שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אי אפשר להפריד

כמה הבהרות לרשימתו של יאיר שלג על ספרי "דמוקרטיה באזיקים" ("הארץ, ספרים", 8.10). ראשית, עלי לציין שהופתעתי מכישלונו הגמור של שלג בהבנת הנקרא, שהרי עיקר ספרי מתייחס ל"הכרזת העצמאות" - המסמך המכונן של מדינת ישראל שמכוחו פעלו "הממשלה הזמנית ומועצת העם" כגוף מחוקק. מעל לכל, "הכרזת העצמאות" היא המקור בעל התוקף שקבע כי במדינה הריבונית ישראל תקוים דמוקרטיה נאורה: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון ולשון, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת הוקמו "הכנסת הראשונה" והממשלה הראשונה, ובממשלה זו כיהנו כשותפים מלאים נציגי כל ארבע המפלגות הדתיות. ראש אגודת ישראל, הרב איצ'ה מאיר לוין, שירת בה כשר הסעד. בקווי היסוד של ממשלה זו, בפרק השני, תחת הכותרת "חירות שוויון ודמוקרטיה", הצהירה, הבטיחה ואישרה הכנסת ב-11.03.1949 כדלקמן: "בחוק שיבסס את המשטר הדמוקרטי והרפובליקני במדינת ישראל יובטח שוויון גמור של זכויות וחובות לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ולאום, יובטח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, יקוים שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה החברה והמשק ובכל מערכת החוקים. תקוים חירות הביטוי בעל-פה ובכתב... המדינה תספק את צורכי הדת הציבוריים של תושביה אבל תמנע עצמה מענייני דת".

"הכרזת העצמאות" התקבלה על-ידי נציגי כל המפלגות, והוא הדין באישור קווי היסוד של הממשלה הראשונה. מוזר שברשימה של שלג אין זכר לא למסמכים ולא לדיון הנרחב בהם כמסמכים המבטיחים קיום לדמוקרטיה מהותית בישראל.

בשום מקום בספרי לא ציינתי את שלטון מפא"י לשבח, שהרי בשנותי כחברת אותה מפלגה ועד לפרישתי ממנה הרביתי לבקרה ולהתווכח פומבית עם מנהיגיה. עם זאת, ציינתי שבמצע הבחירות לכנסת השישית אמנם שולבו הדרישות לחקיקת חוקי-יסוד, ולהקמת "נציב תלונות הציבור", שיסייע לאזרחים להתגונן מפני הביורוקרטיה, ומועצה לצרכנות. בשני הנושאים האחרונים הצלחנו, ואף הוקמה ועדה לחקיקת חוקי יסוד.

שלג לא התייחס לכל אלה, ולעומת זאת טען בחריפות נגד שילוב הביוגרפיה הפוליטית שלי עם זו של המדינה. ובכן לידיעתו: אני שייכת לדור שאי-אפשר להפריד בין הביוגרפיה הפוליטית של בניו לזו של המדינה.

שולמית אלוני

כפר שמריהו

איה הפן המשפטי?

במקום להתמודד עם הטיעון המשפטי המרכזי בספרה של שולמית אלוני, "דמוקרטיה באזיקים" - שלפיו הכרזת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל וערכיה הם חוקתה - מפליג יאיר שלג אל מחוזות העריכה ולא מתייחס כלל לטענה משפטית מהותית זו. בכך הוא חוטא בהבנה של המשך הספר, ועסוק במניין פרטני של ציטוטים, מראי מקום ו"אפליות". הכרזת העצמאות מופיעה כבר על שער הספר, בעיצובו של דוד טרטקובר: ערכי ההכרזה שאינם נשמרים מחוקים בצבע אדום, ונותר רק המשפט "מדינת ישראל... תשמור על המקומות הקדושים".

לא רק נגד הממסד הדתי יוצאת אלוני בספרה, אלא נגד עצם הזיווג "יהודית ודמוקרטית" (ששלג אף אינו מציין), ומכאן עיסוקה הרב בממסד דתי זה. בלא אבחנה דתית זו, ולו התקיימו יתר ערכי ההכרזה ובעיקר ערך השוויון, היתה נעלמת גם, אולי, האפליה המפא"יניקית - זו ששלג בוחר לציין את העדר איזכורה בספר, אף שאלוני מעולם לא היתה חלק ממנה. במקום להכיר בתזה המשפטית המרכזית שלה, שלג מטשטש ברשימתו את האבחנה בין אלוני כאדם פוליטי לבין המשנה העיונית המשפטית שהיא פורשת בספרה בקשר למדינה המערבית היחידה שמציינת את דתה לצד לאומיותה; וביטויה המעשי של ההגדרה "יהודית ודמוקרטית" אכן ניכר, בין היתר, בדמות הממסד הדתי.

בהגדרת הספר כ"אוטוביוגרפיה מעורבת" מחמיץ המבקר את הפן המשפטי של הניתוח, ומתעלם מכך ששיבוצה של זווית אישית הוא אמצעי ידוע בכתיבה - ואין בו כדי לגרוע מן המסכת המשפטית העובדתית המתוארת בספר, אלא רק כדי להוסיף לה.

עו"ד עמית גורביץ'

חולון

חילוני באוהלה של תורה

כמעט דילגתי על רשימתה של צביה גרינפילד על "ראשית" של מאיר שלו ("כל מלך ממזר", "הארץ, ספרים" 29.9), שכן תגובתו של אדם מאמין לכתיבה של שלו על כתבי הקודש צפויה מראש. קראתי את הרשימה מפני שראיתי בה את שמה של גרינפילד, ואני משתדל לא להחמיץ אף כתיבה או ראיון שלה, שכן היא מגלמת בעיני את הסיכוי לגישור שפוי בין אזרחים מאמינים לכאלה שאינם מאמינים כאן במדינה. אין הרבה כמוה.

אך נראה שגם לגרינפילד יש גבולות. שלו כותב בעיקר לאדם לא מאמין, וזוהי "המהפכה החילונית של הציונות, שמאיר שלו נמנה בוודאי עם מיטב בניה", כפי שגרינפילד מתארת היטב. גרינפילד נראית כמברכת, אך למעשה נמצאת נעלבת ומגדפת כשהיא מוצאת פגם בגישה של שלו, והיא גם נוטרת: "מדוע חש קורא אנין ואירוני כמוהו צורך דחוף כל כך להתעקש שאין לפנינו בכלל דברים גדולים, אלא דברים קטנים הנעשים אולי גדולים מכוח כתיבתם ביד אמן". קשה לאנשים מאמינים, אפילו אם הגיעו לרמה מסוימת של קבלת החילוני כקורא לגיטימי של כתבי הקודש, לקבל את גישתם של לא-מאמינים לטקסטים אלה השייכים לכולם, כל אחד על פי תפישתו את חייו ואת העולם שבו הוא חי.

יש חילונים שנכנסים לאוהלה של תורה ויוצאים ממנו חזרה לעולמם החילוני ללא כל בעיה. אנשים מאמינים אינם יכולים לעשות מהלך כזה. "להיות חילוני לרגע או לשעה קלה איננו אפשרי מבחינה טכנית", הסבירה לי ידידה דתייה. וזה חבל. שהרי שני הצדדים מפסידים מהעדר היכולת לבקר זה במחנהו של זה ולו לשעה קלה, ללמוד מה שיש ללמוד ממנו ולחזור כל אחד לכור מחצבתו.

גדעון ברוידא, חבר הנהלת חמד"ת

ירושלים

גישה פטרונית

בתגובה לרשימה של צביה גרינפילד על "ראשית" של מאיר שלו: כבר כותרת המשנה של הרשימה קוממה אותי - "קריאתו החילונית של מאיר שלו את המקרא נוטלת ממנו את המסרים המשמעותיים באמת" - והמשך הרשימה רק מחזק את גישתה הפטרונית של גרינפילד למקרא. כלומר, אני אגיד לכם מהם המסרים המשמעותיים באמת, ואתם תניחו בצד את המשמעויות האחרות שאליהן הגעתם.

אמנם בסוף המאמר מודה הכותבת שהיא "רואה את אלוהים כחלק משמעותי מאוד של המציאות האנושית", אבל מיד טוענת כי "לא בזה העניין, אלא בגישתו המקטינה של שלו, אשר מחמיצה לעתים קרובות את הודו המפעים של המקרא, הנובע דווקא מעיסוקו בסוגיות הגדולות של חיים ומוות, מוסר ואחריות וכיו"ב". אבל כן בזה העניין. אם מדברים על גישה מקטינה, הרי דווקא אותה גישה, שיוצאת מתוך המציאות האלוהית ומזניחה את המציאות האנושית, היא זו שמצמצמת את המשמעות של המקרא.

מן המפורסמות הוא שיוצרים אינם מסוגלים לפרש את יצירתם. קל וחומר כשמדובר ביוצרי המקרא שאינם יכולים לקום על רגליהם ולומר: "לכך התכוונו ומי שחושב אחרת אינו יורד לסוף כוונתנו". זו הסיבה שחלק גדול מהמצוות, המעוגנות לכאורה בכתוב בתורה, הן במקרה הטוב רק קרובות רחוקות של כוונת המחוקק. לדוגמה, האיסור על אכילת בשר וחלב המסתמך על הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". על פי הידוע היום מתוך השוואה למנהגים כנעניים יש לו קשר רחוק ביותר לאיסור הגורף עצמו. אבל לדעת הכותבת זה בסדר, כי זה נאמר בדורות הקודמים וכי אין לחפש את טעמיהן של המצוות. ואילו הפניית תשומת הלב לצדדים לא כל כך מחמיאים באישיותם של גדולי האומה - צדדים שהסופר המקראי עצמו עומד עליהם - אסורה באיסור חמור כי אין בו "מסר משמעותי באמת".

גם ניסיונה של גרינפילד לפרש את ספר יונה במשמעות של סופי?ת ואינסופי?ת דחוק מאוד מפרשנויות אחרות שניתנות לספר. האם הצגת יונה כאדם אנוכי המרוכז בעיקר בעצמו, וטובת אנשי נינוה בעיניו משנית בחשיבותה, אינה תורמת לנו, כקוראים, להבין את עצמנו ואת התנהגותנו?

שלו לא כתב פירוש למקרא. הוא האיר נקודות שונות, שלדעתו אינן זוכות לתשומת לב מספקת. לכן הביקורת שמותחת עליו גרינפילד נוגעת רק בצד אחד של הכתיבה, ואינה מתייחסת לרעיונות המצויים בו. מסקנתי היא: ימצא שלו משמעויות כראות עיניו - מי שמקבל יקבל ומי שדוחה ידחה. האם הדיאלוג והרב-משמעות אינם חלק מהזהות היהודית?

עמירה ביידר

חולון

*

תצלומה של בתיה גור, שפורסם בגיליון 15 בספטמבר נעשה בידי רחל הירש, ולא כפי שפורסם

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ