שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין שני עצים

יונתן כהן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יונתן כהן

"ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן" (בראשית ב, ב). יש ביטויים שעצם השמעתם גוררת בהכרח את זיכרון הביטוי ההפוך. עץ החיים הוא אחד מהם. לעולם הוא מזכיר לאדם דווקא את המוות, את רצונו לבטלו ואת כישלונו להגשים את רצונו. גם בפרשה שלנו הופעת עץ החיים היא מבוא להופעת המוות בסוף הסיפור: "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (שם יט). עץ חיים הוא גילום של חלום, חלום שווא, להימלט מן המוות. כימי האדם ימי החלום. נמצא את עקבות החלום ואת שברו בספרות לאורך כל תולדות האדם, מן המיתוס עד לספרות המודרנית. הן כך שר אצ"ג "תפלה אחרונה": הרכיננו אם רצונך בכך, כאשר תכף אילנות בכובד הברכה המתוקה מתמוז ועד תשרי, כי גם אנו עציך עם יבול היגונים הכבד; אך אל נא תעקרנו משורש זו האדמה, כי בחרנו להיות בה כמו ששתלת אותנו בעגול הימים והלילות.

אם גזר הוא מפיך: בל יגע מצחנו בגבהות ולא נעפיל על שלבים בסלם הזהב בחזון תננו ונכרה ברית עם אדמתך החיה בעמק האדם היפה, ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות מ ו ת.

שורת השיר "ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות מ ו ת" מקבילה לעץ החיים; לו רק נמצא בעולם עץ חיים או מעיין חיים, שכל האוכל מפירותיו או גומע ממימיו יחיה לעולם "בעמק האדם היפה".

המסופר בפרשה שלנו הוא חוליה קדומה בשרשרת ששירו של אצ"ג קבוע בה כחוליה מאוחרת. חוליה קדומה אבל בוודאי לא הקדומה ביותר, כי ניכר שהמסופר על עץ החיים והמוות הוא עיצוב מקראי לדימוי שמוצאו מן המיתוס. על כך מעידה סגולתו של עץ החיים (ועץ הדעת). בפרי העץ גנוז הכוח של חיי עולם. יש כאן כוח טבעי ראשוני, שאינו תלוי ברצון אלוהים. גם חשש אלוהים "ואכל וחי לעולם" מעיד על כך. לאחר שיאכל אי אפשר ליטול את חיי הנצח מן האדם, ומשום כך צריך למנוע ממנו את האכילה.

צד משותף לחוליה המאוחרת, שירו של אצ"ג, ולחוליה הקדומה, סיפור גן עדן, הוא רוח הנכאים השולט בשניהם. המשורר יודע שתפילתו - "מחה שלוש אותיות מ ו ת" - לא תיענה, והקורא בפרשת בראשית יודע שעץ החיים שמור הרחק מעבר כל תחום ויכולת ב"תוך הגן", ושאלוהים השכין "מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים", בעוד שהמוות מצוי אתנו, כאן, בין החיים עדיין "בעמק האדם היפה". רוח הנכאים הוא איפוא בן לוויה טבעי של עץ החיים בכל תולדותיו.

מלבד פרשת בראשית נזכר עץ החיים במקרא רק בספר משלי. הופעתו שם מיוחדת ואינה מתאימה לסימנים שניתנו בו. נתבונן למשל בשבח החוכמה במשלי (ג, יג-יז): "אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר-כסף, ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו בה. ארך ימים בימינה, בשמאלה עשר וכבוד. דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה, ותמכיה מאשר".

הקטע פותח "באשרי" ומסיים ב"מאושר", ואין מתאימות משתי מלים אלה לאפיין את הלוך הרוח שלו. בתווך, בין לשונות האושר, מופיעים גילומיו: אורך ימים, עושר, כבוד, שלום. עולם בלא פגם. על רקע זה מפליאה ההופעה של עץ חיים, הבא בסוף היחידה כשבח הנכבד מכולם. הן ברור שאינו בא להעכיר את הלוך הרוח ולמסוך רוח נכאים באווירת האושר הנסוכה על הפסוקים, אלא להפך: להעלותה לדרגה העליונה.

הופעתו כאן נראית במבט ראשון סותרת את מה שציינתי בפתיחת הרשימה, כי עץ החיים הוא לעולם בלתי מושג ומזכיר משום כך דווקא את המוות. בניגוד גמור לנאמר מופיע עץ החיים בניתוק ממה שהוא אמור להזכיר. לעץ החיים יפה הקינה, בעוד שכאן הוא מופיע בהימנון. אבל ההתבוננות בקטע מלמדת שהסתירה היא רק לכאורה, כי עץ החיים במשלי אינו זהה לעץ החיים של פרשת בראשית. הרי אין כוונת המחבר שהזוכה בחוכמה יחיה לעולם. על כך מלמדת גם פתיחת הפסוק הקודם, המשבח את החוכמה ש"אורך חיים בימינה" ואינו מפליג לומר שחיי עולם בימינה.

כיצד חלה תמורת המשמעות הזאת? כדי לענות על השאלה עלינו לבחון את תיאורי המוות בספר משלי; המוות, המשלים ההכרחי לעץ החיים. ספר משלי מרבה להזכיר את המוות. למשל בפרק כא, כה: "תאות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות"; או טז, יד: "חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה" וכאלה רבים. הצד השווה לכל פתגמי המוות במשלי, שלעולם הם אינם עוסקים במוות המופיע בפרשת בראשית - המוות ההכרחי, הבלתי נמנע, שעתיד להשיג את החרוץ ואת העצל, את החכם ואת הכסיל - אלא בוררים רק את המוות שיכול החרוץ או החכם למנוע.

ספרות החוכמה בגיבושה הקלאסי בספר משלי מסרבת לראות את המוות במלוא היקפו, והיא נותנת לו דריסת רגל רק במשמעות המצומצמת. סירוב זה נובע מהנחות היסוד האנתרופולוגיות של החוכמה המקראית, שהיא מבחינות רבות חטיבה לעצמה במקרא (עמד על כך במיוחד החוקר צימרלי לפני למעלה משבעים שנה). היא בנויה על ההנחה שבידי חוכמת האדם מצויה תשובה לשאלת האדם. החוכמה יכולה להעניק לאדם עושר ואושר ולהבטיח את התמדתם. בעזרת שכלו יפלס דרך בין מוקשים ויגבר על כל מכשול. האדם הוא האדון לגורלו, אם רק ילמד חוכמה ויקפיד לפעול על פיה.

והנה ברור שהמוות המתואר בפרשת בראשית הוא האויב הגדול של תפישת עולם זו, כי מולו אין חוכמה ואין תבונה. אמנם החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך, אבל מקרה אחד יקרה את שניהם. למוות ניתן משום כך מקום רק במובנו המצומצם, שאינו חורג מגבול שלטון החוכמה, שאינו ממוטט את עולם החוכמה. רק למוות שאפשר למונעו ניתנה רשות הכניסה לספר משלי. עץ החיים של משלי מתאים אם כך לא למוות של פרשת בראשית, אלא למוות האחר. בכוחו של עץ החיים של ספר בראשית למנוע את המוות ההכרחי, ואילו בספר משלי החוכמה היא עץ חיים, מפני שהיא יכולה למנוע את המוות הנובע מטיפשות, מפעולה נמהרת וכו'. ניסוח בהיר ניתן במשלי יג, יד: "תורת חכם מקור חיים, לסור ממוקשי מוות". הדיוק "מוקשי מוות" מלמד מה כוחו של מקור החיים (דימוי נרדף לעץ חיים). הוא יכול להציל את בעליו ממוקשי מוות, אבל לא להציל את בעליו מן המוות של פרשת בראשית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ