בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני הכי נגדי

בלי שהתכוונה לכך הצליחה דניאלה קרטס להפוך לכוכבת טלוויזיה עוד לפני שמלאו לה 20. בלי קדנציה בערוץ הילדים ותפקיד בטלנובלה היא הפכה לבת בית בשלל דרמות איכותיות, כולל בסדרה החדשה של האחים ברבש. מה זה עושה לה? בעיקר רצון לעבור לתיאטרון

תגובות

בשעה חמש אחר הצהריים היא יורדת לשדרה בחצאית לבנה וחולצת תחרה. "אני יותר רואה את עצמי כילדה אבודה", היא חורצת אחרי שהיא מתיישבת על ספסל עץ ארוך. חשוב לה להגיד את זה כבר בהתחלה. אחר כך היא מציתה סיגריה ומעשנת לאט. "אני מרגישה מאוד בת מזל על כל מה שקורה לי", היא מוסיפה בנימה מתנצלת, "אבל אני לא מרגישה שאני שחקנית. אני יותר מרגישה ילדה אבודה בת 19 שנקלעה לכל זה. אני בכלל לא יודעת מה גורם לי ללכת שוב ושוב לאודישנים".

בצל הבניינים שמקיפים אותה, בין רעש קטנועים חולפים בדהרה, אחרי ארבע שנים אינטנסיוויות ומוצלחות שבהן שיחקה בסדרות הדרמה "אדומות", "משמרות", "מסכים" ו"לאהוב את אנה", מחפשת דניאלה קרטס סדר בחיים המהירים שלה. היא מתבוננת בעצמה ולא ברור לה לאן היא ממהרת כשעוד לא מצאה את הכיוון הנכון. למרות הנסיקה המטאורית היא מלאה ספקות ופליאה. בגיל 19 הכל אותנטי מדי, גם התהיות.

בשבוע הבא תעלה בערוץ 10 הסדרה "האמת העירומה" של האחים אורי ובני ברבש. קרטס, המככבת בה לצד ליאור אשכנזי, יורם חטב ויבגניה דודינה, תשחק נערה יפהפייה בת 17 שנעלמה באופן פתאומי מביתה. התפקיד דיבר אליה, כמובן. גם היא רוצה לפעמים להיעלם. "אחרי 'לאהוב את אנה', שצולמה לפני שנה, החלטתי לעצור, לא רציתי להמשיך לעבוד בטלוויזיה. זה לא כיף לי לשחק בטלוויזיה. אני פשוט לא יכולה לראות את עצמי. אני יודעת שכל דבר הייתי יכולה לעשות אחרת, יותר טוב. כל התבוננות שלי בסדרות ששיחקתי בהן מועדת להכפשה עצמית. הביטחון העצמי שלי מאוד נמוך. אני הכי נגדי. לא מפרגנת. כל פעם כשאני מסתכלת על עצמי שם, אני שואלת: 'מה עשית בדיוק בסדרה הזאת?'"

מלאך שטן

לא שיש להקל ראש בחיבוטיה, אבל בגילה היא לא באמת יכולה לעצור. אין הרבה בוגרי תיכון טריים שמקבלים טלפון מהאחים ברבש. "רציתי נורא לעבוד עם האחים ברבש", היא אומרת ולוגמת מקפה קר שהביאה איתה. "זה חשוב לדעתי לעבוד עם אנשים שאתה מעריך, והיום, אחרי הצילומים אני יודעת שזה היה נכון לעשות את זה, לא לוותר. העבודה איתם היתה שונה".

במה?

"לא קיבלתי למשל מונולוג להתאמן עליו לקראת האודישן. הם ביקשו ממני להכין מונולוג שהוא בלוג של נערה נעדרת. חשבתי המון מה לעשות כדי שלא תצא לי תוצאה מחפירה. התחלתי לעבור על בלוגים באינטרנט. באחד השיטוטים הגעתי לבלוג של מישהי שכינתה את עצמה חייזרית. קראתי כל מה שהיא סיפרה. זה היה קרוב אלי, האנונימיות שלה דיברה אלי, חוסר הרצון שלה בחשיפה, שידברו עליה, שיגיבו אליה. לאט לאט יצרתי בעזרתה את הדמות שלי, חלק ממני וחלק ממנה. כשהגעתי לאודישן התיישבתי מול מצלמה ואמרתי: 'אני חייזרית, אם תיכנסו לבלוג שלי תוכלו לשמוע על ההורים שלי, על סקס והעולם הכפול'. בני ואורי קיבלו את הקטע והוא כנראה תפס אותם".

שחקנית תמיד רצתה להיות, זה כן. כבר בגיל עשר הרגישה שמשהו מתעורר בה. "יצאתי אז לטיול עם אמא שלי לפאריס", היא מספרת וחיוך מתפשט על פניה. "הלכנו לראות את ההצגה 'מריה קאלאס', על זמרת האופרה המיתולוגית, והנוכחות והכריזמה של השחקנית ריתקו אותי. זה היה מיצג אמנותי מרהיב: שחקנית אחת על הבמה ברקע של תפאורה דלה. אני זוכרת את התחושה שהיתה לי באולם הגדול והמפואר. פשוט לא אהבתי לשבת בקהל, בין השורות, רציתי להיות זו שמסתכלים עליה. על הבמה".

דרך שורה של תפקידי משנה היא הצליחה לבסס לעצמה מעמד בסוגת דרמות האיכות. למרות הביקורת העצמית הקשוחה, היא היטיבה להציג דיוקנאות אינטליגנטיים, רגשיים וסוערים של צעירות מתבגרות. אורי ברבש אומר שנשבה בקסמה מיד, שלא היה יכול אחרת. "הליהוק הוא תמיד עניין של אלכימיה", הוא אומר. "ראיתי הרבה מאוד מועמדות, עשרות, לתפקיד של דניאלה בסדרה, אבל הבחירה אצלי היא כמעט עניין של התאהבות".

מה בדיוק משך אותך אצלה?

"דניאלה נגעה ללבי. היא שייכת לדור שיש בו קבוצה של אנשים מאוד מוכשרים. כשחיפשתי את השחקנית לדמות שלה, חיפשתי מישהי שאוכל לזהות בה חומרים שהרכיבו את דמותה של יונה וולך בצעירותה. היה בוולך משהו עשיר מאוד, בלתי צפוי, סוג של דמות שהיא מלאך ושטן. היא היתה מפעימה, מאותן נשים צעירות שמשנות לך את הדופק. הרגשתי שאני מוצא את התכונות האלו בדניאלה. היא ממגנטת, מרתקת אותך. במצב רגשי מסוים שבו היא נמצאת, באור הנכון בצילומים, היא פשוט קורעת את המסך".

על הבמה

ילדותה עברה בירושלים, כבת זקונים להורים אמידים שלא חסכו ממנה דבר. "גדלתי בשכונת ימין משה, שכונה סגורה, בלי כבישים", היא מתארת. "היה בה המון ירק ומדרגות אבן. אני בעיקר זוכרת את עצמי יחפה, קוטפת אצטרובלים, משוטטת עם עצמי, מחפשת פינות מסתור. אני זוכרת למשל שלא רציתי ללכת לחוגי דרמה ותיאטרון בצהריים. לא הייתי מהילדות האלו. נורא אהבתי לרקוד, מגיל שלוש כבר השתתפתי בחוגי ריקוד ובגיל יותר מאוחר למדתי באקדמיה למחול במרכז העיר. אבל חששתי מהמשחק. הייתי ילדה ביישנית שמשחק היה חלום מאוד מאוד מודחק שלה".

בקיץ, לקראת המעבר לכיתה ט', עזבה יחד עם הוריה לתל אביב. אביה הוא האדריכל גבריאל קרטס, שבין עבודותיו המוכרות פיתוח ושימור השכונות ימין משה ומשכנות שאננים בירושלים, רחוב המייסדים בזכרון יעקב והאקוודוקט בקיסריה. אמה, דורותי, היתה בעלת הגלריה הירושלמית "אריאל" שפעלה בשנות ה-80, נצר למשפחת יהלומנים ניצולי שואה.

"שני ההורים שלי אמנים", היא מדגישה. "אבא עלה לארץ בגיל תשע מטרנסילווניה, אמא נולדה בבלגיה ועלתה לישראל בגיל 20. אני חושבת שלאמא שלי יש השפעה גדולה על הכיוון האמנותי שאני הולכת בו, על האהבות האמנותיות שלי. שפת האם שלי צרפתית כי אמא דיברה איתי צרפתית עד גיל מאוחר. הבית היה מלא בתמונות וציורים מהגלריה שלה, עד היום הוא נראה יותר כמו מוזיאון, גדוש בספרי אמנות ומחזות של שייקספיר וז'אן פול סארטר שהודפסו לפני המון שנים".

זו אולי הסיבה לקו הזר שמשוך עליה. "האמת שאני לא כל כך רואה סרטים ישראליים", היא מודה בחשש ופוקחת עיניים ירוקות. "אני לא מתחברת לתרבות הישראלית. גם לא למוסיקה. שירים בעברית מוזרים לי. התרבות האירופית יותר מדברת אלי. אני אוהבת סרטים כמו 'ז'יל וז'ים' - ראיתי את הסרט של טריפו מאות פעמים. ז'אן מורו היא שחקנית פנומנלית בעיני, יש בה הקסם שצריך להיות בשחקנית. גם אודרי הפבורן, במיוחד ב'נוצצים בפאריס', היא שחקנית נהדרת שאני מאוד אוהבת לראות על המסך".

כניסתה למסכים שלנו התרחשה כמעט במקרה. "היה לי מזל", היא פוסקת, "הכניסה הפתאומית לעולם המשחק התחילה ביום אחד, בזמן ביקור אצל אח שלי בתל אביב. אז פגשה אותי בחדר המדרגות אסתר קלינג, המלהקת של הסדרה 'אדומות' שעתידה היתה לעלות בערוץ הילדים. אסתר בדיוק ירדה מביקור אצל ההורים שלה. נוצר בינינו מפגש קצר והיא הציעה לי לבוא לאודישנים. הסכמתי. לא חשבתי שיש לי מה להפסיד".

היא היתה רק בת 14. "רצו לבחון אותי לתפקיד משנה, אבל הוא היה רחוק ממני", היא מספרת ומגרדת במצחה. "באודישנים לא ממש ידעתי מה לעשות, אפילו שהגעתי מוכנה ולמדתי את הטקסט שביקשו ממני. שבוע אחרי התקשרו אלי ואמרו לי שלא התקבלתי לתפקיד שנבחנתי עליו, אבל הם רוצים אותי לתפקיד הראשי של הסדרה: שחקנית כדורגל בת 15 שמגורשת מקבוצת הבנים ומחליטה להקים קבוצת כדורגל של בנות. זו היתה נקודת המפנה הראשונה שלי".

"אדומות", ששודרה בערוץ הילדים במשך שתי עונות וזכתה ב-2005 בפרס האקדמיה לתוכנית הילדים ונוער הטובה ביותר, חשפה את הילדה הירושלמית הביישנית לתעשייה התל-אביבית. "חוויית המשחק הראשונה, ב'אדומות', הוציאה אותי בחום של יולי-אוגוסט אל ימי צילומים מתישים במגרשי כדורגל באזור המרכז. רוב השחקנים היו ילדים, הרגשתי כאילו אני בקייטנה. נהניתי מאוד. לא היתה לי אז מודעות למה שקורה סביבי, לא חשבתי על מה שאני עושה בתור עבודת משחק. הייתי ילדה שבאה ואומרת רפליקות. אפילו לא הרגשתי שאני מגשימה חלום".

עם המעבר לתל אביב, ביקשו הוריה לרשום אותה לבית ספר אליאנס ברמת אביב. קרטס הטילה וטו. "הם רצו שאלמד בבית ספר לשפות, זה היה דבר נורא חשוב בבית. אני הבאתי את הרעיון ללמוד דווקא בבית הספר לאמנויות עירוני א'. הסיבה היתה די דבילית. באותה תקופה צפיתי המון בסדרה 'שבתות וחגים', שבה שיחקה רומי אבולעפיה. האימג' שלה שבה אותי. ישבתי לעצמי, ילדה ירושלמית כל כך, וכל מה שרציתי זה ג'ינס קצר, כפכפים, חולצת סבא וים. אחר כך גם תהיתי איפה רומי למדה. אחרי שגיליתי שבמגמת התיאטרון בעירוני א', החלטתי שגם אני רוצה".

לא היה לה קל שם כמו שציפתה. "לא מצאתי את עצמי בלהקה", היא מודה. "בשנה הראשונה של המגמה, בכיתה ט', היתה לי בעיית חיסורים קשה. כיתת תיאטרון היא כמו קרקס, כל ילד חולם שם להיות שחקן, ואני הייתי אאוט בכל זה. אין לי אישיות תיאטרלית ולא אהבתי להיות שם. תמיד ישבתי מאחור וחשבתי לעצמי מחשבות. במהלך אותה שנה גם יצאה 'אדומות' וזה יצר תחושה לא נעימה. לא רציתי שיקנאו בי אבל זה מה שקרה. זה היה מלחיץ. אפילו המורה שלי אמרה שאני מתנשאת, היא לא הבינה שבתוך הקבוצה המאוד מגובשת לא הצלחתי למצוא מקום. שנה אחרי כבר יצאתי מהמגמה".

את שיעורי התיאטרון בבית הספר החליפה בסדנת המשחק של השחקנית הוותיקה דינה דורון. שם החלה לפרוח. "היא הגיעה אלי ילדונת, מאוד ביישנית", נזכרת דורון בשיחה מבודפשט. "מהרגע הראשון שראיתי אותה זיהיתי את הכישרון העצום שלה. הוא התפרץ. היא נכנסה לקבוצה של תלמידים יותר בוגרים ממנה והשתלבה יפה מאוד, לא נבהלה. יש בה משהו מאוד בוגר שכנראה משפיע על הדרך שבה היא משחקת. דניאלה תמיד הבינה מה אני רוצה ממנה והתקדמה עם זה. היא חיפשה בעבודה את האמינות, היא היתה רגישה, לא לתת יותר מדי במשחק ולא פחות מדי. בתור שחקנית צעירה בסדנה גיליתי בה המון רגישות, אינטליגנציה ואמביציה לעבוד קשה. זה לא דבר שכיח בגיל שלה".

קרטס שומרת לדורון פינה חמה. "היא לימדה אותי את הבסיס, מתודות משחק של סטניסלבסקי, היא הביאה אותי לשאול שאלות, לקרוא מחזה כמו שצריך, להבין את התפקיד של הדמות שאני משחקת. אהבתי ללכת לשיעורים של דינה, אפילו שתמיד הלכתי בחשש, עם פרפרי התרגשות בבטן. שם הרגשתי בפעם הראשונה את התחושה של משחק. אני זוכרת שאחרי דיאלוג מהמחזה 'חשמלית ושמה תשוקה' נכנסתי בסוף הקטע לטשטוש. אחרי שהתיישבתי לא זכרתי בדיוק מה עשיתי, כאילו משהו נמחק. אבל אז ידעתי שככה זה מרגיש כשאני נותנת עבודה - אני לא זוכרת בדיוק מה קרה לי. זאת תחושה שמאז אני מכוונת אליה. אם הכל בשליטה כשאני משחקת אז כנראה שלא עשיתי משהו נכון".

החלטה דרמטית

אחרי "אדומות" החלו להגיע הצעות עבודה חדשות ומפתות, אבל קרטס לא מיהרה להיסחף בזרם ובררה בקפידה את התפקידים שהוצעו לה. "את ההחלטות המקצועיות תמיד לקחתי לבד", היא אומרת כשחבורת אברכים חוצה את הרחוב תוך תקיעה בשופרות. "אני אף פעם לא מספרת למישהו שיש לי אודישן, לא מתייעצת עם ההורים בעניין של תפקידים. לבד. הציעו לי להגיש בערוץ הילדים, להשתתף בהפקה מחודשת ל'רחוב סומסום', אבל סירבתי לזה, לא רציתי להישאב לתוך עולם הילדים".

במהלך שנתיים של אודישנים, היו גם דברים שרצתה ופיספסה. "לחלק מההפקות התקבלתי ולא רציתי להשתתף, כמו בסדרה 'תעשה לי ילד' ואת התפקיד של גל גדות בטלנובלה 'בובות'. בחלק מהאודישנים נכשלתי, כמו לסדרה 'בטיפול'. הייתי אחת המועמדות לתפקיד של מאיה מרון. זה היה התפקיד הראשון שממש בכיתי על זה שלא קיבלתי אותו. התאמנתי עליו המון, הזמינו אותי פעמיים, הרגשתי שזה היה מאוד קרוב ובסוף התשובה היתה מהדהדת: לא".

הסדרה "משמורת" של עירית לינור, ב-2006, היתה כוס התה שלה. "הרגשתי שעליתי מדרגה, פתאום שיחקתי לצד אורלי זילברשץ, מרים זהר, הילה פלדמן, נתן דטנר, שרית וינו אלעד - זה היה מפחיד. שיחקתי את תמר, בת צעירה לאב גרוש פעמיים, אבל גם פה לא הייתי מודעת, לא חשבתי מדי. זה מאוד משונה, אבל באתי והתפננתי על הטקסט. זה היה תסריט מפולפל של עירית לינור. נתפסתי על הטקסט, זה היה טקסט שכיף לעבוד איתו".

מיד אחרי "משמורת" לוהקה ל"מסכים", סדרת דרמה של יס העוסקת במערכות יחסים שונות המתקיימות בווידיאו צ'ט. היא היתה אז תלמידת כיתה י"א, שקועה בבחינות בגרות ראשונות. "מסכים" הפכה לנקודת הפריצה שלה: היא שיחקה בה חיילת שמנהלת רומן הרסני, רווי סמים, עם סטודנט רוסי השוהה בניו יורק. לאחר התפקיד נוצר לה "טייפ קאסטינג" של נערה מלנכולית וסוערת שאין לעמוד בקסמה.

"'מסכים' עשתה הד, היא היתה קונספט חזק", היא אומרת, "אבל מאז התחילו להגיע אלי רק הצעות לתפקידים של נערה מפוקפקת, כזו שאוהבת להתפשט ולעשות סמים. זה לא התאים לי. לא רציתי להיתפס לזה. חשוב לי האיזון בתפקידים, בעיקר כי אני רוצה לחדש, לא לעשות אותו הדבר. אז עצרתי את עצמי מללכת לכיוון הזה שניתבו לי. הבעיה שמרוב שלא רציתי ללכת לכיוון המלוכלך והאפל, עברתי לצד השני. ב'לאהוב את אנה' חזרתי לתפקיד של ילדה תמימה בגוון בתולי. פרצוף שואל שלא יודע כלום".

בין "מסכים" ו"לאהוב את אנה" החליטה לוותר על שירותה הצבאי. "זו היתה החלטה דרמטית, בניגוד לרוח של הבית", היא מספרת בחוסר נוחות ברור. "זה יצר קושי כי היה מובן מאליו שאני אתגייס. אבל אני הצבתי דרך אלטרנטיווית, לא מקובלת, לא כמו כולם ולא כמו שצריך. אבא שלי שירת בנ"מ, אח שלי הוא טייס קוברה ואחותי שירתה כמדריכת מתנדבים מחו"ל. באותה תקופה שהתחיל תהליך הגיוס שלי חשבתי שאוכל להשתלב בתפקיד כתיבה בעיתון 'במחנה' או בביטאון חיל האוויר. אחרי שלא התקבלתי החלטתי לא להתגייס במסלול כלל-צה"לי, אפילו שאבא שלי ציפה ממני".

את נשמעת נבוכה.

"כי אני יודעת שזה נשמע מפונק, אני יודעת. אין לי הסבר ספציפי להחלטה שלי. אבל הרגשתי שקשה לי המסגרת ההיררכית וקבלה של סמכות. מן הסתם הייתי הופכת להיות פקידה שעושה קפה ועונה לטלפונים. חשבתי שזה חבל. השתחררתי כי לא ראיתי את עצמי שנתיים על חאקי בתפקיד שאני לא באמת תורמת בו לביטחון מדינת ישראל. זה נראה לי בזבוז. אבל אני מתכוונת לתרום בדרך שלי".

מה את מתכוונת לעשות?

"בחורף אני רוצה להתחיל שירות לאומי או התנדבות באגודה לזכויות אדם כמו בצלם, או בלהקת המחול 'ורטיגו' שעובדת עם נכים. אבל זה עוד לא סגור. מה שברור לי זה שאני נמצאת בקונפליקט גדול כי חשוב לי להיות מעורבת וברור לי שהמעמד של שחקנית לא צריך לפטור אותי מחובות בסיסיות. גם לי זה נראה אבסורד שאשב כל היום בבתי קפה וחברים שלי ישרתו בנח"ל".

מה דעתך על העליהום על בדרנים שלא שירתו, כל הסיפור של בר רפאלי?

"אני לא חושבת שצריך להתנפל עליהם, כל אחד עושה את הבחירות שלו. בר רפאלי לא נציגה של המדינה אלא רק של עצמה. חופש האדם בעיני זו מעלה ראשונה. אבל ככה זה פה, אוהבים לחפש אנשים".

חלל ריק

בינתיים היא מחפשת יציבות. "יש לי בעיה עם העבודה בטלוויזיה, זה תהליך שמשאיר אותי לבד", היא מודה ומדליקה סיגריה נוספת. "אני לומדת את הטקסט בבית והצילומים הם תהליך מאוד קצר. אני מחפשת את העבודה המשותפת והמתמשכת. זה מה שאני אוהבת. אני מרגישה שבלי שהתכוונתי התרחקתי מהדבר האמיתי שאני רוצה לעשות, תיאטרון. למרות ההצלחה אני רוצה להישאר נאמנה לעצמי, לחזור לדרך שרציתי לעשות. מאז שמריה קאלאס נתקעה לי בראש אני רוצה ללמוד משחק בפאריס. זה לא עניין שקשור לקריירה בינלאומית, גם אם אעבוד בתיאטרון פרינג' בפאריס, בבמה נידחת, אהיה מאושרת".

ממש עכשיו היא עברה חזרה לירושלים, לדירת סטודיו שכורה בשכונת טלביה. "בירושלים אני רוצה לעשות את ההתנדבות שלי", היא אומרת. חבר אין לה. בתל אביב היא בעיקר נהנתה מהברים השכונתיים ו"המוסיקה הטובה" ולא היתה חיית מועדונים. בשעות הפנאי היא אוהבת לקרוא ספרי מחקר אנתרופולגיים וסוציולוגיים, האחרון שבהם היה "השליטה הגברית" מאת הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה. מאז סיום הבגרויות והתיכון התפנה לה זמן רב, וככה יוצא שבין עבודה לעבודה היא קצת הולכת לאיבוד.

"בין ההפקות אני נזרקת לתוך ריק אחד גדול", היא אומרת. "זה נראה לי תלוש לחיות בין הפקה להפקה. אני לא אוהבת את החלל הריק הזה. אני רוצה לקום בבוקר ולעשות חזרות להצגה, בערב לשחק ובלילה לחזור הביתה מותשת. אני מקנאה בשחקנים מבוגרים ממני שעסוקים כל הזמן, שרצים בין הפקה לחזרה בתיאטרון, שלוח הזמנים שלהם מטורף. בהפקות טלוויזיה אין לי את זה, אני נוחתת לחודש צילומים, אחר כך זה נגמר, עורכים אותי ואני מחכה. זה הורג אותי לחכות. נראה לי שזה לא דומה לסוף הצגה, כשהשחקן מקבל מחיאות כפיים בסוף. הייתי רוצה להרגיש את זה, את מחיאות הכפיים אחרי עבודה ארוכה". *



דניאלה קרטס. כל פעם כשאני מסתכלת על עצמי, אני שואלת: "מה עשית בדיוק בסדרה הזאת?"


קרטס בסדרה "האמת העירומה". פשוט קורעת את המסך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו