בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היומנים של חיים גורי | תשוקות ופצעים

640 עמודי הרשימות שכינס חיים גורי הם עדות מלאת חיים על השירה העברית: יש בהם עין הנץ של הקורא הטוב, כתיבה מתוך להט, וויכוח אלגנטי

תגובות

עם השירה והזמן: דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית חיים גורי. שני כרכים, הוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 323 + 317 עמ', 96 שקלים

חיים גורי מספר שקרא בשנות ה-50 שתי שורות של יהודה עמיחי, "אני רואה אותך מוציאה דבר מן המקרר,/ מוארת מתוכו באור שמעולם אחר", ואז הבין שעידן אחד בשירה נגמר ואחר מתחיל. אלתרמן, הוא כותב, היה מאיר אותה באור הנר; הוא, גורי, היה מאיר אותה "באש המדורה הפלמ"חאית, חטאנו ופשענו"; אם אצל עמיחי היא מוארת "באורה הענייני והשקט של נורת המקרר הביתי, הזעיר בורגני כמעט" - התחילה בשירה העברית ספרה אחרת.

אני מביא את הרגע הזה מתוך 640 עמודי הרשימות שכינס גורי, כי הוא מכיל, כמו בקליפת אגוז, כמה מהתכונות שעושות את שני הכרכים לעדות מלאת חיים על השירה העברית. תכונה ראשונה היא עין הנץ של הקורא הטוב. גורי יודע למצוא את שתי השורות שמוסרות את תמציתו של משורר כמו עמיחי. תכונה שנייה היא הכתיבה מתוך תשוקה. כשגורי מוצא אצל עמיחי משהו חזק, שהוא עצמו לא יודע לכתוב, מתעוררת בו מערבולת של הפתעה-ויכוח-רצון להבין - רצון לעמוד על שלו - וגם "שאפו" אלגנטי של בעל מקצוע לבעל מקצוע.

גורי לא כותב כמבקר, הוא כותב כמשורר. הוא מביא עדות מתוך סדנת הכתיבה ברגעים שבהם היא גם סדנת קריאה, וזו אינה עדות שלווה. זו עדות של משורר משתוקק אל משוררים אחרים, מרגיש שייך לדור-משוררים, לומד ממשוררים, מתווכח עם משוררים, וגם מורעל ממשוררים שהתאהב בהם וטישטש בגללם את עצמו. מביאליק, אלתרמן או עמיחי קיבלנו רק עדויות מעטות ומאולפות על סדנת הקריאה-כתיבה שלהם. מגורי אנחנו מקבלים את הסערה, את התשוקה, וגם את הפצעים.

כשגורי מגיע למלים "המדורה הפלמ"חאית" הוא מוסיף את המלים "חטאנו, פשענו" - ובכך רומז באירוניה שהוא אינו סולח על ההתקפות על דור הפלמ"ח שנעשו גם בשם עמיחי. ואולי הוא אינו סולח גם על ההשוואה הפוצעת שנעשתה רווחת בקרב מורים ופרופסורים בין "הנה מוטלות גופותינו" שלו לבין "גשם בשדה קרב" של עמיחי.

חילופי טעמים

תכונה נוספת: להתווכח באופן אלגנטי. גורי כתב את אחת העדויות הטובות ביותר על חילופי טעמים בשירה, וזו גם אחת העדויות הנקיות ביותר על ההפתעה והלענה שבחילופי הטעמים. כשהוא חולק על משורר הוא לא יעשה ממנו עפר ואפר. הוא איש כבוד במקומות הקשים ביותר של החיים הספרותיים. אולי מכיוון שגורי מתווכח עם עצמו לפני שהוא מתווכח עם יריביו. באחד משיריו כתב: "אני מלחמת אזרחים... ושם הצודקים יורים ביתר הצודקים". שוב ושוב הוא כותב במאמריו על הוויכוח הפנימי שהוא מנהל עם עצמו. יש לזה גם מחירים אבל בהחלט גם יתרונות, כי הוא מפנים את טענות היריב, ולא רק מתכתש אתן.

איני מכיר סופר עברי אחד שכתב באצילות כזאת על ביקורת קטלנית שנמתחה עליו והוא נאלץ, בשיניים חשוקות, להודות שהיא היתה לפעמים גם מוצדקת. גורי הוא לא המשורר היחיד שלומד גם ממשוררים שעלבו בו, אבל הוא אחד המשוררים היחידים שמתאר את התהליך הלא קל הזה בהגינות וגם בהומור. כמה משוררים, לא רק עבריים, היו מסוגלים לכתוב כך: "ובאחד הימים גם נאמר לעצמנו שבסופו של חשבון עלינו להיות אסירי תודה לא רק לאלה שהיטיבו אתנו במשפטם, אלא גם לאלה שירדו לחיינו, משום שאולי בדברם הסירו מכשול מפני עיוור, מפני שבכמה מקרים לימדו אותנו, ולו באכזריות יתרה, להכיר את עצמנו, לחשוב פעמיים. כך אולי נאמר ביום מן הימים, בתנאי שנודה בינינו לבין עצמנו כי משהו מכל זה אכן הגיע לנו". ורק שלא נשכח שגורי כתב "משהו מכל זה". הוא לא מרים ידיים. הוא בתוך ויכוח מתמשך.

שני הכרכים האלה הם ההסבר הטוב ביותר ליכולתו המיוחדת של גורי להשתנות ולהתפתח כמשורר. והוא מיוחד בזה. משוררים רבים מתפתחים, אבל רק מעטים מתפתחים הרבה כל כך, וממשיכים להשתנות ולהשתבח גם בגיל 70 ו-80. אני מרגיש שגורי כתב ברוב פרקי חייו שירה חזקה ומרגשת, אבל עכשיו, בגיל 84, הוא כותב שירה ויטאלית יותר ועמוקה יותר משכתב אי פעם. זה קרה לאבות ישורון, זה קרה לוויליאם באטלר ייטס, זה לא קורה כל יום.

אחד ההסברים לכך הוא היכולת של גורי שלא להפסיק לנוע על הציר שבין הזמן (המשתנה) לבין השירה (המשתנה אחרת). לחיים גורי יש אובססיה: הוא קורא שיר וחושב על הזמן שמחוץ לשיר. הוא חוזר שוב ושוב למפגש הלא צפוי והלא מובן מאליו בין שורות של שירים לבין מלחמות, וימי שלום, וימי חצי-שלום. התנועה הזאת מאפשרת לגורי להתאהב באלתרמן, אבל לקום בוקר בהיר אחד ולהבין שאור הנר החגיגי של אלתרמן כבר לא מתאים לימי החולין של המקרר, ושמחה ארליך, וצ'רלי ביטון, והסובארו של מי שהיה פלמ"חניק אבל היום הוא רק עוד בעל סובארו בתל אביב המלאה עובדים זרים. גורי בהחלט נותן לעצמו להרהר באפשרות שאת המלחמות שאינן מלוות עוד בתחושת צדק מוחלטת כדאי שילווה - בשירה - האור שבא מן המקרר. לא באור המדורה הפלמ"חאית.

המקרר ההפוך

אבל גורי מתווכח, לא מרים דגל כניעה. הוא זוכר שנים רבות את אור המקרר של עמיחי שסימן לו שהשירה (גם שלו) צריכה לוותר על החגיגי, על הפאתטי על ה"חיים על קו הקץ". ואז, הוא מספר, 20 שנה אחרי שקרא על אור המקרר של עמיחי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא הגיע יחד עם חבר, בלילה חשוך, אל מפקדה קדמית בסיני שגם היא היתה חייבת לשמור על האפלה מוחלטת. והוא דפק על דלתו של קרון המפקד, שהזהיר: "שימו לב, האור פועל כאן בשיטת המקרר ההפוך". כשפתח גורי את הדלת האור כבה, כשנעל אותה אחריו הוא נדלק. מיד מופעלת בגורי אותה אובססיה לחבר שורות של שירים עם רגעים של היסטוריה. והוא חושב שגם אור המקרר של עמיחי, שרצה כל כך להישאר יומיומי, וחסר-הוד, ואפילו "זעיר-בורגני כמעט", פוגש את הזמן ההיסטורי הדרמטי. גם אור המקרר חוזר ומופיע, אולי למרות רצונו של עמיחי, ברגע פוליטי של "חיים על קו הקץ", במלחמת יום הכיפורים. זו המלחמה שהיו בה כישלון ויוהרה ובהלה גדולה, ומתים רבים, וסיום דרמטי לתנועת העבודה שבה גדל גורי ונפשו קשורה בנפשה.

משהו מגורי השתנה כשקרא את עמיחי, אבל משהו גם סירב להשתנות כשקרא את עמיחי. הוא לא חשב שאפשר להסתפק באור המקרר הביתי, הנמלט מן ההיסטוריה, והיתה לו סבלנות לחכות 20 שנים כדי להמשיך בוויכוח. אלא שאחרי 20 שנים, ואחרי מלחמת יום הכיפורים, היתה לגורי סיבה חדשה להשתנות כמשורר - סיבה שמקורה הפעם בזמן, לא בשירה.

גורי קורא את השירה קריאה פוליטית, אבל הוא יודע להיזהר מקווי-חיבור פשטניים, וולגריים, בין פוליטיקה לשירה. גם את זה למד מתוך השירה. העובדה שהוא התאהב בגיל 15 ב"כוכבים בחוץ" של אלתרמן, ולא בספר אחר, העניקה לו איזה חיסון טבעי נגד יחס של אחד לאחד בין שורה בשיר לעמדה פוליטית. גורי התאהב בריחוק של "כוכבים בחוץ" מן היומיום הארצישראלי. הוא התאהב בעולם האוטונומי של הפונדקים ופילי השמים שיצר אלתרמן בשביל השירה. כאשר הציעו לו ש' שלום ושלונסקי וגרינברג שירה שנטמעת בגלבוע ובגדוד העבודה - חוש שישי לחש לו שלא להתאהב בה. שירה קסמה לו בגלל הפרספקטיווה שבה, ואילו שיר שחי בצפיפות עם המציאות שלו לא קסם לו.

לכן ידע גורי גם להיזהר מהאופנות החולפות של הטעם הספרותי-הביקורתי. לפני 30 שנה, כשהיה אופנתי לנתק את השירה מכל זיקה פוליטית, ידע גורי להתרחק מהאבסורד של קריאה בשירי רטוש בלי הכנעניות הטבועה בהם. והיום, כשהאופנה ההפוכה מחברת אוטומטית כל שיר להטיה פוליטית, מתרחק גורי גם מהאבסורד האחר, למצוא אשמה פוסט-קולוניאלית בכל נורת מקרר של עמיחי.

התוצאה היא שני כרכים עמוסים בהבחנות דקות, חושניות, מלאות חיים, על השירה העברית ועל הזמן שבו נכתבה. מי שחיי השירה העברית יקרים לו לא ירשה לעצמו לוותר על גורי כשהוא מביט - וזו רשימה חלקית - על אמיר גלבע (ביראת כבוד כלפי המוזה הגדולה שהשתכנה אצלו), ועל חלפי (באהבה מתונה), ועל שירת מלחמת לבנון (בהבנה של גודל השבר), ועל יוכבד בת מרים (בהדרת מלכות, כלפי האשה יותר מאשר כלפי המשוררת), ועל ע' הלל (באהבת אח סוחפת), ועל מחמוד דרוויש (בכבוד-ליריב, גם בקצת קנאה על השורשיות הלוקאלית שלו), ועל ההשוואה בין הכיבוש הישראלי להשמדה הנאצית (מוחה, אבל חושש יותר מעומק הייאוש שהוליד הכיבוש מאשר מן ההשוואה המופרכת); ועל אורי צבי גרינברג (בהערצה למעמקים שבו ובכעס על היוהרה שבו), ועל עזרא זוסמן ("אני אוהב כעת יותר משוררים משאהבתי בנעורי"), וגם על הרגע שבו צייצו הרבה ציפורים מעל הרבה גגות וטענו שמהספרות של דור הפלמ"ח יישארו "רק גלבע ויזהר" (ביכולת של בלתי-מפונק לחטוף מהלומה ולהישאר בחיים).

אספת כל הדורות

דווקא בגלל ששני הכרכים האלה אומרים הרבה על הצמתים הרבים שבין שירה עברית לפוליטיקה ישראלית, חסרה בספר פרשת קדומים מ-1975, שבה תיווך גורי בין הממשלה ובין גוש אמונים, ובעצם סייע להקים את ההתנחלות הראשונה בשטחים. גורי לא משמיט מהספר את פרשת חתימתו על מסמך היסוד של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, ואת התהליך המיוסר והאטי של השינוי בדעותיו. אבל פרשת קדומים לא היתה עוד פרט זניח: היא היתה רגע קריטי שבו גורי המשורר, לא גורי האדם, מילא תפקיד קריטי באירוע פוליטי מכונן. גורי לא ברח מהנושא הזה בכתיבתו. הוא ניתח אותו, טען שנעשתה בו מניפולציה, קיבל אחריות חלקית, הצטער צער חלקי. כשלא כלל את רשימותיו אלה כאן, הוא יצר חלל סטרילי בספר לא סטרילי.

קדומים היא עניין נקודתי בכרכים אלה. עניין לא-נקודתי הוא "אספת כל הדורות". גורי שינה הרבה במאמריו לאורך השנים, אך דבר אחד לא שינה: הוא אינו מדבר בשמו אלא בשם כל דורות היהודים. אני לא מאמין שיש קול כזה; שכל דורות ישראל הסכימו ביניהם על משהו. להפך. הם חלקו זה על זה בכל. להשתייך למסורת זה לבחור מתוך אפשרויות (לא בלתי מוגבלות, אבל רבות וסותרות), וגורי מעלים את הבחירה המובהקת, אפילו המהפכנית שלו, מאחורי "אספת כל הדורות". יש דורות יהודיים ויש דעות יהודיות ששומר נפשו ירחק מהן. וגם לא כדאי לגורי לאסוף את כל דורות היהודים ולבקש מהם רשות לדבר בשמם.

גלוי וידוע שבשני העניינים היקרים לו ביותר - ריבונות פוליטית יהודית ולשון עברית שמשמשת לכל צורכי החיים - גורי נהיה במיעוט גדול. רוב היהודים ברוב הדורות רצו, וגם זה לא תמיד, בריבונות דתית, אבל בפירוש לא פוליטית; בעברית כשפת הקודש שלהם, אבל במודע ובמכוון לא כשפה חיה. "אספת כל הדורות" גם גוזלת מגורי את היתרונות שב"אני מלחמת אזרחים". ההתלבטות, והקרב הפנימי - כאשר הם משתייכים לאיזה שלם שמאזן את כל ניגודיו - מאפשרים לגורי לטשטש הכרעות שקיבל.

כאן יש מחלוקת בין גורי לביני, אבל לו ידעתי שגורי ממשיך אותה בשיריו הייתי חי אתה בשלום. קוראי שירה רגילים ליהנות מבעלי רעיונות שונים משלהם. אבל חלק משמעותי בהתפתחות המיוחדת של שירי גורי הוא השינוי שהוא הביא בסמכותו של הקול המדבר בשיריו. שם, בשירים, הוא ידע שהוא יישמע אותנטי יותר אם יתחיל לדבר בשם עצמו ובשם הבחירות שהוא בוחר מעברו. שם הוא ידע שמשורר שלא מתחיל מאל"ף, אלא מניח איזה הדים עמומים מאחורי כל מלה שלו, מזיק לדיוק האמירה שלו. לא כך במאמרים. כאן ההבחנות חריפות, ההקשבה דרוכה, הטון אצילי. אבל הקול המדבר לא שומע בעצתם של השירים שלו-עצמו, ומעניק לעצמו סמכות שלא היתה ולא נבראה. אני יודע שזה לא סיום אלגנטי למאמר הזה; גורי היה גומר אותו טוב יותר.

הפרופ' נסים קלדרון הוא חוקר שירה עברית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון



חיים גורי. איש כבוד במקומות הקשים ביותר של החיים הספרותיים


מלמעלה למטה: גורי בפלמ"ח (שני מימין); גורי בצעירותו; נתן אלתרמן (מימין), חיים גורי, אמיר גלבע ואורי צבי גרינברג בכסית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו