בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מלכוד 22" | אפילו יוסריאן ימות בסוף

270 עמודים מודפסים במכונת כתיבה. קטע מהקדמה שכתב ג'וזף הלר למהדורה מיוחדת של "מלכוד 22"

תגובות

ההיסטוריה של "מלכוד 22" התחילה אצלי כבר ב-1953, כשהתחלתי לכתוב אותו. ב-1953 עבדתי כקופירייטר בסוכנות פרסום קטנה בניו יורק, אחרי שנתיים כמנחה להבעה בכתב באוניברסיטת פנסילווניה סטייט, שאז עוד היתה מכללה. בשלב מוקדם, מתוך צורך דוחק לשמוע דעה חיובית, שלחתי את הפרק הראשון לסוכנים הספרותיים שהכרתי אחרי שפירסמתי כמה סיפורים קצרים במגזינים "אסקוויירר" ו"אטלנטיק". הסוכנים לא התרשמו במיוחד, אבל עוזרת צעירה של אחד מהם, קנדידה דונאדיו, כן התרשמה, וקיבלה אישור להגיש את הפרק לכמה כתבי עת שפירסמו באופן קבוע קטעים מתוך "רומנים בעבודה". ב-1955 הופיע הפרק בגיליון השביעי של "ניו וורלד רייטינג" (גיליון שכלל, תחת שם בדוי, קטע מתוך רומן אחר בעבודה - "בדרכים" של ג'ק קרואק). בעקבות הפרסום נחתו אצלי מכתבי ברכה שהביעו עניין של כמה עורכים בהוצאות ספרים מבוססות, וזכיתי לעידוד הדרוש להמשיך בעבודה, שבאותו שלב הבנתי שתדרוש ממני שנים רבות מכפי שחשבתי מלכתחילה. ב-1957, כשכבר היו ברשותי כ-270 עמודים מודפסים במכונת כתיבה, קיבלתי עבודה בשבועון "טיים", בכתיבה של מצגות לקידום מכירות ביום, בלי שנדרשתי להסתיר את זה שאני מעלה את הגיגי על דף בערב בבית. בינתיים ביססה קנדידה דונאדיו את מעמדה בתור סוכנת בולטת בעצמה, שרשימת הלקוחות שלה אינה נופלת משל איש. החלטנו שכדאי להגיש כתב יד חלקי לכמה מו"לים, בעיקר כדי לקבל מושג בנוגע לסיכוי לפרסם את הרומן ששנינו השקענו בו מחשבה כה רבה.

היא התמקדה בעורך צעיר שהכירה בהוצאת "סיימון אנד שוסטר", שלדעתה עשוי להתגלות כפתוח לחידושים יותר מהשאר. שמו היה רוברט גוטליב, והיא צדקה. בעת שגוטליב שקע בדפים הללו, אני הייתי בחופשת קיץ של ארבעה שבועות הודות לנדיבותו של השבועון "טיים", והתחלתי לשכתב אותם. גוטליב ואני נפגשנו לארוחת צהריים, בעיקר כדי שהוא יוכל להעריך את המזג שלי ולגלות עד כמה נוח אהיה כסופר שהוא נדרש לעבוד אתו. אחרי ששמעתי אותו מרמז לי בעדינות על כמה שינויים מקיפים שהוא סבור שבסופו של דבר ייאלץ לעשות, הגשתי לו את הדפים המשוכתבים שלי כהצהרה רברבנית שאני מאמין שכבר טיפלתי כמעט בכל השינויים.

הוא הפתיע אותי כשהביע חשש שאירתע מעבודה עם מישהו כל כך צעיר - הוא היה אז בן 26, אני חושב, ואני הייתי בן 34. הופתעתי עוד יותר לשמוע ממנו מאוחר יותר שגם הוא וגם חברתו הקרובה ביותר ב"סיימון אנד שוסטר", נינה בורן, חשו מאוימים מהחשדנות ששידרתי, שכלל לא ידעתי שיש בי. מאותו רגע והלאה הפסקתי לחשוד בו, וקשה לי מאוד להאמין שגוטליב, שמאוחר יותר עמד בראש הוצאת הספרים "אלפרד קנופף", ואחר כך ערך את ה"ניו יורקר", חש פעם נוספת מאוים ממישהו.

מה שאני זוקף לזכותו של גוטליב יותר מכל הוא שלא ביקש ממני תקציר של עלילת הספר, או חיפש אפילו פעם אחת רמז בנוגע לכיוון שאליו ממשיך הרומן. בחוזה שקיבלתי דובר על מקדמה של 1,500 דולר. חצי ממנה בעת חתימת החוזה והיתר בעת הגשת הרומן השלם ואישורו.

אפשר להניח שהייתי הסופר הראשון של גוטליב, אבל לא הראשון שאת ספרו פירסם; סופרים אחרים עם כתבי יד שלמים הגיעו אליו בשלוש השנים הנוספות שנדרשו לי כדי לגמור את זה שלי. עוד אפשר להניח שהייתי הלקוח הראשון של קנדידה. שניהם היו מאושרים לא פחות ממני מההצלחה שבה זכה בסופו של דבר "מלכוד 22" ושלושתנו נהנים מזיכרונותינו מכך מאז ועד היום.

ב-28 בפברואר 1962 פירסם העיתונאי ריצ'רד סטארנס טור של שבחים ללא רסן בעיתונו, "הניו יורק וורלד-טלגרם" שנפתח במלים אלה: "יוסריאן, כך אני סבור, יחיה שנים ארוכות".

המחווה שלו היתה בלתי צפויה, כי סטארנס היה עיתונאי מהסוג הקשוח שתחום הסיקור הקבוע שלו היה פוליטיקה מקומית, וה"וורלד-טלגרם" נחשב לעיתון שמרני בדרך כלל. עד עצם היום הזה אני אסיר תודה לסטארנס על אישורו הגורף והלא צפוי, ומברך אותו על הדיוק שבתחזיתו. יוסריאן אכן חי שנים ארוכות. זמנו של ה"וורלד-טלגרם" חלף. רבים מהאנשים שהוזכרו בביקורת הראשונה מתו, ומרבית מאתנו שנותרו נמצאים בדרכנו לשם. אולם יוסריאן עדיין בחיים בסוף הרומן.

בזכות הסרט, אפילו לקוראים האדוקים של הספר יש דימוי סופי ומתמשך שלו בים, חותר לעבר החופש בסירת הצלה צהובה מתנפחת. בספר הוא לא הגיע רחוק כל כך; אבל הוא לא נלכד ולא מת. בסופו של הכרך השני של "מלכוד 22" שהשלמתי לאחרונה, "זמן סגירה" (הדמות המצוירת הנמלטת מופיעה פעם נוספת על עטיפת הספר, הפעם בכובע של איש עסקים ועם מקל הליכה - במהדורה העברית שראתה אור בהוצאת מעריב היא לא הופיעה). הנה הוא שוב בחיים, מבוגר ביותר מ-40 שנים ועדיין, ללא ספק, חי ובועט. "כולם חייבים ללכת", מזכיר לו חברו הרופא ברומן זה, וחוזר ומדגיש, "כולם!" אולם אם יום אחד אכתוב ספר המשך נוסף, הוא עדיין יהיה בסביבה בסופו.

במוקדם או במאוחר, אני חייב להודות, יוסריאן, שכעת הוא בן 70, יהיה חייב לעבור גם הוא לעולם הבא. אולם ידי לא תהיה במעל.

ניו יורק, 1994



ג'וזף הלר. שידרתי חשדנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו