל את השם עבדול רחמן יחיא אל-איריאני, והתמנה ב-1967 לנשיא תימן. בסופו של דבר, המטלה המקצועית נהפכה למסע אישי ומשפחתי של חיפוש שורשים.

"כילדה אני זוכרת את הרגע שבו נודע לי שאח סבתי, נהפך לנשיא תימן", סיפרה מזרחי, תושבת ירושלים, "זרזיף ראשון של מידע הגיע דווקא מארה"ב כאשר מכתב, בצירוף תמונות, ששיגר אלינו קרוב משפחה, הציג שאלה אחת: האם הוא לא דומה לסבתא לבנה? כשדודי הביא את התמונות לאמו, סבתי, היא הביטה בתמונות ופסקה 'זה הוא'. יותר מזה לא אמרה".

לדברי מזרחי, כל מי שראה את התמונות של הסבתא ואחיה והשווה ביניהם לא יכול היה לטעות. "אותן עיניים, אותם תווי פנים צרים, אותו מבנה אף, שלא הותיר שום מקום לספק. המבוגרים ישבו אז מסביב והביטו בתמונתו, דנו יחד בפרטים: השם, הגיל המשוער, כדי לאמת את מה שהלב חש וידע. לכולם היה ברור כי בן המשפחה שנותר מאחור ונשיא תימן, הם איש אחד".

זכריה חדד נולד באיב, עיר מחוז בצפון תימן, כנראה ב-1910. הוריו הועידו אותו להיות שוחט או רב, והוא החל ללמוד הלכות שחיטה בגיל צעיר. כשהיה בן שמונה או תשע פקד את המשפחה אסון. השנים היו שנות בצורת, המים שחולקו במשורה גרמו להתפרצות מחלות ומצב היהודים היה קשה אף יותר משל שכניהם הערבים. המחסור, המחלות ותנאי החיים הקשים הכריעו את שני ההורים, שמתו בהפרש זמן קצר זה מזה והותירו שלושה יתומים: לבנה שכבר היתה נשואה (לבית גמליאל), את זכריה ואת אחותם הקטנה בת החמש.

האבל הכבד התחלף במהרה בדאגה לגורל שני היתומים הקטנים. היה ברור כי השמועה בדבר מות ההורים תגיע במהרה לרשויות המחוז והם יזדרזו לקיים את "גזירת היתומים", שאותה חידש שליט המדינה, האימאם יחיא. התקנה קבעה כי ילד או ילדה יהודים שהתייתמו מהוריהם, מופקעת זיקתם לדתם ולמשפחתם ועליהם להימסר למשפחה אומנת מוסלמית. התקנה התבססה על ההלכה כי הנביא מוחמד הוא "אבי היתומים" ועל כך שהיהודים בתימן נחשבו ל"בני חסות", להם מחויב השליט לדאוג.

במהלך תחקירה דובבה מזרחי כמה מבני משפחתה, ובהסתמך על מה שסיפרו לה, לפי מה ששמעו מהוריהם ומסבים וסבתות, היא סבורה כי הצליחה לשחזר את קורותיה של משפחת חדד. משום שהיתה אשה נשואה, לא נגעו הרשויות בסבתא לבנה ובמשפחתה, שהמשיכו לחיות עוד כעשור וחצי בתימן. במרוצת השנים התאלמנה לבנה, נישאה בשנית למנחם תעסה ועלתה עמו לארץ ישראל. זה היה ב-1934. במסע מפרך ברגל ועל גב חמורים הם חצו את המדבר, הגיעו לעיר הנמל עדן, שהיתה בשליטה בריטית, הפליגו בספינה לאלכסנדריה שבמצרים ומשם לארץ ישראל. הם התיישבו בתחילה בעיר העתיקה בירושלים ואחר כך התגוררו עד מותם בשכונת נחלאות.

ההתחקות אחר גורלו של זכריה חדד התגלתה כמשימה קשה יותר. אחד מבני המשפחה, עובד תעסה, סיפר לה, כי "מיד עם היוודע על פטירת ההורים, לפני שהקהילה הספיקה להסתיר או להשיא אותם, נלקחו זכריה ואחותו על ידי פקידי הרשויות שהגיעו רכובים על סוסים. בני המשפחה ניסו להתנגד, הציעו להם תכשיטים וכסף, התחננו ובכו אך שום דבר לא עזר. הזקנים היו מספרים שבכל פעם שהיו נלקחים יתומים יהודים, המוסלמים היו עושים תהלוכות בעיר עם תופים ושירים. הם היו שמחים והיהודים בוכים. האחות קאמר, שנשארה לבדה, חלתה מצער. מאז היה נדיר לראותה צוחקת".

זכריה הצעיר הועבר לבית משפחת אל איריאני - משפחה מיוחסת שבניה נשאו במשרות ציבוריות ומוצאה היה מהעיר איריאן, מרחק שני ימי רכיבה מאיב. אביו המאמץ של זכריה היה שופט, שסמכויותיו בחברה השבטית של תימן של אותם ימים, היו רבות ולמרותו סרו חיילים חמושים. השופט העניק לבנו המאומץ את שמו וגידל אותו יחד עם ילדיו הביולוגיים. בשנים הראשונות, מספרת מזרחי על סמך עדויות בני המשפחה, עוד ניסה זכריה-יחיא ליצור קשר עם משפחתו, אף על פי שאיימו עליו כי אם יברח, ירצחו את אחותו ואת ילדיה. "סיפרו שהוא הגיע כמה פעמים תוך שסיכן את נפשו בלבוש ערבי לביקורים באיב", היא אומרת.

המגע האחרון עמו, שאודותיו אף היה תיעוד בכתב, היה במלחמת העולם השנייה. ניסים גמליאל (בנה של לבנה) התגייס בארץ ישראל ב-1942 לצבא הבריטי, ונפל בשבי הגרמנים. משביו ובייאושו הרב כתב כמה מכתבים לדודו זכריה יחיא בתימן, שאת כתובתו זכר. הדוד, אז כבר מוסלמי שהיה לדמות ציבורית חשובה, ענה בשני מכתבים ואף שלח חבילות עם מזון לאחיינו השבוי. את המכתבים שמר גמליאל ביומן אישי, שכתב בסתר, בכתב רש"י, במחנה השבויים. ב-1945, עם סיום המלחמה, הוא השתחרר משביו, חזר לארץ, אך בחלוף השנים נפגעו חלק מדפי היומן המצהיב ויחד עמו נעלמו גם המכתבים.

מחסה בשכונת היהודים

ב-1948 השתתף השופט אל איריאני בניסיון הפיכה כושל נגד האימאם. בעקבותיו הוצאו להורג מנהיגי המורדים ובהם השופט ובניו. אף שלא נמנה עם הקושרים, החליט זכריה-עבדול רחמן יחיא להימלט מחשש שגורלו יהיה כשאר בני משפחת אל איריאני. הוא מצא מחסה בשכונת היהודים בעיר הולדתו איב, אך כעבור זמן מה נתפס ונכלא לשבע שנים. בכלא הג'ה התחדדה תודעתו הפוליטית והוא הפך למתנגד מושבע של האימאם ושל בית המלוכה.

בספטמבר 1962 מת האימאם אחמד ובנו מוחמד אל באדר החליפו. את המצב ניצל מפקד צבא תימן עבדאללה סלאל וקצינים בצבאו, ששאבו השראה מרעיונותיהם של הקצינים החופשיים המצרים. הם הדיחו את האימאם החדש והכריזו על הקמת הרפובליקה של צפון תימן. במדינה התחוללה מלחמת אזרחים בין המלוכנים תומכי האימאם לשלטון החדש - מלחמה ששורשיה היו נטועים גם בהיסטוריה וביריבויות השבטיות של המדינה.

למערבולת המלחמה נסחפו מדינות נוספות: מצרים בהנהגת הנשיא עבדול גמאל נאצר תמכה ברפובליקנים ושלחה חיל משלוח שבשלב מסוים מנה כ-30 אלף חיילים. השכנה סעודיה, בגיבויה של בריטניה, תמכה במלוכנים. הקרבות, שבמהלכן השתמשו המצרים בנשק כימי (גז חרדל) נמשכו עד 1967.

באותה שנה התחוללה במדינה הפיכה נוספת. המחנה הרפובליקאי היה מפולג בין סיעתו של הנשיא סלאל, שאימץ השקפות ליברליות, למחנהו של עבדול רחמן יחיא אל איריאני, שהתנגד לקשר עם מצרים ולנוכחות הצבא המצרי וסבר כי יש להגיע להידברות עם המלוכנים. המורדים החדשים הדיחו את סלאל מהשלטון ובנובמבר 1967 אל איריאני נבחר לנשיאה השני של הרפובליקה של צפון תימן.

בתקופת כהונתו הסתיימה מלחמת האזרחים. הצבא המצרי עזב את תימן והנשיא החדש ניסה לאחות את הקרעים ולרפא את צלקות המלחמה. כהונתו נמשכה כשבע שנים. במהלכה הוא השתתף וצולם בוועידות פסגה ערביות, ונראה לצדם של עמיתיו המנהיגים הערבים. ביוני 1974 התחוללה עוד הפיכה צבאית בתימן. אל איריאני הודח מתפקידו ומצא מקלט בסוריה שבה הלך לעולמו ב-1998 והוא בן 88. גופתו הוטסה לתימן, שבה נקבר.

דורית מזרחי שהעלתה את רשמיה בכתבה שהתפרסמה לפני כשבוע ב"משפחה", זוכרת את הרגע שאחד מבני המשפחה הביא הביתה גיליון של "העולם הזה" ב-1967. בכתבה מאת נוריץ גרץ שכותרתה "זכריה היהודי - נשיא תימן" רואיינו כמה מבני המשפחה. "הפרסום עורר מטבע הדברים התרגשות, אך בני המשפחה ביקשו לשמור על פרופיל נמוך. החשש היה כי הגילוי בדבר מוצאו היהודי, עלול לסכן את חייו".

הברית הפריפריאלית

מזרחי ביקשה לא רק להתחקות על הקשר המשפחתי אלא גם להשלים עוד פער מידע אחד: האם נוצר במרוצת 12 השנים שבהם היה מראשי המחנה הרפובליקאי, קשר מדיני בין אל איריאני לישראל, בין אם בשל מוצאו היהודי ובין מסיבות אחרות. זו לא תיאוריה מופרכת, שכן ישראל היתה מעורבת במלחמת האזרחים בתימן. השיקול הישראלי למעורבות במדינת האויב נבע מהציווי עתיק היומין: האויב של אויבי הוא ידידי. האינטרס הישראלי היה לרתק חלק ניכר מהצבא המצרי, האויב הגדול של ישראל, בתימן, ולהסיט אותו מהעימות עם ישראל. לשם כך הסכימה ישראל להיענות לבקשת בריטניה לספק נשק למלוכנים.

את הבקשה העביר ב-1964 נציג ה-MI6, הביון הבריטי, למטה המוסד בבית הדר דפנה. מאיר עמית, אז ראש המוסד, מספר כי החליט כמעט ללא היסוס להיענות לבקשה. "זה היה אינטרס ישראלי מובהק" וחלק מתפישה שזכתה להגדרה "הברית הפריפריאלית". המוסד טיפח החל משנות ה-50 בריתות עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון (איראן, טורקיה), עם ארצות שגבלו במדינות ערביות ושכנו באזורים אסטרטגיים וחיוניים לישראל (אתיופיה), ועם מיעוטים אתניים במדינות הערביות (נוצרים בלבנון, כורדים בעיראק, נוצרים בדרום סודאן).

ראש הממשלה לוי אשכול אישר את מבצע הסיוע למלוכנים בתימן. המשימה לתאם את הקשר עמם הוטלה על דוד קרון, ראש מחלקת המזרח התיכון באגף "תבל" במוסד. עמית מספר כי למוסד היו כמה סוכנים בתימן, שמטרתם היתה לאסוף מידע על הצבא המצרי שם, אף שלמיטב זכרונו לא היתה למוסד נציגות קבועה ליד מטה המלוכנים בתימן. לעומתו, איש מוסד אחר, שביקש ששמו לא יוזכר בכתבה, טען כי אנשי קישור של המוסד "קפצו" למשימה זו לתימן ושהו בה לפרקי זמן קצרים.

האמת, אף שחלפו כבר מאז יותר מ-40 שנים, לא תיוודע כנראה עד שלא יפתח המוסד את ארכיונו ויחשוף את המסכים, אך ספק אם זה יקרה אי פעם.

בכל מקרה, האחריות העיקרית לקשר עם המלוכנים היתה של ה-MI6. זה החליט להשתמש בשירותיה של חברה פרטית של קולונל דויד סטרלינג, המייסד האגדי של האס-אי-אס, יחידת העלית של הצבא הבריטי שהוקמה עוד במלחמת העולם השנייה ושהיוותה דגם לחיקוי ליחידות קומנדו רבות בעולם, כולל סיירת מטכ"ל.

סטרלינג גייס למבצע כמה עשרות מיוצאי האס-אי-אס, שנשלחו לתימן על תקן של יועצים לאימאם אל באדר ולכוחותיו. אחד מהם היה טייס בריטי בשם טוני בויל, שהגיע לישראל, קיים שיחות עם נציג המוסד קרון ואנשיו ואחר כך נפגש עם מפקד חיל האוויר עזר ויצמן וקציניו. אחד מהם היה אריה עוז. בפגישות אלה הוחלט כי חיל האוויר יטיס ויצניח למלוכנים נשק, תחמושת וציוד רפואי.

לצורך המבצע, שזכה לשמות הצופן "רוטב" ו"דורבן", גויס מטוס התובלה הגדול ביותר שהיה לחייל: ה"סטרטקרוזר". אחד מטייסיו היה אריה עוז, שסיפר בראיון שפורסם לפני כמה חודשים בביטאון חיל האוויר, ש"עזר אמר לי לבוא אליו הביתה וכשהגעתי ניגש ישר לעניין: 'אני רוצה שתצניח בתימן'". קומץ שותפי סוד בחיל האוויר הכינו את התוכנית, שכללה נתונים על מזג אוויר, על נתיבי טיסה ועל הטופוגרפיה של תימן.

הטיסה הראשונה המריאה במארס 1964, מתל נוף, כשבבטן המטוס נשק מיושן ממלחמת העולם השנייה. אחרי טיסה של כשבע שעות, כשהגיעו מעל לאזור המוסכם, שהיה הררי ומסוכן למטוס הכבד, הדליקו היועצים הבריטים וחיילים מלוכנים משואות שסימנו את אזור ההצנחה. בטיסה השישית הגה טוני בויל רעיון חדש. "הוא הציע", סיפר עוז, "שמכיוון שאנחנו כבר שם, אולי נפציץ גם את שדה התעופה בצנעא". עזר ויצמן התלהב. בחיל האוויר הכינו תוכניות, אך הרמטכ"ל יצחק רבין וראש הממשלה אשכול לא אישרו את הבקשה. המבצע נמשך קצת יותר משנתיים שבמהלכן טס מטוס התובלה 14 פעמים בטיסות לילה מתל נוף לתימן.

חותם של שתיקה

לפי הידוע, אנשי המוסד הסתפקו בסיוע למלוכנים ולא ניסו ליצור מגע עם הנשיא היהודי. מזרחי מספרת כי במרוצת השנים המשיכו בני המשפחה מעת לעת לדבר על הנשיא, אחיה של סבתא, ולהתעניין בו, אך גם הם לא ניסו ליצור עמו קשר. "משום שזה היה כמעט בלתי אפשרי, ואולי במיוחד משום שכל הסיפור הזה היה קשה לסבתא. היא היתה אשה מדהימה. אדוקה ומסורתית, אך סגורה, עצורה ועצובה. רגשות היו עניין פרטי שלא חולקים אותו בצוותא. גם אם עמוק פנימה הוקל לה לדעת שאחיה חי, היה לה קשה עם מה שעבר עליו. היא גם מיעטה לדבר על כך ובמשפחה לא רצו להכביד עליה. הפצע הפעור הזה נחתם בחותם של שתיקה כבדה".

"גם לי לא קל להתמודד עם המצב", מסכמת מזרחי. "מסקרן אותי לדעת מה עבר בראשו. כאדם חרדי אתה מתחנך על קידוש השם, אך אני בטוחה שהחוויה היהודית לא אבדה לו למרות מה שעבר עליו. שאלתי פעם את דודי זכריה, שהוא כיום בן 82 וכותב את ספר זיכרונותיו, מדוע אל איריאני לא ניסה כשהיה בן 16, נניח, לברוח וליצור קשר עם המשפחה. דודי זכריה הסביר לי כי היה פיקוח הדוק במיוחד על היתומים היהודים. אני רואה בעיני רוחי ילד עם פאות מסולסלות עטוף בטלית כמנהג התימנים, כבר כמעט גבר קטן, יושב ולומד הלכות שחיטה ומתקשה שלא לתהות מי הוא היה באמת. זכריה חדד או אל איריאני".



למעלה: חיילים בריטים בתימן, 1967.


הנשיא אל-איריאני. למטה: מזרחי. "סבתי הביטה בתמונות ופסקה: 'זה הוא'"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו